אבוד בקולומביה 23 לפני חטיפת ארבעת הישראלים בקולומביה, אבדו שם עקבותיו של ראובן אופיר. אחיו, שחיפש אחריו בשנות השמונים בטוח שהוא עדיין חי נאוה צוריאל 26/09/03 שחר אופיר ועידו גיא, בני 26, הכירו זה את זה כבר במהלך שירותם הצבאי על ספינת הסטי"לים בחיל הים. אופיר היה קצין מכונות בסטי"ל וגיא היה בקר אש. כשנפגשו בפרו החליטו לטייל תקופה קצרה יחד. לפני כשבועיים נחטף עידו גיא יחד עם עוד שלושה ישראלים על ידי מחתרת קולומביאנית, בדרכו לעיר האבודה בצפון קולומביה. שחר אופיר ממשיך לטייל בדרום אמריקה עם זיכרונות מחברו שנחטף שנוספו לזיכרונות המשפחתיים הכואבים מהדוד שנעלם לפני 23 שנה. ראובן (רוביק) אופיר, שהיה אז בן 26, נעלם בג'ונגלים שעל גבול קולומביה-פרו. ארנון אופיר, אביו של שחר המטייל ואחיו של ראובן הנעדר, משוכנע עד היום שאחיו נותר בחיים ומוחזק בג'ונגלים על ידי סוחרי סמים קולומביאנים שהפכו אותו בעל כורחו לבעל תפקיד בארגון. "אני חושב שקרטל הסמים הקולומביאני חטף אותו. הואיל ואין גופה, כל החיים יישאר הספק שהוא לא נרצח ולקחו אותו ככוח עבודה חכם. הוא היה לבן, ידעו שיש לו ראש ישראלי ולקחו אותו. הוא הפך לבכיר בקרטל סמים והוא לא יכול לצאת משם. אם הוא לא ייצור איתי קשר אני לא אנסה לחפש אותו כי זה עלול לסכן אותו". החיזוק הגדול ביותר לגר סה של ארנון הגיע דווקא מראש מחלקת הסי-איי-איי בדרום אמריקה. ."נפגשתי איתו בלימה והוא אמר לי שאחי מעורב בעניינים של הסמים ואני לא אראה אותו יותר לעולם".למרות שהדוד מעולם לא חזר משם, יצא השנה שחר האחיין לטייל בדרום אמריקה. הוא לא חשב לרגע לוותר על החלום לטייל ביבשת הדרומית. הוא כבר חוצה בפעם השנייה את היבשת וכעת הוא בדרך לארגנטינה. "בוודאי שאני חושש", הודה השבוע האב ארנון. מנופף לעזרה ב-11 בנובמבר 79' יצא ראובן (רוביק) אופיר לעבר נהר האמזונס, בגבול קולומביה-פרו. רוביק שהיה אחרי שירות בצנחנים, מ"כ בחיל האוויר, חוקר במחלק הבילוש במשטרה ואחרי ניסיון לא מוצלח לפתוח עסק לאינסטלציה, החליט לקחת פסק זמן ולטייל בעולם. אחרי הטיול הוא התכוון לחזור למשטרה. זו היתה הנסיעה הראשונה שלו לחו"ל. היעד הראשון שסימן לעצמו היה נהר האמזונס. באותה תקופה דרום אמריקה טרם נכבשה על ידי המוצ'ילרוס הישראלים, אבל הם כבר החלו לגלות בה עניין. ראובן אופיר היה הישראלי הראשון שנעלם בה.באותה תקופה משמעות טיול בדרום אמריקה היתה ניתוק מוחלט מהמשפחה, לא טלפונים ולא אי-מיילים. אמצעי הקשר היחיד היה מכתבים שנשלחו דרך שגרירויות ישראל בדרום אמריקה. אופיר שמר על קשר הדוק עם הוריו, ד"ר אברהם וחנה אופיר. מדי שבוע הוא שלח מכתב שבו תיאר את מסלול הטיול. המכתב האחרון נכתב ב-10 בדצמבר 79'. "אני נמצא בדרכי לפואה-קלפה בפרו", כתב להוריו, "משם אמשיך ללאטיסיה בקולומביה כדי לטייל בג'ונגל. אגיע לברזיל במחצית פברואר, לקרנבל, באוניית מסע המובילה בצל ובירה מנמל פואה-קלפה לריו. שילחו לי מכתבים לשגרירות ישראל בריו דה ז'נירו". "אז לא היו טלפונים", אומר ארנון, "נכנסו לג'ונגל לחודש. לא הודיעו מראש. חיכינו לקרנבל בריו לראות אם הוא מגיע או לא. הרגשנו שמשהו לא בסדר כי המכתבים הפסיקו להגיע. כשעבר חודש מהמכתב האחרון התחלנו לדאוג". תחילה פנו הוריו למחלקת דרום אמריקה במשרד החוץ. לפי המידע הראשוני שהגיע משגרירות ישראל בלימה, המקום האחרון בו נראה ראובן אופיר היה בעיר לאטיסיה בקולומביה. בטלקס ששלחה השגרירות למשפחה נכתב כי ב-16 בינואר 80' עזב הבן את פרו וחצה את הגבול בלאטיסיה, הנמצאת במשולש הגבולות פרו, קולומביה וברזיל. מאוחר יותר התקבלה תמונה שונה לחלוטין. מאז שנודע למשפחה על ההיעלמות החלו לזרום אליה ידיעות מהמשטרה החשאית בפרו ומאנשים שטיילו עם בנם. אחת העדויות היתה של גבר ארגנטינאי בשם גומז, שנסע באונייה עם ראובן לאיקיטוס בפרו. "הוא סיפר שאחי המשיך ללאטיסיה בסירת קאנו". משחזר ארנון, "הוא שט ביחד עם שני תיירים שאיתם שכר את הקאנו. הוא אמר שנודע לו אחרי יומיים מזוג תיירים שהפליגו ללאטיסיה באונייה שהם ראו את אחי עומד על גדת אי קטן ומנופף בידיו לעזרה. האונייה חלפה במקום ולא אספה אותו ". הלבנים נרצחו שבעה חודשים אחרי שראובן אופיר נעלם, החליט האח, ארנון אופיר, אז בן 29, לצאת למסע חיפושים בעקבותיו ביחד עם שלושה חברי ילדות מהכרמל; עודד ברגר, אבינועם פורת ואיתן מלכה. ב-3 ביולי 80 הם נחתו בבוגוטה, בירת קולומביה. איש מהם לא דיבר ספרדית. במהלך החיפושים עברו חברי הצוות הישראלים הרפתקאות שונות ומשונות, ובאחת הפעמים כמעט ונרצחו. במהלך החיפושים נודע להם כי ראובן היה כנראה על סירת קאנו שחבריה הלבנים נרצחו. הם תיחקרו אנשים ותיירים שפגשו אותו במסעותיו, התעמתו עם אנשי המשטרה המקומית שחקרו את הרצח, אך כל ניסיונות ההתחקות העלו חרס. לאחר חודשיים של חיפושים עקרים החליט הצוות לחזור לארץ. המשטרה המקומית המשיכה לחקור. שבועיים אחרי חזרתם ארצה טילפן למשפחה יורד ישראלי בפרו בשם מיכאל. "הוא סיפר שפגש את הקצין הקולומיבאני החוקר", אומר ארנון, "וזה סיפר לו כי אחרי רצח התיירים ראו את אחי עובר ברגל במעבר 'מאזן', המקשר בין נהר האמזונס לנהר נאפו. אזור נהר הנאפו, המשותף לפרו, אקוודור לקולומביה הוא אזור הסמים. אף אחד לא נכנס ולא יוצא משם. יש שם שומרים ולא נותנים לאף אחד להיכנס ולצאת. כשהגיע אלינו דוח הפרשה הרשמי מפרו, לא הופיע שמץ של דבר על הסיפור הזה. לא נתנו לקצין להעביר את המידע, כנראה בגלל שקרטל הסמים והמשטרה מעורבים בזה שאחי עבר לשם". בחיפה נפגשה המשלחת עם קונסול פרו, ד"ר אלפרדו רוזנצווייג. זה הפגיש אותם עם ראש המודיעין דאז במשטרת ישראל, סמי נחמיאס, שעבד כחוקר פרטי. המשלחת הציגה בפניו את כל העדויות שאספה במהלך המסע. "הוא אמר לנו שלפי התחקיר שעשינו ראובן עדיין חי", אומר ארנון. ב-84' חזר ארנון לפרו ביחד עם אשתו, נורית, בניסיון לגלות מידע חדש על הפרשה. המסע המחודש לא העלה דבר. החשודים ברצח התיירים איתם טייל ראובן הגישו בינתיים ערעור לבית המשפט העליון בלימה. הם זוכו ושוחררו. בית המשפט קבע כי מאחר שלא נמצאו גופות לא ניתן להרשיע אותם. "המשפט עלה להם 5,000 דולר", אומר ארנון. "מישהו מימן אותם. כנראה קרטל הסמים". לאחר מכן התברר כי המחסן בו היו מאוכסנים העדויות והממצאים מהמשפט נפרץ וכל החפצים בו נגנבו. "האחראי היה מוכן לפצות אותנו על הגניבה", מספר ארנון. "הם העלימו את העדויות כך שכל הפרשה תמחק, כולל מעורבותו של אחי בה".טרם צאתה של המשלחת נפגשה המשפחה עם הפראפסיכולוג, חנן אברהם. "הפראפסיכולוג לקח מפה של דרום אמריקה", משחזר ארנון את המפגש, "עמד מעליה עם מטוטלת וביקש חפצים של רוביק. לקח למשל את תעודת הזהות שלו והתחבר אליו בעזרת החפצים. הוא אמר לנו שרוביק הפליג מעיר אחת לשנייה באונייה שמעבירה ארגזים ושקים והוא נוסע סמוי, ומשם הוא הפליג בסירה עם עוד מישהו ועצרו אותם ולקחו אותם לגדה הצפונית של האמזונס."הוא נתפס על ידי האינדיאנים ונלקח לאזור הריו נגרו בברזיל. הוא אמר שהוא נמצא בקרחת יער ממנה מתפצלים שבילים ונהרות, יש לו תוכניות לברוח, הוא מוקף אנשים שמחזיקים אותו, יש שם נהר גדול שזורם צפון-מערבה ועובר את הגבול. יש אנשים בחאקי, אבל לא הם מחזיקים אותו אלא קבוצה גדולה והם אלו שמאחורי הקלעים של אלה שמחזיקים אותו. הוא לא חולה, יש משהו שהוא גילה או שחושבים שהוא גילה. ראש השבט עם פסים על הפנים, לבן בצדי הפנים, אף ושפה תחתונה עבים, אישה שחורה, קש על ידה וכיסוי קש, אדם כושי המנהיג, שרירי ולא נמוך. עץ באמצע ושני עצים תומכים גג מקש, צמח מטפס שמכסה את הגג, אדם לבן עם משקפיים, גינצל, בן 62 או 64. סירת עץ. מחוץ לכפר יש גשר מעץ וחבלים להחז קה". הפראפסיכולוג אף רשם מספר איורים, ביניהם של גינצל הממושקף והאונייה שהפליגה. ארנון טוען כי הדברים שאמר הפראפסיכולוג והאיורים אינם מקריים. "כשהגענו למשרדים של אחד ממלונות הדרכים בהם שהה רוביק באיקיטוס, היתה על הקיר תמונה גדולה בשחור-לבן. שאלנו את הבחורה שישבה שם מי זה והיא אמרה שזה בעל הבית וקוראים לו ג'נסן. הוא דמה בדיוק לציור שחנן אברהם צייר וגם השם שלו דמה לשם גינצל. חשדנו בו שהוא סוחר סמים".אביו של ארנון, אברהם, שנפטר בשנת 95' בגיל 75, חי כל הזמן בתחושה שבנו בחיים. אמו, חנה, שנפטרה בשנת 86' בגיל 65, חיה בתחושה שבנה נרצח. "אבא שלי חי בתקווה ולכן חי יותר טוב", אומר ארנון. "אמא שלי החליטה מרגע שהוא נעלם שהוא מת. היא נפטרה גם בגלל שברון לב". ארנון הפסיק לחפש את אחיו. אם אחיו עדיין בחיים קיים חשש שהחיפושים אחריו עלולים לסכנו. "אם בעקבות החיפושים שלי ירצחו אותו", הוא אומר, "אז מה הרווחתי? מבחינתי אם הוא חי שם וטוב לו, אני לא אלך לשם לחפש אותו, זה יסכן אותנו. היו הרבה השערות שרוביק נחטף על ידי דילרים של סמים בקולומביה והוא יושב באיזה מקום שם, והחלטנו לרדת מזה, כי היה סיכוי שזה יסכן אותו".אתה מחכה שיום אחד הוא ידפוק בדלת?"אני לא מאמין שהוא יגיע לכאן. גם אם הוא חי הוא לא יצליח לחזור. אם הוא בדרום אמריקה ויודע משהו על קרטל הסמים שם, לא ייתנו לו לצאת". איך אפשר להמשיך להאמין שהוא בחיים אחרי כל כך הרבה שנים?"אני חי בחוסר ידיעה מוחלט. אם הוא מת הוא מת, ואז אני לא צריך קבר. אם הוא חי, הוא חי שם את החיים שלו וכנראה לא יכול ליצור קשר כי חטפו אותו".נורית, אשתו של ארנון, שהכירה את רוביק, מוסיפה: "כל זמן שאין גופה תמיד יש תקווה. זה לא הגיוני שאחרי 25 שנה הוא יחזור, אבל זה תמיד יכול להיות". היו מקרים של אנשים שחזרו אחרי כל כך הרבה שנים?כשהיינו בעיר איקיטוס בפרו, קצין צבא ומומחה להישרדות בג'ונגל, אמר לנו שגרמני אחד נמצא בג'ונגלים אחרי עשר שנים". 'אתה תגרום למותי' שבע שנים אחרי היעלמות ראובן אופיר הוא הוכרז כנעדר והוכר כמת בבית המשפט המחוזי. לפני כשנה המשפחה ביקשה להוציא צו ירושה על חשבונותיו בבנק, אך הרבנות מסרבת בטענה שלא היו שני יהודים עדים למותו. שנה לאחר ההיעלמות פנה למשפחה יצחק שושני-מריות, שחי במשך שנים בקולומביה, והציע לסייע בחיפושים. שושני-מריות שימש בעבר כנציג חברת כלל בקולומביה, והואשם ביחד עם יאיר קליין בייצוא ידע וציוד לחימה ללא היתר למאפיה הקולומביאנית. הוא האיש שהחליף את הנשק האישי של הצבא הקולומביאני לגליל ישראלי, והפגיש בין סא"ל (מיל') יאיר קליין, לבין סוחרי הסמים שהתחזו למגדלי בקר תמימים. לפני כשנתיים פרסם שושני-מריות את הספר "ואיה קון דיוס", בהוצאת ידיעות אחרונות, המתעד את מסע החיפושים שלו בעקבות ראובן אופיר בקולומביה ובפרו.מריות הסתובב בג'ונגל מצויד בקלסתרונים שונים של אופיר. השבוע הוא חזר לארץ מדרום אמריקה. "חיפשתי במשך שבע שנים", הוא אומר. "הלכתי לישועים שמגיעים לכל השבטים הנידחים, ומשמשים לא פעם כאנשי סי-איי-איי ואוספים מידע על קרטל הסמים בקולומביה. התחלתי ליצור קשר עם גורמים במאפיה."מתוך ה מידע שאספתי התברר שהבחור חי, וכנראה שבוי במחנה עבדים של המאפיה, שזו מעבדה לייצור סמים. הם בדרך כלל צדים אינדיאנים בג'ונגל, מביאים אותם למחנה והם נחשבים כמו ציוד מתכלה. הם כבר לא חוזרים משם למשפחה שלהם. ברגע שהם לא יעילים מחסלים אותם. ראובן אופיר היה עבורם סחורה אחרת. הוא נהיה שם מנהל זוטר. כשהסתובבתי אצל המקומיים עם התמונה הם זיהו אותו. הם סיפרו לי שהוא איש חזק, יש לו צלקות על החזה וזקן. הם אמרו שהוא היה במחנה סמים במשך חצי שנה. שקיבל תפקיד של תת מנהל ונשלח משם. הם לא הרגו אותו כי הוא מאוד יקר, בעל ערך. יום אחד ראיתי בחור צולע, לבוש בחליפה יקרה, עם שני שומרי ראש, מגיע למקום. אולי זה הדמיון שלי אבל הוא סינן בעברית, 'אתה תגרום למותי', והמשיך ללכת. אני המשכתי ללכת ויותר לא היה לי מגע איתו". שושני-מריות מספר שמספר חודשים לאחר מכן ספגה המאפיה הקולומביאנית מכה קשה ורבים מאנשיה נעצרו. "ייתכן שהוא הצליח לערוק לסי-איי-איי ומסר להם מידע שפגע במאפיה", מנחש שושני. "אז או שהוא חוסל על ידי המאפיה או שנתנו לו זהות אחרת, שינו לו את הפנים ואת הצורה והוא חי במקום אחר. המאפיה לא שוכחת ול א סולחת. לדעתי הוא חי היום בזהות בדויה בקריביים". ארנון אומר חד משמעית כי גם אם אחיו חי היום בקריביים, הוא לא מתכוון להגיע לשם. "לחופשה כן", הוא מחייך, "לחפש אותו לא. זה עלול לסכן אותו. אם הסי-איי-איי החביא אותו שם אז היתה סיבה טובה ואני לא הולך לקלקל את זה". navaz@maariv.co.il לא לשלוח מסוקים יצחק שושני-מריות, מנאשמי פרשת יאיר קליין, שצבר שבע שנות ניסיון בחיפושים בג'ונגלים וחקר את פרשת היעלמותו של ראובן אופיר, מייעץ למשפחות החטופים הישראלים בקולומביה לשמור על פרופיל נמוך: "אם חטפו אותם ולא הרגו אותם מיד, כנראה שהחוטפים רוצים להשתמש בהם לפרנסה. אם הצבא הקולומביאני ילחץ הם יכולים להרוג אותם במקום. הם עלולים להחליף מסתור, לעבור למקום אחר ולשבת שם חצי שנה, עד שהכל ירגע, ואז יתחילו משא ומתן. יש להם הרבה סבלנות. אם הם יבינו שהם לכודים הם עלולים לעשות מעשים לא הגיוניים. המהלך שנעשה עכשיו, שכולל מסוקים וצבא, הוא בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות. לא צריך ללכת בעקבותיהם. צריך שילך אדם אחד שמכיר את האזור, שיעביר להם מסר שרוצים לעשות איתם משא ומתן. צריך להתיישב באחת העיירות וליצור איתם קשר. כשאתה לא מאיים עליהם המסר יגיע והם יבואו אליך למשא ומתן. הם רוצים ביזנס. בגלל הרגשנות שלהם אפשר לשכנע אותם לשחרר חלק מהאנשים. קולומביה טעתה כשאמרה שהיא לא מוכנה להיכנע למחתרת. מבחינתם הם צודקים שהם לא נכנעים לטרור, מבחינתנו זו טעות. אני אישית נכחתי בהרבה חטיפות בקולומביה שסגר ו איתם עסק. מדובר בארגונים ממושמעים, מאוד קשוחים, מצוידים בנשק, בעלי מוטיבציה גבוהה. הם ממומנים על ידי מאפיות שמשתמשות בהם ככוח שכיר, קבלני משנה. ממשלת קולומביה יודעת היכן הם נמצאים אבל לא משתמשים בכוח לחסל אותם. אי אפשר להשתמש בחיל האוויר כדי לחסל אותם, הם בתוך הג'ונגל. הצבא גם לא יכול להגיע אליהם ולהילחם בהם".