הו מאמא הקבבונים עדיין עשר, אבל ביקור אצל מאמא דיטה מעלה הרהורים על תוקפו של המיתוס דני ססלר 18/09/03 לא פעם ולא פעמיים ביקרתי אצל דיטה לדורותיה. עוד כשדיטה (ואחותה) הייתה בבן-יהודה, כשלמקום קראו צלע בירה. אחר כך במרמורק, אחר כך, או אולי לפני כן, בזולה בפאתי שוק הכרמל, עד לגלגול הנוכחי, בשדרות רוטשילד. דיטה הייתה במטבח, מאחורי הבר, והסתובבה בין השולחנות באותו הזמן. האורחים שהגיעו למקום לא התפלאו למראה התופעה הפיזיקלית וקיבלו אותה כמובנת מאליה. אותו גוף במקומות שונים באותו הזמן. אפשר היה לראות אותה הופכת קבבונים קטנים על הגריל, ובדיוק באותו זמן היא אמרה שלום למישהו שהתיישב ליד הבר וגם הגישה מרק לשולחן 12.דיטה היא "מאמא דיטה" בולגרו-איטלקית, אשכנזו-מזרחית שמנה-רזה וחייכנית, בעיקר לא רזה ובעיקר חייכנית. האוכל שהיא מבשלת הוא בהתאם. אוכל חייכני קודם כל. לא רזה, נוטף, רך ומתובל פורטה. לא יותר מדי ולא עובר את גבולות החך הממוצע, אבל עדיין תיבול עם נוכחות חזקה יותר ממצב הרוח שהגעת למקום. כל ביס היה פרולוג לאנחה (כעת אני מבין שאני מתייחס בעיקר לקבבונים המיתולוגיים). קבבונים עם מיץ קבבונים. דיטה הניחה נתחי בשר על הגריל עוד לפני ש"מיושן" נכנס ללקסיקון הקולינרי שלנו. היא הכ ינה סטייקים טובים מאז צלע בירה. את הקבבונים הזכרתי כבר? במילים אחרות, דיטה מבשלת (ומטגנת וצולה) כמו שמכינים ריזוטו בנפולי. לא פותחים ספר בישול וקוראים את הוראות ההכנה של הריזוטו ו"מכינים אותו". אי אפשר לחקות מתכוני ריזוטו, צריך לשיר אותם, שלא לומר להזיע אותם.לכן כל כך התאכזבתי כשהגישו לי בדיטה את הראשונות: קיופולו, שהם חצילים עם גמבה קצוצה. מנה שהייתה שמנה מאוד, הרבה יותר מדי, חסר היה בה מעט חמיצות, כבדה ולא כיפית (סטנדרט הכרחי אצל דיטה). ואז הגיעה לדלפק (סעדנו על הבר הגדול והמרווח) מנת עלי הגפן, עם טעם סינתטי דומיננטי וכך גם המרקם. לא ראיתי איך הם הכינו את עלי הגפן, אבל דבר אחד בטוח, היה להם טעם "לא ביתי" מודגש. משהו גם קרה ל"מתחם הבר". לפני האוכל ביקשתי ללגום מהקוקטייל (כנראה) הנפוץ בעולם, מרטיני. כשביקשתי אחד והבנתי שהברמנית עומדת למזוג לי מרטיני יבש מהבקבוק, שאלתי אותה אם היא יודעת להכין קוקטייל, היא ניגשה לברמן והוא שלח אותה לספר הקוקטיילים, היא חזרה ואמרה "כן". הזמנתי אקווה-וויט.לעיקריות הזמנו מנה אחת של ספר-ריבס ומנת קבבונים (מין הרגל כזה). הספר-ריבס היו בס דר. המנה גדולה מאוד ומוגשת על צלחת עץ, בתוספת סלט חסה מחוזק בעגבנייה פרוסה עם רוטב ויניגרט טוב מאוד. ספר-ריבס הולכים טוב עם רוטב מתקתק. מתקתק, לא מתוק. כאן קיבלנו את הצלעות שלנו מתוקות מדי וקשות מדי. במילה אחת: אכזבה. אבל הקבבונים היו עשר, לא פחות. אין אפס. עסיסיים כמו שרק דיטה מכינה, בעלי טעם בשרי מודגש וניחוח גן עדן. אבל (!) תפוחי האדמה שהוגשו עם המנה היו בוסריים. או במילים אחרות, לא עשויים מספיק. וכידוע, אין מאכל מאכזב יותר מתפוחי אדמה לא עשויים, כמעט כמו צ'יפס קר. על כל אלה, בתוספת גינס אחד וג'יימיסון אחד, שילמנו 295 שקל לפני תשר.השעה הייתה קרובה לחצות, יצאנו לשדרה היפה. מרחוק נצנצו אורות הקיוסק הסימפטי (בפינת מזא"ה), עם הסנדוויצ'ים המצוינים והאספרסו הטוב. על קו התפר, אני מנחש, התרוצצו מג"בניקים ושמרו עלינו מרחוק. כאן היה שקט ורגוע. תוך כדי צעידה אטית מתחת לפיקוסים חלפה במוחי מחשבה: אולי הגיע להיפרד מהמיתוס,שמה שהיה הוא שיהיה - אפילו אמא שלי התחילה לזייף בזמן האחרון עם הפפריקאש.דיטה, רוטשילד ,61 טל' ,5284866 פתוח 24 שעות ביממה.בימים טרופים אלה, כשאתה לא י ודע אם תצליח לסיים את כוס האספרסו שלך חי, חלק מבעלי בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מוסיפים לחשבון כשניים-שלושה שקלים "עבור אבטחה (רשות בלבד)". הם מנסים, למה לא. למה לא מוסף לחשבון "רוחץ כלים" או "חשמלאי מחר בבוקר"? וכשאני לוחש למלצר: "תוריד את ה'עבור אבטחה' מהחשבון", הם ברובם נועצים בי מבט של "וואלה, עריק?", מיותר, לא?