חמישה כוכבים (פלוס ג'קוזי) פריס וניקי הילטון, יורשות אימפריית המלונות, דוגמניות, מזדנבות, סלבריטאיות סרק ובקרוב גם כוכבות טלוויזיה, הן נערות המחמד הנוכחיות של אמריקה דנה קסלר 01/08/03 תדמיינו את דנה אשכנזי, קצת יותר צעירה, טיפה יותר גבוהה ועם עוד כמה עשרות מיליוני דולרים בבנק. מה קיבלתם? בחורה בשם פריס הילטון, או בחורה אחרת לגמרי (אבל בדיוק אותו הדבר) בשם ניקי הילטון. למי שלא מתמצא בעולם הנוצץ של סלבריטאי הסרק האמריקנים, כדאי מאוד לשים לב לצמד החמד פריס וניקי ­ בלייניות, דוגמניות, אייקוני אופנה בהתהוות, נשות חברה, שרמוטות מובילות בחוג הסילון ובעיקר יורשות ההון המשפחתי שעשה הסבא­רבא שלהן, קונרד הילטון, מייסד רשת מלונות הילטון.פריס (22) וניקי (20) גדלו בקומה ה­30 של מלון הוולדורף­אסטוריה במנהטן, לפני שהתפצלו לשלל אחוזות, דירות ולופטים בין סאות'המפטון לאל­איי. אך גם כשהן גרות בנפרד הן תמיד תמיד מבלות ביחד, כדי להצדיק את תואר It Girls­ה (הנערה החמה של התקופה) הניו­יורקיות, אותו הן קיבלו במשותף. פריס איששה את מעמדה כשהופיעה בתפקיד עצמה בפארודיה של בן סטילר על עולם האופנה, "זולנדר", ואילו אחותה הקטנה, ששוקדת על לימודי עיצוב אופנה בניו יורק, עיצבה ליין תיקים, בהן כבר הספיקו להשוויץ בריטני ספירז, פמלה אנדרסון וטרה ריד.ועוד כמה דברים שכדאי לדעת על האחיות הילטון: שמה של פריס נקשר בעבר לליאונרדו דיקפריו, אדוארד פורלונג, ג'ארד לטו ("רקוויאם לחלום"), המתאגרף אוסקר דה לה הויה, ג'ו פרנסיס (יו הפנר המודרני והאיש שמאחורי פנומן הווידאו הביזארי Girls Gone Wild"" במסגרתו בחורות אמריקניות שמחות מתפשטות בשביל הסבבה) והדוגמן ג'ייסון שואו. הצהובונים דיווחו גם שהיא קיבלה מכות משאנן דוהרטי בגלל שגנבה לה בחור. ניקי, לעומת זאת, עיטרה את זרועותיהם של מנחה הלייט­נייט קרייג קילבורן, כמה וכמה דוגמני על, ביניהם מרקוס שנקנברג ומארק ונדרלו, ומנחה האם­טי­וי בריאן מק'פיידן. את השמועה לפיה פריס מכריחה את כלבת הצ'יוואווה שלה, טינקרבל, ללכת עם נעליים של שאנל תוכלו קרוב לוודאי לבחון בעתיד הלא רחוק בתוכנית המציאות החדשה של רשת פוקס, The Simple Life"", במסגרתה פריס (עם הכלבה שלה) וחברתה, ניקול ריצ'י ­ בתו של ליונל ריצ'י ­ יצטרכו להסתדר זמן מה ללא המותרות הרגילות, לטובת חיי כפר פשוטים ביחד עם משפחת חוואים חרוצים. ההוביט נרקומן טוויג סנאצ'ווד, ספק טרול יער צעיר ספק ילד­אדם משונן אוזניים, נשלח עם הגיעו לבגרות למסע עצמאי אל מעבר ליערעבות האפל, כשרק הנחיה אחת מלווה אותו ­ לא לסטות לעולם מהשביל הסלול. רק שטוויג הוא נון קונפורמיסט אמיתי ולפסוע אך בדרך המוכרת זה ממש לא הסטייל שלו. אז במקום להישאר מרוחק, מפוחד ובטוח בצד היבש, הוא נכנס עמוק פנימה ומתמודד על רטוב עם אימי יערעבות, שכוללים היתקלויות עם יצורים מיובלים ומבהילים פלוס כמה רגעי חברות מרגשים."מעבר ליערעבות ­ קורות קצעולם" מאת פול סטיוארט וכריס רידל (עם עובד) הינו יצירה פנטסטית מרובת שבחים, ומאוירת להפליא, לילד המתבגר. כמו כל טקסט ספרותי שאינו בז לקוראיו הזעירים, גם "מעבר ליערעבות", מציע לקהל היעד שלו יותר מגיבוב פנטסטי מקושקש ורוקם מעשייה מרובת דימויים והקשרים, למציאות עצמה. אי לכך, המסע אליו יוצא טוויג, הנער הדחוי, הוא כמובן מסע לגילוי וגיבוש עצמי במהלכו הוא הופך לאינדיבידואל שחש שלם עם ייחודיותו ולא זועם עוד על מוזרותו. בה במידה ש"יערעבות" הוא מיקרוקוסמוס דמיוני של עולם "הגדולים", והיכולת של טוויג לפתח מערכות יחסים עם הבריות המאכלס ות אותו, על אף צורותיהן המוזרות וסגנונות ההתקשרות החריגים שלהן, מעודדת את הנכונות להתחבר גם עם הזר והשונה.עוד ניתן להפליג ולומר כי חלק מהייצוגים הפנטסטיים האפלים מעוררים חשד שמא נלקחו מאזורי מציאות אפלים לא פחות. למשל, קבוצת גובלינים שמזכירים יותר מהכל חבורת נרקומנים ­ רגע באטרף של קריז רגע בפאסיביות של סוטול; או חבורת נקבות­מפלצת קרחות, מקועקעות ושונאות גברים, שנראות כבוצ'יות פנטסטיות, כפי שגבר יכתוב אותן."מעבר ליערעבות" אינו טקסט דידקטי מייבש, וגם לא משל מתוחכם ובלתי צליח, מה שכן, עושה רושם שילדון מתבגר שאוצר המילים שלו מסתכם במה שרכש מעודד מנשה, לא יצליח לגבור על השפה העשירה, וחבל. המובטל נינג'ה אחד הדברים האחרונים שניתן לצפות מסרט לוחמים יפני הוא לשמוע על בעיות הפרנסה של הסמוראי והצרות שלו עם מס הכנסה. סרטיו המהוללים של אקירה קורוסאווה ("יוג'ימבו", "סנז'ורו", "שבעת הסמוראים") הרגילו את ההולכים לבתי הקולנוע לסוג מסוים של לוחמי סיף מיומנים ונוהמים בשביעות רצון, שעסוקים בעיקר בכריתת הראשים והזרועות של יריביהם ובטקסים של כבוד הדדי. "סמוראי הדמדומים" של יוז'י יאמאדה מציע סוג אחר לגמרי של לוחם מסורתי.אומנם גם גיבורו של סרט זה הינו חבר בכת הסמוראים, אך עיסוקו היומיומי הוא כאפסנאי במחסני החירום של הגדוד. ככזה פרנסתו דלה ועם מעט הגרושים שהוא מביא הביתה עליו לפרנס שתי בנות קטנות, אם סנילית וגם להחזיר חובות כבדים אותם צבר בגין ארגון הלוויה מפוארת לאשתו, שמתה משחפת. שגרת יומו של הסמוראי הסמרטוטר הזה מופרעת כאשר גרושה נאת צורה ובעלת נימוסים מופלגים שבה אל הכפר. לפני שנים, כשהיא והסמוראי היו ילדים המשתכשכים בבוץ, הם היו החברים הכי טובים, אך החיים הוליכו אותם בנתיבות נפרדים. כעת משתדל אחיה של הגרושה לשכנע את אפסנאי הגדוד לשאת לו לאישה שנייה את הגברת. והלבטים מרובים. הטון המודרני והבלתי צעקני ששולט בסרט מתבלט לא רק בתיאור שגרת היומיום של חיי הסמוראי הזוטר, כי אם דווקא בסצנת השיא של הסרט ­ הקרב האולטימטיבי בין נציג הטובים לנציגם של הרעים. עיקרו של הקרב הוא בשיחה ממולמלת בין שני הלוחמים, כשהאחד שואף להניח את נשקו והאחר רוצה רק לברוח מהקרב עצמו. בהחלט סוג של פוסט­מיליטריזם נדיר, הבא לרמז על פשיטת הרגל של השיטה הסמוראית כולה.העלילה ממוקמת בשנת 1867 הטעונה, כאשר מהפכתו של הקיסר מייג'י יוצאת לדרך. עיקרה של מהפכה זו היה בביטול השיטה הפאודלית ובשלילת העוצמה השלטונית מהשוגונים ­ אותם תקיפים צבאיים שחילקו ביניהם את השלטון המעשי ברחבי יפן, תוך הסתייעות בכוח הלחימה העילאי של הסמוראים. הקיסר, שעקר מהבירה המלכותית קיוטו אל העיר אדו, ששמה הוחלף לטוקיו, השיב אז לעצמו את מוסרות השלטון ובתוך כך שלח את הסמוראים כולם, ולא רק את גיבורנו המסמורטט, אל לשכות העבודה. כך שויקי כנפו שוב לא לבד. ארז טל גאון? באחת מתוכניות "הכספת" הראה ארז טל, בגאווה אני משער, קטע מהגרסה האנגלית המשודרת במוצאי שבת ברשת איי­טי­וי המסחרית. חזון אחרית הימים, הישראלים מוכרים לאנגלים תוכניות טלוויזיה. אבל כנראה ש"הכספת" לא תשנה סדרי עולם, ובקרוב צפויה להשאר ממנה רק שאלת טריוויה בנוסח, איזה שעשועון טלוויזיה כושל היה חלק מליל השידורים הנורא בהיסטוריה של איי­טי­וי?הרשת הפופולרית הציבה כבר עונה שנייה ברציפות כוכבת להנחיית התוכנית. אחרי דווינה מקול קיבלה את הג'וב מלני סייקס, כוכבת פופולרית ויפייפיה, אבל גם היא לא יכלה להושיע את השעשועון המסורבל. בתחילה האשימו אנשי הרשת את הטניסאי הבריטי טים הנמן שגזל מהם צופים, אחר כך את טורניר ווימבלדון באופן כללי, אבל עכשיו נגמר הטניס ונגמרו התירוצים ­ ומעט מאוד צופים ב"הכספת" בעונתה השנייה. ליתר דיוק, שלושה מיליון, משהו כמו 16 אחוז, וזאת בהשוואה ל­25­33 אחוז שהיו רייטינג אופייני של הרשת במוצאי שבת בשנים האחרונות. הבי­בי­סי מכה את איי­טי­וי במגרשו הביתי, מוצאי שבת, ול"הכספת", שהיתה אמורה להיות תוכנית עוגן, חלק משמעותי בכישלון. העיתונות כמעט ולא התייחסה לתוכנ ית מלבד כתבות על חורבן מוצאי שבת. באופן כללי "הכספת" האנגלית מטילה שיעמום כבד והתעלמות מעליבה (האם משרד החוץ יחרים גם את איי­טי­וי עכשיו ויקרא להם אנטישמים?) ורק "טיים אאוט", המדריך הלונדוני, הקדיש לה מספר מילים ביקורתיות בעמודי הטלוויזיה שלו וכתב: "משחק טלוויזיה איום ונורא" הצעיר האחרון גם אם אפשר רק לנחש מהן סיבותיו האמיתיות של עמנואל הלפרין לפרידה הקרובה מרשות השידור, דבר אחד נותר בהיר וברור ­ פרישתו בינואר 2004 מהגשת תוכנית הלייט­נייט הוותיקה "מהיום למחר", תציין את מותה הסופי של הקלאסה הטלוויזיונית בישראל. בעיצומו של עידן ג'ו בראל, יינעץ בעיתוי זה (שהוא קלאסה בפני עצמה) המסמר האחרון בארון הקבורה של העידן הקלאסי של דמות המגיש בטלוויזיה המקומית, שהולדתו, אלא מה, גם היא היתה בערוץ 1. ערוץ 1 נתן וערוץ 1 לקח.אך קלאסה זו, מה פירושה? כשאומרים על משהו שהוא קלאסי, מבחינה מילונית הכוונה למעין מופת השייך לתקופה קדומה. אלא שבהקשר המאוד ספציפי הזה, הקלאסה היא דווקא מופת השומר על רלוונטיות נצחית. בעמנואל הלפרין, בניגוד לקולגות אנטי­קלאסיות בנות דורו כמו יעקב אחימאיר ושרי רז או כוכבי אקטואליה מזדקנים מהערוצים המסחריים, קיימת יכולת הישרדותית מולדת להישאר רלוונטי גם עבור אנשים צעירים. למה? כי הוא יודע לייצר צ'יל כמו שאף אחר לא יודע. צ'יל אינטיליגנטי. גם אם מדובר בהאנג­אאוט לילי עם צמד האמסטפים צחי הנגבי ועוזי לנדאו, מרואיינים כמעט קבועים אצל הלפרין.מכאן מ גיעים לנקודה מעניינת אצל הלפרין, שבתור מי שמחזיק בדעות מרכז­ימין (לאחרונה זכורה השתתפותו בערב מחווה לז'בוטינסקי ­ עוד קלאסה בפני עצמה), כעיתונאי בטלוויזיה הוא היה כמעט לסמן שמאלני. ככה זה כשבכל מקום אחר נותנים לרובי ריבלינים שבשלטון להרגיש בנעלי בית ­ לעיתונות רצינית והוגנת יש ניחוח של נטיה פוליטית. בתחום הראיונות שהוא עורך, הלפרין ייזכר כאגף תרבותי ייחודי, מהבודדים שאליו מותר יהיה לדור החדש להתגעגע מבלי להתבייש. כי העתיד לא נשמע מצויין. הוא נשמע אדם שוב מדי.