ערב מלחמה, כל הזמן אריק א., ערב POST מלחמה, צרור שירים, עמדה/ביתן תלמה אדמון 05/09/03 פעם שנייה שאריק א. מוציא לאור מה שהוא מכנה "צרור שירים" במספר עותקים מצומצם (350) וממוספר, וגם הפעם הוא מנהל קרב אהבה עם מולדתו. זוהי יוזמה מו"לית פרטית, כל-כך אישית, עקשנית ומיוחדת, שאי אפשר לשמר אדישות כלפיה. בטרם מגיעים אל השירים, עולה מהקונטרסים כאב מרוסן וגם צועק בגלל הצורה: זוהי קונצרטינת קרטון, חתומה במיני חותמות וסימנים מימי ראשית המכורה. הצורה, גם היא מעוצבת בידי המשורר, נאבקת כאן על שרידת התוכן.עניין עצום, מרתק, נוצר מן האינטראקציה הגועשת בין שפע האובייקטים הוויזואליים לבין השירים. בקונטרס הקודם, 'מפת המכורה האהובה' (הוצאת הבלוט, כן, הינשוף, שלהי קיץ 2001) נשא עמוד השער תדפיס מוגדל של בול קרן קיימת לישראל, עם הכותרת 'מדינת היהודים', שהוחתם בחותמת דואר חיפאית מטעם 'מנהלת העם'. עמוד השער הנוכחי מכיל קרע ממפת תל-אביב מאזור 'כוכב הצפון' שלה, עוד גוש מכסחי-שחקים מן הסוג שאריק א. סולד ממנו. אבל באותיות קטנות וכחולות, הנעלמות לעיתים מתחת לשמות הרחובות (אבא קובנר, מאיר יערי, חנה רובינא) מופיע גם הציטוט "אם תרצו אין זו אגדה", הרצל (1896.2.14), וגם "בהחלטת עצרת הא ומות המאוחדות הוקמה המדינה העברית (1947.11.29).יש כאן הקפדה דקדקנית בפרטים, כמו במסמך נוטריוני. אין מקריות אצל אריק א., הוא עורם סימנים בלי להעלות חשד בנוסטלגיה אצל הקורא. להיפך, להיפך. עושר החותמות והאיורים מצביע על תעיית עוועים, על חיפוש מטורף אחר נקודת אחיזה, שנדמה כי ריצדה כאן ואבדה.אריק א. הוא בן-הארץ האוהב עד כלות. הוא מבוהל ומדוכא, אך לא מוותר על המשך ההתרוצצות המבקשת אחר אחיזה במה שהיה אמור להיות כאן בממש, אך נותר רק בסמלים. והסמלים זועקים ריקנות והתרחקות סחופה מקו ההתחלה. שהרי ההתכוונות התחילית היתה תמימה וחיובית כתינוק שנולד. והתינוק הנולד, הממשי, הוא ההיפך מכל סמל, הוא הנחמה היחידה. אבל זה כבר לא עניין לאומי, אלא פרטי. בשביל זה לא צריך להקים מדינה מלאה מלחמות. בשני הקונטרסים אריק א. מוליך למסקנה הזאת.אם בצרור השירים הראשון בחר המשורר להתייחס לנקודה הנקראת תל-אביב כמיקרוקוסמוס של הציונות ותהליך התפוררותה מן הלאומי אל הפרטי "בצל מגדלים", הרי שב'ערב POST מלחמה' הוא מתייחס לחוויה הדומיננטית הישראלית האחת והיחידה - מלחמה. לא תל-אביב הנבנית, המאיימת, התוססת, המלאה פרטים החיים את יום-יומם, אלא הוויית החיים כאן. ההוויה כמקום. הוויה שהיא בית נורא, תוך וחוץ של חיים בישראל. הכולם והיחיד שבהם, הלפני והאחרי מלחמה. מלחמה כל הזמן. בשיר 'מלחמה' מדבר אריק א. על אטימות ואדישות כלפי אלה הסרים (בסמלים הוא נותן מקום בולט לפליטים ולפליטות) פקודתנו במרחק חצי יום הליכה. הם הולכים, לא אנחנו. אנחנו, מן הסתם, יודעים רק מה היא חצי שעת נסיעה. הוא מדבר כמו נביא: "ובזאת כף היד אטמתם אזנכם/ מפני קול רעד אדמה בלב הסרים/ בבוקר מוקדם קמים/ להביא לחם לכתוב שירים". בסיום אותו השיר הוא מתנחם בביתו "כי זה היש, ניגון בין ניגונים תהיה", וכבר הוא יכול מרוב אושר ועושר לתת לאחר, לחלק.אך התחושה הנדיבה המתוקה הזאת באה לו רק אחרי מלחמה "על החיים ועל המוות", וממילא בסוף השיר, כשהשמש מאירה את פניה ללוחם שחזר לביתו, היא לא יודעת. כן, אפילו לא השמש, שאורה הישראלי חושף ומסמא גם יחד. חוסר מודעות שורר על הכל. על האטימות ערב המלחמה ועל התשוקה בתוך סופת המלחמה וגם על הסיפוק שאחריה.הקונטרס אמור היה לצאת לאור ערב יום העצמאות שחלף, אלא שהתעכב. יציאתו עתה נעדרת אמנם את ת חושת המלחציים החגיגית-שותתת של ערבי יום עצמאות בישראל, אך אווירת ששת השירים אינה זרה גם עתה. הרלוונטיות הזאת מדאיגה. ובגינה, מדהימה היא יכולתו של המשורר להכיל בתוך ששה שירים, הכלואים בגדרות תייל של סמלים שופעי קונוטציות מרות, את הוויית החיים המקומית הסבוכה, הדיכוטומית. בשיר הארוך המרכזי, שעל שמו קרוי הקובץ, הוא מפזם: "אבל זהו שיר ערב מלחמה/ ושום פוליטיקה או שירה/ לא תוכל לתרץ ממשלת תוהו/ ובוהו לא תוכל לתרץ/ ודבר גלוי או שנסתר לא יוכל/ לה לאדמה האדישה". אך בתוך כך הוא חוזר לספר על המאבק הנואש להמשיך לשמוח בעצם החיים, לאהוב אשה, להוליד תינוק, להתחבר אל הניצוץ באישונה של האהובה (אשה וארץ) ועל המאמץ הכושל להתעלם מ"נחשול עצמות גברים נשברות". וזה הצליל האחרון בצרור השירים הזה. לא פשוט.safrut@maariv.co.il