עושות אהבה בטמפונים הרומן הלסבי של יהודית קציר חלול, יומרני, מגוחך ומשעמם ברובו מנחם בן 28/08/03 תחילה, לאורך כמה עשרות עמודים, קראתי חלקים מתוך הרומן הזה בעונג אמיתי. החלקים החיפאיים האוטוביוגרפיים, כמובן. עם כל האושר והכאב. הים, החברות, גירושי ההורים. שוב יהודית קציר של חיפה, של זיכרונות הילדות החמים, בפרוזה משובחת-עברית, רוויה מראות נוף נפלאים ורגישויות רוחניות ורגשיות נדירות ביופיין לפעמים. אבל מהר למדי התחלף כל זה באכזבה ובהרגשת מיאוס. ממש ברגע שבו מתחילה ההתרחשות הלסבית המגוחכת, החלולה והשבלונית בשורש נשמתה בין הנערה בת ה-14 למורתה בת ה-,28 מתפרק כל הרומן הזה לרסיסים ואיננו קם לתחייה עד סופו, כאילו מישהו שיקר אותנו ותפסנו אותו על חם, ומאז אי אפשר להאמין לאף מילה שלו. עוד מעט אסביר מדוע כל מהלך העלילה של הרומן הלסבי שכתבה יהודית קציר הוא נטול כל תוקף ואמת, אבל תחילה משהו על האופן שבו הפכו חיינו הספרותיים למסחרה. כולם רוצים להגיע לראש רשימת רבי המכר, והנוסחה ברורה: רומנטיקה קיטשית כלשהי, מין ''מפתיע'', תפניות טלנובליות בעלילה, ובעיקר, הרבה פרסומת ויחסי ציבור. ואכן, יש משהו מדכא, ממוסחר עד בחילה וירוד-במסווה-של-איכותי בדרכו של הרומן הלסבי השקרי הזה,העשוי בידיים והמשעמם לא מעט, אל ראש רשימת רבי המכר, והוא בוודאי יגיע לשם וישהה שם כך וכך שבועות עד שתתחוור מופרכותו. כי איך התנהל העניין השיווקי הפעם? ובכן, ליהודית קציר שמור שמה הטוב מאז פרסמה את ''סוגרים את הים'', אוסף סיפורים אותנטיים, חלקם רבי עוצמה, רוויים געגועים מידבקים ביופיים לחיפה של פעם. אחר כך אכזבה קציר עם הרומן היומרני והרומנטי ''למאטיס יש את השמש בבטן'', שהבהיר את נטייתה לקיטש, את מגבלותיה האינטלקטואליות ואת סוג הקושי שלה לכתוב רומן ארוך, כשטעם ההמצאה המלאכותית, הספרותית, הרומנטית-שמאלצית מדביק ברוק את פרקי הזיכרון הממשיים. אחר כך הוציאה יהודית קציר שתי נובלות, שכונסו בספר ''מגדלורים של יבשה'', ורק אחת מהן הייתה בעלת טעם חיוני וחדש. והנה עכשיו בא הרומן הזה, המוכיח עד כמה התרחקה יהודית קציר מעצמה ועד כמה נלכדה במירוץ רבי המכר השטוחים, האופנתיים כאילו (מה יותר אופנתי מרומן לסבי? תגידו, מה?), הלעוסים, הנועדים להימכר, המתחנפים לקורא ולקוראת באלף ואחת צורות, ורק מנסים (כחלק מן השקר המסחרי) להישמע אמיתיים. וכבר מתפרסמות בעיתונות מודעות מעוררות ציפייה (''עוד שמונה ימיםלהופעת הרומן החדש של יהודית קציר''), וכבר נרי ליבנה מפרסמת ראיון דיוקן מחמיא עם הסופרת במוסף ''הארץ'' (וכמובן, דוח המבקר, החידוש החשוב שהתווסף לכתבות מוסף מסוג זה נעדר ממוסף ''הארץ'', כי לא בבית ספרנו חידושי מוסף ''ידיעות אחרונות''), וכבר זיכרון מיני חיוני וחיפאי (שאיננו מייצג כלל את אופיו הסטרילי של הרומן השלם) מתפרסם במוסף הספרותי של ''מעריב'', ומבקרת הספרות של ''העיר'' (פרי יודע למי להקדים ולמסור את הרומנים שלו לביקורת) כבר נשפכת מהתלהבות מפוקפקת, ופרי מודיע איפשהו (ומצוטט בעיתונים) שהוא לא מסכים שיבררו עם יהודית קציר אם הרומן אמיתי או לא, למרות שהתשובה ברורה (הרומן הוא לא אמיתי, ועיקרו עלילה מופרכת לגמרי). פרי רק בא ללבות עניין מלאכותי בספר. וכבר ברור שנמצא השבוע את הרומן של קציר בצמרת רבי המכר. כי מה זה חשוב מה ערכו הספרותי (הוא נטול ערך מעיקרו), חשוב שנקנה אותו. ככה הוא נכתב וככה הוא נקרא. ופרי הוא האיש שעל הקופה. אגב, הגיע הזמן שפרי יפסיק לבלבל את המוח עם שבחי אפשרויות הפירוש, כאילו זהו מדד הערך המוחלט: ''כוחו של הספר בכך שהוא הולך ומאפשר הרבה סוגים של הנמקה למה שקרה בין ריבי למיכאלה'', כותב פרי. כמה פעמים כבר שמענו את זה? זה כוחו של הספר?! זה כוחם של ספרים?! שאפשר לתת למהלך העלילה שלהם ''הרבה סוגים של הנמקה''?! זה העיקר?! שטויות. ספר קורה לנו בכל שנייה שאנחנו קוראים בו, וסך כל ההתרחשויות הנפשיות שעברו עלינו במהלך קריאתו הוא ''דעתנו על הספר'' והוא ''כוחו של הספר'' עלינו. והרי לגבי כל ספר אפשר לדבר על כל מיני אפשרויות קריאה ופירוש, אז מה? מה שקובע בסופו של דבר ביחסינו עם ספרים הוא התפעלותנו, התמוגגותנו, מכל עמוד בנפרד ומכולם ביחד, ובמקרה של יהודית קציר זה כמעט שאיננו קורה. לא ברומן החדש שלה, העשוי מעלילה שאי אפשר להאמין לה לרגע, מפמיניזם קצת מטומטם ואופורטוניסטי (הכולל בין השאר תובנות מטופשות מסוג ''נשים הרבה יותר מעניינות ועמוקות, וגברים אני לא ממש מבינה'', בעיקר כשמשפט זה נסוב על הדמויות בתנ''ך, שרובו מלא בגברים אלוהיים מדהימים, מיוסף עד ישעיהו). עוד עשוי הרומן שלה מתיאורי מין נועזים, אבל סטריליים לגמרי, עשויים באצבעות המקלדת, משמאלץ מוסרני וסוחט דמעות פלסטיק (הידעתם מה יקרה, למשל ולשנינה, למורה לספרות, גיבורת הספר הזה, שפיתתה את תלמידתה ליחסיםלסביים? היא גלתה מן הארץ, נולד לה בן אוטיסט, בעלה התרחק ממנה ולבסוף חלתה בסרטן. רגע, רגע, זה לא אמור להיות שיר תהילה ללסביות? אז מאיפה צצו כל העונשים הדתיים האלה במוחה החילוני היוקד של הסופרת?). בנוסף, לוקה הרומן הזה בכמה וכמה יסודות דוחים אופייניים, החל מנטייה כפייתית קלה להשתמש במילים כמו ''לחרבן'' או ''להפליץ'' (ועוד מעט נגיע לסיפור הווסת הבל ייאמן בוולגריותו), עבור בהערצה רוחנית נלעגת לדן בן-אמוץ, גיבור תרבות מחוספס ופשטני, ועד לטינה פמיניסטית בנאלית לגברים (כולל איזשהו בעל שרק מחכה להכין לגיבורתנו חביתה. בבחינת הגברים למטבח, הנשים לקריירה). הכל כאן עשוי מדי ומלאכותי מדי ברומן הזה, וקודם כל, עצם המסגרת. גיבורת הרומן והמספרת שלו, ריבי, היא אישה נשואה, אם לילדות וסופרת (חם, חם, אולי זו יהודית שלנו? אם זה ימכור את הספר, אז טוב), שאיזשהו שוטה שיגעוני מצא את יומני הילדות שלה, שנכתבו כמכתבי וידוי לאנה פרנק. למה דווקא אנה פרנק? כי יש איזשהו משפט ביומנה של אנה פרנק שבו מספרת אנה שהיא מתמלאת התפעלות בכל פעם שהיא רואה אישה עירומה. זה הספיק ליהודית קציר כדי להפוך את אנה פרנק לנמענת מכתבי הווידוי, כמין שותפה פאסיבית לווידוי האהבה הלסבי. במהלך המכתבים לאנה פרנק הולך ומתגלה ונחשף סיפור האהבה בין ריבי למורתה לספרות מיכאלה (שם שבא בוודאי משירה של אתי אנקרי ''מיכאלה'', השם הנשי-גברי). תחילה מצליחה קציר לקסום לנו בסיפור התאהבותה של הילדה במורה שלה לספרות, כולל ציטוטים יפים מאוד משירי לאה גולדברג המעצימים את תחושת היופי, אבל ההתאהבות הרגשית הזאת, שאין בה מטבעה שום מיניות, הופכת פתאום לפייתנות לסבית אווילית, בלתי מתקבלת על הדעת ועל הלב. צריך לקרוא כדי לא להאמין. נדמה לי שברור איך רקחה לנו קציר את המרקחת המפוקפקת הזאת: היא הפכה איזשהו סיפור התאהבות אמיתי שלה במורה לספרות לסיפור התאהבות לסבית בדיוני ברוח אופנתית מגונה. כך אנחנו נידונים לקרוא, למשל, את הקטע הדוחה הבא, שבו מתחיל הסיפור להיות מודע לפארודיה ולפארסה של עצמו וכמעט לבעוט בעצמו: ''וכשהיינו כבר חמות ומזיעות מהריקוד התחלנו להתנשק, ואחוזות זו בזו כשלנו אל המיטה, משירות את הבגדים לאורך המסדרון כמו פירורי הלחם שהנזל וגרטל פיזרו ביער כדי לא לאבד את הדרך הביתה, ואז גילינו שבין הרגליים של שתינו משתלשלים חוטים, שלי חוט תכלת של או-בה מיני ושלה לבן של טמפקס. ושוב נתקפנו צחוק פרוע. המשכנו לעשות אהבה בלי להוציא את הטמפונים, והחוטים לא הפריעו לנו בכלל. רק דולצינאה (הכלבה) התאכזבה: היא אוהבת את מיצי הגוף שלנו, ותמיד אנחנו נותנות לה ללקק לנו את האצבעות, והפעם לא היה מה ללקק, כי הכל נספג בטמפונים''. יהודית קציר, מתוך מין תסביך נחיתות פמיניסטי קיצוני, מנסה אפוא בכוח להגעיל אותנו: האהבה הלסבית מתרחשת כאן בין נערה לאישה הנתונות למחזור הווסת שלהן. אז אוקיי. יכולה להיות לפעמים התחרמנות המתעלמת מן הווסת, אבל לא להגיד על זה אף מילה (משהו מסוג, ''את יודעת שאני במחזור'', למשל?)?! לגלות את זה רק לאחר ההתפשטות? ואחר כך לספר לנו לקינוח שהכלבה נוהגת ללקק את מיצי הכוס שלהן מן הידיים, שחדרו הדדית זו לזו? אבל ''הפעם לא היה מה ללקק, כי הכל נספג בטמפונים''?! מה זה?! פרסומת לטמפונים? אף טיפת דם לא עוברת בטמפוני או-בה מיני וטמפקס? אין ספק שמדובר כאן בוולגריות נשית ישראלית ייחודית (ומפוברקת), שהרי עם כל הכבוד והאהבה לכוס הנשי (שאני בהחלט יורד אליו מפעם לפעם בחמדה), ריחות וסת כשלעצמן הן דבר דוחה למדי, אובייקטיבית. אז מה רוצה כאן יהודית קציר לעשות? להגיד לנו שווסת זה יופי (בתנאי שאת משתמשת כמובן בטמפונים מהסוג הנכון?) אני לא מעלה בדעתי שחברות טמפקס ואו-בה שילמו עבור הפרסומת הסמויה הזאת. ומול הוולגריות הזאת נשפכת יהודית קציר שוב ושוב בקטעים מצועצעים מסוג קטעי המין ''המושלמים'', עם עברית מיופייפת מדי, וגם זה נשמע מפוברק (כשאנחנו משקרים אנחנו הולכים לפעמים למילים היפות מדי): ''עם כל בגד שהסרנו הכתה בי פליאה - פליאת גמישות השדיים עם דקירת הפטמות ורוך הירכיים ודשנות הישבן ומתק הערווה בפרע השיער הערמוני שלוחך את עורי כמו אש, ופליאת הצללים והריחות''. וואו, וואו, וואו, ''מתק הערווה בפרע השיער הערמוני שלוחך את בשרי כמו אש, ופליאת הצללים והריחות''. כמו חיבור נמלץ ומצטיין של תלמידה בכיתה ח' (שלא עשתה את זה אף פעם), אבל אנחנו כבר לא בכיתה ח', אה? מישהו קונה את החנטריש הזה? (כלומר, חוץ מרנה ורבין מ''העיר''). (יהודית קציר, ''הנה אני מתחילה'', הספרייה החדשה, 308 עמ') שייקספיר ואנטיגונה בחוץ תיאטרון צריך לראות, לא לקרוא, קובע מנחם בן, ומסלק מהתיכון גם את הרומנים הגדולים ד סוף עידן התקצירים בעוד שחלק ניכר משירי החובה שהצעתי ברשימה קודמת שייכים לקלאסיקה העברית והישראלית ולמשוררים שברובם כבר מתו, הרי בתחום סיפורי החובה אני מציע גישה הפוכה: ראשית, להרבות בסיפורים מתורגמים, כי הפרוזה העולמית עולה על הפרוזה העברית (בניגוד לשירה העברית, שאין כמוה במיטבה). שנית, רוב הסיפורים העבריים צריכים להילקח מתוך הספרות הישראלית בשנות המדינה. הסיבה פשוטה: בעוד שירי המופת הישראליים והעבריים הקלאסיים נותרו במלוא עוצמתם ואין מי שישווה להם (מישהו היום יכול ברצינות להתחרות באלתרמן במיטבו?), הרי בתחום הפרוזה רוב הסיפורת העברית הישנה התיישנה. מנדלי מוכר ספרים וביאליק המספר וברדיצ'בסקי ואורי ניסן גנסין - כולם כולם התיישנו במידה רבה, ולו מבחינה לשונית בסיסית. זה לא התנ''ך האלוהי בעברית האלוהית שלו, אלא פשוט טקסטים מיושני עברית ומנטליות, וממש לא לעניין להשאיר אותם כחטיבה הכרחית בתוכנית הלימודים המחייבת בספרות. הנה אפוא, לאחר ההצעה לרשימת שירי חובה, רשימת סיפורי חובה אפשריים. חשוב להדגיש שתי נקודות. ראשית, מדובר אמנם בסיפורים יפים מאוד, אחד אחד, אבל זהו רק אחד המקבצים האפשריים. כפי שדילגתי בשירה על אלף אפשרויות נפלאות שלא הזכרתי, כך אני מביא להלן רק חלק מרשימת סיפורי החובה האפשריים. בחלק מן המקרים אני לא נוקב בשם סיפור מסוים, אלא מסתפק בשם הקובץ או הרצף, כדי להשאיר מקום לבחירה סופית בטוב ביותר. אני גם לא שומר על הסדר הכרונולוגי, אלא מלקט מפה ומשם, כשהמכנה המשותף היחיד הוא העונג, כזה ואחר (חלק מן הסיפורים כבר נבחרו באוספים קודמים על ידי עורכים קודמים): 1 עגנון - ''סיפור פשוט'', ''פנים אחרות'', ''גבעת החול'', הפתיחה ל''תמול שלשום'', ''והיה העקוב למישור''. 2 קפקא - מתוך פרקי התבוננות הגלגול, הפתיחה ל''משפט''. 3 הרמן מלוויל - הפתיחה ל''מובי דיק''. 4 ברונו שולץ - מתוך חנויות הקינמון. 5 גבריאל גרסייה מארקס - מתוך ''שנים-עשר סיפורים נודדים'' (למשל, הסיפור הקרוי ''האישה היפה ביותר שראיתי מעודי''). 6 צ'כוב - ''כינורו של רוטשילד'', ''מעשה משעמם ברשימותיו של איש זקן'' וגו'. 7 גוגול - (''החוטם'' וכן פרקים מתוך ''נפשות מתות''). 8 ס. יזהר - ''השבוי'' וכן כמה סיפורים מתוך ''צדדיים'' (למשל, הסיפור על המורה לתנ''ך). 9 א.ב יהושע - סיפורים מתוך ''מות הזקן'' (למשל, ''חתונתה של גליה'', ''המפקד האחרון'', ''תרדמת היום'', ''בסיס טילים''). 10 עמוס עוז - הפתיחות ל''מיכאל שלי'' ול''סיפור על אהבה וחושך''. 11 מתוך הסיפורים הקצרים של עוזי וייל - ''ביום שבו ירו בראש הממשלה'' (אולי הסיפור ''נינה, נינה''). 12 מתוך הסיפורים הקצרים של גדי טאוב (אולי ''עצירות''). 13 מתוך ''צינורות'' ו''געגועי לקיסינג'ר'' של אתגר קרת (אולי ''לשבור את החזיר'', ''החברה של קורבי''). 14 ''נעימה ששון כותבת שירים'' של עמליה כהנא-כרמון. 15 ''ליקוי ירח'' של אלונה קמחי. 16 ''שנתיים'' של רונית מטלון. 17 נסים אלוני - (''להיות אופה'', ''הינשוף''). 18 יהודית קציר - ''שלאף שטונדה''. 19 סביון ליברכט - ''תפוחים מן המדבר'', ''אמריקה''. 20 יעקב שבתאי - ''סרוויס צ'כי''. 21 שלום עליכם - ''פרקי שיר השירים'', ''אהבתי הראשונה''. 22 מאיר שלו - הפתיחה ל''רומן רוסי''. 23 דויד גרוסמן - הפתיחה ל''ספר הדקדוק הפנימי''. 24 אמיר גוטפרויינד - ''אביב'', ''אוכל''. 25 גפי אמיר - ''עד גיל עשרים ואחת תגיע לירח'', ''אבל ברכות, מותק, ברכות''. 26 חנוך לוין - מתוך ''הג'יגולו מקונגו''. 27 מתוך ''עיר קטנה ואנשים בה מעט'' ו''בין חולות וכחול שמים'' של נחום גוטמן. 28 שייקספיר - המונולוגים המרכזיים מתוך ''המלט'' (''להיות או לא להיות'' וגו'), ''יוליוס קיסר'' (''גם אתה, ברוטוס?'') וגו'. 29 טולסטוי - ''שלוש מיתות''. 30 איסאק באבל - ''רחוב דאנטה'', ''שכר הסופרים הראשון שלי''. ושלוש הערות עקרוניות: א. לא צריך בכלל ללמוד מחזות במסגרת לימודי הספרות. לא שייקספיר ולא דרמות יווניות. עדיף בהרבה להגיע לתיאטרון לפעמים ולראות הצגה שווה כזאת או אחרת. לפחות פעם בשנה. אפשר גם להקרין סרטי תיאטרון: ''המלט'', ''יוליוס קיסר''. אבל אין שום טעם ללמד אותם במסגרת שיעורי הספרות. מחזות אינם חומר קריאה אלא חומר הצגה, וככאלה הם צריכים להיראות ולא להיקרא. חשוב מאוד גם שתלמידים יפיקו בסוף שנה, מדי שנה, הצגה. אבל ממש לא כדאי לבזבז שיעורי ספרות על מחזות, בעיקר לא מחזות ארכאיים וילדותיים בנוסח המחזות היווניים העתיקים. גם שייקספיר הוא במיטבו רק בחלקים זוהרים בודדים. ב. גם לא צריך ללמוד רומנים ארוכים קלאסיים למיניהם. בכלל, בית הספר ושיעורי הספרות הם לא המסגרת הנכונה ללימוד טקסטים ארוכים. רוב התלמידים הרי מסתפקים בתקצירים ולא קוראים בכלל את הרומנים המחויבים. תחת זאת, כדאי שתלמידים יכינו יומני קריאה על רומנים שבחרו לקרוא במהלך השנה. גם רם אורן ועירית לינור הם לגמרי בסדר לצורך זה. התלמיד ייבחן על פי איכות העבודה שלו ורמת ההתנסחות. לא על פי הבקיאות במהלך העלילה. בכלל, אין שום סיבה לא לגשת לבחינת בגרות כשהספרים - ספרי השירה והפרוזה - פתוחים לעיני התלמידים. כי העיקר הוא לא לזכור מה קרה במהלך הרומן, לצורך זה, אפשר להציץ בספר עצמו, אלא לדעת להתנסח ולדעת לבקר ולדעת להבין ולכתוב. ג. עם זאת, אפשר ללמוד בכיתה, בצוותא, פתיחות לרומנים גדולים (החל מן הפתיחה ל''תמול שלשום'' ועד לפתיחה ל''מובי דיק'', ואפשר גם את הפתיחה המקסימה ל''חלף עם הרוח'', למשל), כשהדגש הוא שוב, תמיד, על פוטנציאל הטקסט להקסים. מי שירצה להמשיך לקרוא אחר כך (לאחר שהתאהב בפתיחה כזו או אחרת) יעשה את זה בזמנו הפנוי. כי זה כל מה שצריך ללמוד בספרות. איך להתאהב בספרות.