סיפורן העצוב של הסִפריות פעם לא היתה טלוויזיה, אנשים אהבו לקרוא והספריות שיגשגו * כיום רק 16 אחוז מהאוכלוסייה משתמשת בהן אורית הראל 24/08/03 כשהייתי קטנה רשמו אותי הורי לשתי ספריות השאלה, ללא ספק צ'ופר מובחר לחנונים. באחת היה אפשר להחליף ספר אחד בשבוע. אבל בשנייה היה אפשר להחליף ספר בכל יום. בהחלט ייתכן, כמובן, שהתנאים המועדפים הללו נקשרו בעובדה שחזיתה של הספרייה הנ''ל תיפקדה כחנות סידקית, שבה נהגה אמא שלי - אז בתקופת מלאכת-יד בחייה - לקנות את כל צורכי הסריגה שלה. לי זה לא היה איכפת, כל זמן שתזרים הספרים שלי התנהל בשטף. מסיבות שונות, ספריות פרטיות כאלה נמוגו מהנוף הישראלי אי-שם בין אמצע לסוף שנות ה-70, יחד עם ילדים שהתגאו בקריאה ספרים והתחרו במספר הספרים שהם קוראים בשבוע. ראשית, ספריות מעולם ולעולם אינן עסק רווחי, שכן ההכנסות תמיד קטנות וההוצאות תמיד גדולות, במיוחד אם רוצים ספרייה טובה עם היצע ספרים גדול ומתחדש. באמצע שנות ה-70, במיוחד לאחר שנחקק חוק הספריות ב-75', גברה התחרות מצד ספריות ציבוריות, שהתרבו והתחזקו ומומנו בידי רשויות מקומיות והממשלה. ספריות פרטיות קטנות, מוגבלות באמצעים, פשוט לא עמדו בתחרות. חשוב גם לציין כי רוב הספריות הפרטיות לא יועדו לילדים, אלא קמו בשנות ה-40 וה-50 כדי לספק מענה לעולים חדשים שאולי הסתגלו לעבודה עברית, אבל לקרוא המשיכו בשפות אמם. כך קמו בצמוד לחנויות ובחדרי דירות ספריות השאלה בפולנית (אחת כזו מונצחת היטב ברומן ''פרוסה של ים'' של עליזה אולמרט), בגרמנית, ביידיש, בכל השפות של העולים באותם ימים. כשהחל הדור ההוא להיעלם, נעלמו איתו גם הספריות ההן. 1,200 ספריות גירסת שנות האלפיים לספריות הפרטיות של פעם הן חנויות הספרים מיד שנייה, שפורחות באחרונה. הן לא רק חלק משוק הספרים אלא גם תופעה סוציולוגית. אבל כשמדברים היום על ספריית השאלה, מדברים על ספרייה ציבורית, שהקמתה מתחייבת על-פי חוק בכל יישוב מעל גודל מסוים, כנהוג בעולם המערבי. כ-1,200 ספריות ציבוריות (ובהן כ-14 מיליון ספרים) יש כיום בישראל, במסגרת כ-220 רשתות שמאגדות סניפים ביישובים גדולים. בתל-אביב, לדוגמה, יש 24 סניפים (בית אריאלה היא הספרייה המרכזית) וברמת-גן עשרה. החוק שקבע כי ההשאלה היא חינם, וכי הממשלה תשתתף בחלק מהוצאות הספריות, נשמע באמת מקסים, אלמלא העמימות בנוגע לאותה השתתפות תקציבית. כן, גם הסיפור הזה השתבש בגלל כסף. מהר מאוד התברר שהשאלה חינם אינה מתכון טוב להישרדות (שלא לדבר על קניית ספר חדש), עם כל הרצון הטוב של הרשות המקומית. וכך הומצא פטנט-עוקף, לפיו הקוראים משלמים דמי מנוי לרשות המקומית, שמצידה מתחייבת להעביר את הכסף לספרייה. הפטנט הזה, למרות הנחות שונות, הרגיז קוראים שתבעו ספריות על הפרת החוק האוסר גביית דמי מנוי, מה שגרם למרכז השלטון המקומי להגיש בג''ץנגד הממשלה בשל התיקצוב הנמוך המאלץ אותם לגבות דמי מנוי. בקיצור, תסבוכת משפטית. לפני כשנתיים היה נדמה שבא לציון ולספריות גואל, כשהכנסת הקודמת אישרה תיקון לחוק הספריות, ובו נאמר כי הממשלה תשתתף ב-50 אחוז לפחות ממימון תקציב הספריות, החל מ-2004. אבל הרי במדינת הקומבינות אנו חיים וכך קרה שבמרתון ההצבעות לאישור תקציב הממשלה הנוכחית, בין כל הקיצוצים, התיקונים וההסדרים, אישרו הח''כים העייפים גם תיקון קטן לתיקון ההוא, ולפיו השתתפות הממשלה לא תהיה ''לפחות 50 אחוז'', אלא ''עד 50 אחוז''. והרי גם חצי אחוז הוא, כידוע, ''עד'' 50 אחוז. ויחי ההבדל, שהוא ההבדל בין היכולת לקנות ספרים חדשים ולהיענות לדרישות הקהל, או לדשדש עם מה שיש, ההבדל בין ספרייה מבוקשת שאליה נוהרים גם תושבי יישובים אחרים לבין ספרייה עם דימוי מאובק ומיושן, ובצדק. השתתפות ממשלתית מזערית לא פלא שדיכאון מקצועי תקף את האחראים על הספריות. למשל יואל כהן, מנהל הספרייה הציבורית בכפר-סבא. כשהוא מדבר על הספרייה וחשיבותה, הוא לא מדבר רק על ספרים ושקלים, הוא מדבר על גורם ש''נותן יותר מ-20 דברים מעבר למובן מאליו''. על אוסף עיון, ספרים נדירים והדרכה מקצועית, על הספרייה כגורם מרכזי בחינוך לפתיחות ופלוראליזם, כגורם חשוב בעיצוב חברה דמוקרטית. הוא מדבר באהבה וכאב: ''עיקר כוחה של הספרייה בשלושה מאפיינים. ראשית, פנייה לכל אדם, גם למי שלא קוראים, שיכולים ליהנות מקלטות שמע בספרייה ציבורית. שנית, בכך שיש לה מה להציע לכל סוג וגיל, מפעוטות ועד סטודנטים. שלישית, באווירה הפתוחה שיש בספרייה, בשונה מבית-הספר למשל. כאן אפשר לקרוא שני עמודים מספר ולהחזיר ואיש לא ישאל למה ולא יכעס. הספרייה הציבורית היא השילוב המוצלח ביותר בין פנאי להעשרה''. נשמע מצוין, אבל לא ממש משכנע את הישראלי הממוצע. לפי הנתונים של המחלקה לספריות במשרד החינוך, שהאחרונים שבהם הם מ-98', רק 16 אחוז מהאוכלוסייה מנויים בספריות הציבוריות, לעומת 26 אחוז ב-85', והירידה כנראה נמשכת. ברמת-גן, למשל, רשומים בספריות הציבוריות 18 אלף מנויים, שהם כ-12 אחוז מאוכלוסיית העיר. לשם השוואה, באנגליה רשומים 58 אחוז מהאוכלוסייה בספריות ציבוריות. בפינלנד, שאוכלוסייתה דומה בגודלה לשלנו רשומים 47 אחוז (ראו מסגרת). ''זו פונקציה של השקעה'', אומרת מרים רצבי, סגנית מנהל המחלקה לספריות במשרד החינוך. ''יש כל מיני גורמים שמקשים. קודם כל, הגבייה מהקהל. בירושלים זה יותר מ-100 שקל לשנה עבור השאלת ספר אחד בכל פעם. אם רוצים שניים, זה כבר יותר מ-200 שקל לשנה. זה מכביד על רבים. וזה לא כולל דמי הרשמה חד-פעמיים. יוצא שהספרייה גובה הרבה ונותנת מעט. זה כל מה שהיא יכולה, כי לא כל הכסף שגובים מיועד לקניית ספרים''. בחישוב גס, ההשתתפות הממשלתית מכסה כ-5-10 אחוזים מתקציב הספריות, דמי המנוי עוד 25 אחוז. כל היתר בא מתקציב העיריות. אבל השורה התחתונה ברורה ועגומה: רק כ-10 עד 30 אחוז מהתקציב, במקרה המצוין והנדיר, הולכים לרכישת ספרים. רצבי: ''הגבייה מרחיקה מהספרייה את החלשים, העלות הגבוהה יחסית של ספר בעברית - בגלל שמראש יש לו קהל מצומצם לעומת ספר באנגלית - והתקציב המוגבל מאפשרים רכישות מצומצמות, מה שפוגע באטרקטיביות של הספרייה. עוד גורם פוגע הוא המיגוון הדל. בחו''ל יש גם תקליטורים וקלטות וידאו, כאן זה קיים רק בספריות מעטות, וזה בפירוש גורם מושך קהל. הקושי הכספי פוגע גם ביכולת להכניס מחשבים ואינטרנט, שגם הם מושכי קהל''. יש גם ספריות מצליחות המחשבים והאינטרנט, אגב, הם הגלגול החדש של ספרי העזר של פעם, אותם ספרים שתלמידים אהבו ומורים אהבו לשנוא. ספרי העיון בספריות היו אבן-שואבת לתלמידים, שהירבו להיעזר בהם כדי לסגור עניין על מלחמת 100 השנים בעשרה עמודים, או לגלות למה מתכוונת המורה כשהיא שואלת למה התכוון המשורר בשירו. רצבי אמנם מספרת על תוספת תקציב חד-פעמית ומיוחדת שהמחלקה קיבלה השנה כדי להוסיף עמדות מחשב ואינטרנט ב-450 ספריות, אבל מדגישה שזה ''מעט ובאיחור של חמש שנים''. וכך, איך שלא מסובבים את זה, חוזרים לסיפור של הכסף. מקום אחד שמצא דרך להתגבר על המכשלה המובנית הזאת הוא נווה-מונוסון. לפני 20 שנה הקימו שם עמותה, ''אגודת ידידי הספרייה'', שבעצם מפעילה את הספרייה. ולא סתם, אלא בהצלחה. העמותה גובה דמי הרשמה חד-פעמיים ודמי מנוי שמקנים לקורא זכות לשאול בבת אחת שני ספרים בעברית, ספר אחד באנגלית וספר שירה. הכסף נחשב ''תרומה'' לעמותה ומי שלא רוצה, לא משלם (לפי החוק), אבל זכאי אז רק להשאלת ספר אחד. ניסיון של 20 שנה מלמד שהסירוב לשלם קורה לעיתים נדירות. פיני גרין, ממקימי העמותה, מסביר: ''הרוב משלם ברצון עבור התמורההמוגדלת, וככה הזאב שבע והכבשה נשארת שלמה''. 90 אחוז מהכסף שגובה העמותה מושקעים ברכישת ספרים והשאר בציוד לספרייה. בכל ההוצאות השוטפות - אחזקה, בינוי ומשכורות לספרניות - נושאת המועצה. גרין: ''זה מודל כלכלי טוב ליישוב קהילתי, קטן, שבו לכל הצדדים חשובה מידת שביעות הרצון. אנשים מרגישים את הקשר הישיר בין התשלום לתמורה''. אורית בלזם-רבין, מנהלת הספרייה, אומרת שיש להם כ-500 מנויים משפחתיים מהיישוב, שבו כ-800 משפחות, ועוד כ-300 מנויים של תושבי חוץ. בתרגום לאחוזים, יוצא ש-62 אחוז מנויים, שיעור גבוה כשלעצמו ועצום בהשוואה לשאר היישובים בארץ. ''הכוח שלנו הוא במיגוון גדול של ספרים חדשים, בעבודת פרסום נכונה, באוכלוסייה ובקשב לקהל. יש עוד אלמנט קסום, זו שכונה שבה כולם מכירים את כולם ומישהו פוגש אותי למשל בסופר ומבקש שאשמור לו ספר'', אומרת בלזם-רבין. בנווה-מונוסון כנראה גם לא פוחדים מתרבות ולא נרתעים מלשלם על זה. כמו שאמר בצער מנהל ספרייה שהעדיף להישאר בעילום שם: ''הפכנו למדינה שבזה להשכלה, אז מה הפלא שהבוז מופנה גם כלפי הספריות. זה עצוב מאוד ובסופו של דבר יש לזה גם מחיר כלכלי אדיר, כי רקלמי שרוכש השכלה יש סיכוי להתקדם בחיים''. כמה קוראים רק 16 אחוז מתושבי המדינה מנויים בספריות, לפי נתונים מ-98' (העדכניים ביותר). הסימנים מעידים שהמצב לא השתפר מאז ואולי אפילו הידרדר. מה זה אומר עלינו לעומת העולם? להלן שיעורי המנויים במספר מדינות. בריטניה: 58 אחוז פינלנד: 47 אחוז דנמרק: 34 אחוז יפן: 29 אחוז צרפת: 20 אחוז ספרד: 16 אחוז צ'כיה: 14 אחוז הונגריה: 13.5 אחוז הנתונים לפי (אתר )http://www.libecon2000.org