אלוהים? טיפוס קפריזי ד"ר חגי דגן חושף מלאכים תאוותנים, שדים אכולי זימה ואלוהים שמבטיח הבטחות בלי לקיים ורד קלנר 01/08/03 הד"ר חגי דגן קצת תקוע. מצד אחד, הוא נורא מתגעגע לחגי ישראל כפי שנחגגו בילדותו בקיבוץ עין­המפרץ, עם הביכורים, המסכתות ומקהלת הגברים המחוספסת ששרה "תן ברכתך על קצירנו". מצד שני, ניסיון לשחזר את החוויה היום, כשהוא כבר בן 39, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן­גוריון, הוא ממש לא לעניין. "זה נראה לי אנכרוניסטי ולא שייך", הוא חותם. בלימבו הזה, שבין געגועים לשבטיות מוכרת וחמימה ובין תחושת הניכור ממנה, נמצא גם ספרו של דגן, "המיתולוגיה היהודית", שפורסם לאחרונה במסגרת סדרת "מיתוסים" בהוצאת "מפה". הספרים האחרים בסדרה חושפים את הקורא למיתולוגיות העשירות של יוון, יפן, סין, הודו, אירלנד, ספרד ופינלנד. הקורא מוזמן להתרווח על הספה, להרים רגליים, לקחת שלוק מהדיאט קולה ולצלול לעומק האגדות שבבסיס אותן תרבויות רחוקות, ולהתרפק על הידע שעוד ישמש אותו פעם באיזו שיחת סלון. לא כך עם "המיתולוגיה היהודית". הספר, שמגולל את הסיפור היהודי מהתוהו ובוהו הבראשיתי, דרך משיחי השקר המתחלפים ועד הקרוואנים של תלמידי הרב צבי יהודה קוק בשומרון, גורם לקורא לזוז באי נוחות בכורסתו. על דיאט קולה אין מה לדבר. מיתולוגיה יהודית? נבהל הקורא. הרי "מיתולוגיה" אלו האגדות העתיקות האלו, על אלים תאבי כוח ואלות נוטרות טינה, והיהדות הרי חיה, בועטת ויושבת בממשלה. "כן", מאשר דגן, "התרבות היהודית ממשיכה להתחדש, וזה מעיד על כך שהיא עדיין שופעת חיוניות. מצד שני, זה מעיד גם על איזושהי אינפנטיליות של העם היהודי. הפינים או הוולשים, או מי שזה לא יהיה, התבגרו, התפתחו, הפרידו דת ממדינה ולמדו להכיר בכך שהסיפורים שאפיינו את התרבות שלהם בשלבים המוקדמים הם יפים, מרתקים ומסעירים, אבל בסופו של דבר הם רק סיפורים ולא צריך להתייחס אליהם כל כך ברצינות כאילו הם דברי אלוהים חיים. היהודים, לעומת זאת, לא עשו את הצעד הנוסף הזה, ובמובן זה הם קצת תקועים". אז הסיבה לכך שהמיתולוגיה היהודית לא נחתמה ונכרכה לפני אלף שנה היא חוסר בגרות? "חוסר בגרות בשילוב עם נסיבות היסטוריות, כמו היעדר טריטוריה וריבונות, שלא אפשרו לאנשים ליצור מרחק אוהד. מרחק, שלא בהכרח אומר ניכור. כמו שאדם בוגר מתייחס באהדה לאגדה בסגנון סינדרלה. הוא הרי לא באמת חושב שהדלעת תהפוך למרכבה, אבל הוא מבין את התפקיד של האגדה והוא שומר לה פינה חמהבלב". טיפוס קפריזי וקטנוני דגן כבר פרסם שני ספרים בעבר, "רשומות מאי נשים" ו"מתחת לקו העונג". שניהם רומנים שיצאו בהוצאת חרגול. בספרו האחרון, הוא לא המציא שום דבר. כל פסקה בספרו נשענת, אם כי לא בדקדקנות אקדמית, על טקסטים ידועים יותר או פחות. מהתנ"ך דרך המשנה, התלמוד, מדרשים, אגדות חז"ל, פירושים, קצת ארכיאולוגיה, סיפורים חסידיים, חיבורים קבליים ועד הספרות העברית והיידישאית החדשה. קצת יצחק בשביס זינגר, קורט שולמית הר­אבן וגם לא מעט נתן אלתרמן. יחד הם רוקמים תמונה מרתקת, שגורמת לקורא לתהות איך המורים שלו לתנ"ך הצליחו לייבש את הביצה התוססת הזו, ולהפוך אותה למסכת מפוהקת של דקדוקי לשון קטנוניים. הספר פותח עם אלוהים כמו שלא העזתם להכירו. האלוהים של דגן הוא דמות משתנה, וזה לא כל כך קל לעיכול. הרי לאורתודוקסיה, היחצנית הבלעדית של אלוהים בגבולות ישראל, יש נטייה לראות בדמות האל הנוכחי את דמות האל הנצחי. כמו שהיא רואה את היהדות כישות קבועה ועל זמנית, למרות השתנותה המתמדת, כך גם האל הפעלתן מיציאת מצרים, האל הפילוסוף מימי הביניים והאל האדיש מהשואה הוא בעיני האורתודוקסיה תמיד אותו אל. היום, לדוגמה, נתפשאלוהים כתלמיד חכם, ציוני נלהב, חובב צדק עם המון אמפתיה לחלשים. וכך הוא כמובן היה מאז ומתמיד. לא אצל דגן. דגן מפרק את האל היהודי למרכיביו השונים והמשתנים. האל של דגן, כמו כל בחורה עם מינימום הבנה באופנה, יודע שאחת לכמה זמן חייבים להחליף את הלוק. אז בהתחלה הוא אל שמתחרה עם אלילים אחרים על מקומו, אחר כך הוא טוען לבלעדיות מונותאיסטית. הוא קפריזי וקטנוני לעתים ומפזר הבטחות שווא על תחיית המתים, רק שהוא מקפיד לדחות את הביצוע כדי לא להיתפס בשקר. אחרית הימים, לפי דגן, היא גלגולו הראשון של מוסר התשלומים הישראלי: שוטף פלוס קץ כל הימים. אחר כך, עם החורבן הראשון והשני, הופך האל למין חננה, שאפילו כשהוא מתערב בוויכוחים של מאמיניו, הם לא מקבלים את דעתו. אלוהים שוקע בדיכאון, מסתגר ברקיע, מאבד עניין. אוטיסט מרצון, מגנה אותו דגן. בהמשך הופך אלוהים על ידי הפילוסופים של ימי הביניים לישות מופשטת לחלוטין. כזו שאפילו לדבר עליה אי אפשר. בתקופת השואה הוא בכלל ניתק את הטלפון או נרצח. תלוי את מי שואלים. אתה מרחם על אלוהים? "אולי קצת. יותר משאני מרחם עליו, יש לי איתו עניין לא ברור. דבר אחדבטוח אני יכול להגיד: למרות שאני לא חושב שהוא קיים, אני לא אדיש לקיומו. יש לי איתו חשבון". אתה מתאר אל גמיש ומשתנה. מדוע, אם כן, הוא לא התמזג עם אלים אחרים, כמו זאוס או יופיטר, בימי החגיגה ההלניסטית? "אלוהים לא השתלב, כי אלו שדיברו בשמו, בעיקר הפרושים, אימצו לעצמם רעיון שהוא אחד ויחיד ואין בלתו. ברגע שמכריזים על משהו שהוא אחד ויחיד בהגדרה, אז ברור שאי אפשר לשלב אותו בשום פנתיאון. הוא לא ניתן למיזוג. יש לו שגעון גדלות. או שלאלו שמייצגים אותו יש שגעון גדלות. ורעיון הטוטאליות שלו מוביל לבידוד מנטלי ופסיכולוגי של מאמיניו ולטוטליטריזם מחשבתי. או שרוצים להיבדל מכולם, ואז אומרים: כולם לא שווים. או שרוצים להשתלט על כולם. מאמיניו סובלים מרגשי נחיתות ומגלומניה בו זמנית". למה אלוהים עבר תהליך של הפשטה בהמשך? מה זה שירת? "זה חלק ממהלך מובנה, בילד­אין במונותאיזם. המונותאיזם מניח מראש את היתרונות של האל על אלים אחרים ובהמשך את הבלעדיות שלו. אם הולכים עד הסוף עם קו המחשבה הזה, שהאל הוא אחד ויחיד, זה הרי מנוגד לכל מה שאנחנו מכירים מהמציאות שלנו, שעומדת על הריבוי והרב גוניות. אם כך, הרי שאלוהים לא יכול להיות דומה לכלום. גם לא למחשבות שלנו. ולכן הוא חייב להיות שום דבר. כי כל דבר שהוא משהו, הוא כבר חלק מהעולם שלנו. אבל אם השום דבר הזה הוא האידאל, זאת אומרת שאנחנו מתייחסים למציאות באופן שלילי. מבחינה זו, המונותאיזם גורם לשנאה עצמית ולשנאת המציאות". אני גדלתי על כך שהמונותאיזם הוא מתנת היהדות לעולם, ושזו זכות גדולה להיות יהודי. אבל מהספר שלך נדמה שהמונותאיזם הוא אאוט. "בגלל שהמונותאיזם הוא לא אנושי, בשנים האחרונות האנשים התעייפו ממנו. אנשים מחפשים דתיות יותר ידידותית, וזה לא יכול להיות המונותאיזם". אז הקאמבק של המיתולוגיה היהודית הוא חלופה נוספת לרוחניות נוסח הניו אייג'? "אני מודה שהשכבות הפגאניות, האלילות הכנענית הטרום יהודית וגם האלילות הכנענית היהודית, מאוד יקרות ללבי. אבל זה לא הניו אייג'. הדיבור הניו אייג'י הוא מאוד רחוק מהפגאניות האמיתית, שיש בה משהו מאוד יצרי ופראי. בניו אייג'יות אין שום יצר אמיתי. אין שום כוח, שום חיוניות. זה הכל מיופייף, אנמי, קיטשי ומאוד שמלצי. אז אם המיתולוגיה היהודית תחליף את הנהירה אחרי הניו אייג', דיינו". גם מלאכים רוצים סקס כשמצטרפים לאוטובוס התיירים של דגן, מתברר שמסע השורשים בעקבות המיתולוגיה היהודית יכול להיות מאוד סקסי. לדגן כישרון מיוחד לאתר את כל ניצוצות הארוטיקה היהודית שהתפזרו בעולם, ולקבץ אותם יחד לתמונה קצת מפתיעה. פתאום הסיפור היהודי הוא לא רק מסכת של רדיפות, גזירות ופרעות. פתאום הסיפור היהודי הוא אפילו קצת מחרמן. לדוגמה, עולם השדים של ימי הביניים. "השדים ­ בדומה לבני אדם ­ חיבבו מאז ומעולם מין, אפקטים נלווים לפעילות המינית ומחשבות זימה", כותב דגן, "היתה אפילו שדה בשם אסכרה שהתמחתה בסחיטת מחשבות זימה מתוך בני האדם. השדים צמחו ושגשגו מתוך זרע שניתז לשם עונג צרוף והסתופפו בלהט הגופים המתנשמים ובחמימות ההזיות והרהורי התאווה. הם שאפו להשתגל עם בני האדם, להשתחל בין איש ואשתו ולקחת חלק בשמחה". בפרק על המלאכים, מספר דגן על קשיי החיים ברקיע נטול נשים: "כאשר הביטו בני האלוהים מטה מבעד לחרכים שברקיע כמעט נטרפה עליהם דעתם מתשוקה. תשוקה זו פעלה על בני האלוהים, שנקראו גם עירים, כמו כוח כבידה, והם נטשו את הרקיעים העליונים השוממים וירדו אל הארץ הפורייה והתוססת לתור אחר בנות האדם ולשכב איתן. בתחילה ירדו מאתיים מלאכים ונחתו על הר חרמון ­ הם שכבו עם נשים נשואות, עם בתולות שחלב אמותיהן עוד מבעבע על שפתותיהן, ובסחרחורת תאוותם היו בועלים גם גברים ובעלי חיים ומזווגים מין בשאינו מינו". זה יהדות זה? לא קצת אנסת את הטקסט? "יש ביהדות הרבה מאוד חומרים ארוטיים. בכל התקופות. אני אישית חושב ששעת החסד המופלאה של הספרות היהודית זו השעה שבה נכתב שיר השירים, מתישהו בתקופת בית ראשון. שעת חסד שלא חזרה אף פעם. אבל זה גם נכון, שמצד שני, יש ביהדות הרבה מטענים נגדיים לארוטיקה, שיוצרים מערכת שלמה של הדחקות והתנגשויות. מצד אחד מדברים על סקס. מצד שני מכריזים שלא מדברים על סקס. ומצד שלישי מכריזים שסקס זו זימה ותועבה. יש בזה הרבה צביעות. אני נתתי הדגשת יתר לעניין הארוטי, או לפוטנציאל הארוטי של היהדות. אבל החומרים קיימים. השאלה מה עושים איתם". לדוגמה, בספר חנוך, השייך לספרות החיצונית, מסופר על כך שאחרי הגירוש מגן עדן לא נותר לאנשים מה לעשות, אלא להתמקד בתענוגות ארציים. דגן כותב: "בני האדם התמסרו לעינוגי הבשר ועד הדור העשירי כבר פרו ורבו עד מאוד. הגדילו לעשות בני קין שחיובעמקים שממערב להר החרמון והתמכרו לחיי זימה והוללות. כל אחד מהם חי עם שתי נשים, האחת לשם פרייה ורבייה והשניה לשם סיפוק היצר. כנראה שבשמים לא אהבו זאת והטילו עליהם עונש מוזר: כנגד כל בן זכר נולדו להם מאה בנות. בנות אלו היו דשנות ומשובבות עין". יכול להיות שכותב הסיפור הזה ניסה פשוט להשיג רייטינג בעזרת קצת סקס? "במקור, בספר חנוך, יש דגש על כך שמעשיהם הם חטא ופשע, ושיש להיזהר מהתנהגות כזו. אבל קשה להתעלם מזה שהסיפור מסופר בתיאבון גדול. אז מצד אחד הוא מתבוסס בפרטים, כי אלו חומרים טובים באמת, וכנראה גם הוא ידע את זה, מצד שני, הוא מתנהג כמו מי שקורא ספרות פורנוגרפית בסתר, ואחר כך יוצא החוצה וזועק שזה איום ונורא". היהדות הממסדית דחקה את לימוד התנ"ך בשם התלמוד, ואת האגדה בשם ההלכה. מה יש לה נגד סיפורים? "סיפורים הם ז'אנר חופשי מדי. לא ממוסד. היהדות ההלכתית אמנם גייסה אותו, אבל עם סיפורים לבד אי אפשר לבנות ממסד דתי. מעבר לזה יכול להיות, ואני אומר זאת בזהירות, שבסיפורים האלו יש משהו פראי, ולכן יש בהם פוטנציאל לתודעה דתית אנרכית. כמו הסיפור על הסוחר היהודי שמגיע לעיר של שדים, אגב יהודים כולם, ומתחתן עם הבת של אשמדאי. זה סיפור שנכתב בימי הביניים, בתקופה שבה הממסד ההלכתי כבר היה מוצק, אבל הוא דוגמה מצוינת לכך שסיפור יכול להיות מסוכן. איך יבנו ממסד על סיפור כזה? אדם צריך שיגידו לו מה לעשות כשהוא קם בבוקר, אחרת הוא עוד עלול לנסוע לחפש את הבת של אשמדאי". זו גם הסיבה שהאורתודוקסיה כמעט העלימה את השדים והמלאכים? "היא לא העלימה. הז'אנר היחיד שבו אין ביטוי לשדים ומלאכים זה ספרות הפילוסופים היהודים בימי הביניים. אבל לפניהם ואחריהם השדים והמלאכים נמצאים בכל מקום, למרות שזה סותר את המגמה המונותאיסטית של בידוד האל. הקבלה מלאה בשדים ומלאכים, ולקבלה היתה השפעה עצומה על הספרות היהודית. גם החסידות מלאה בהם. והיום, בכל הילולה של הרנטגן או השמנטגן, השדים והמלאכים חוגגים שם מגה תחייה". אז איך היהדות חיה עם הסתירות האלו? "מתוך שילוב של יחסי גומלין ויחסי עוינות. בסופו של דבר, העולם ההלכתי הממוסד נאלץ להתרחב ולקבל לתוכו גם חלק גדול מהמסורות האלו שהפכו לכל כך רווחות ופופולריות שאי אפשר היה להילחם בהן". אני לא מבויבריק דגן נהנה לזלזל ברשמיות המעושה של האקדמיה. בתוך הספר, וגם על כריכתו, הוא לא חתום כד"ר חגי דגן (את הדוקטורט שלו, על תפישת הגאולה כפתרון לבעיית הפחד מהמוות אצל פרנץ רוזנצווייג, הוא עשה באוניברסיטת תל­אביב ובפרייבורג, גרמניה), אלא כחגי דגן וזהו. "כי זה לא ספר אקדמי", הוא מסביר. "הרעיון היה לספר את הסיפור היהודי מפרספקטיבה של ההווה, ולספר אותו כמו שאני רוצה לספר אותו. זאת אומרת, להכיר בזה שאני המספר. לא החוקר, לא הפרשן אלא המספר. להתייחס לזה כאל אקט סיפורי, כפי שאני, יהודי, חילוני, ישראלי בתחילת המאה ה­21, חושב לספר אותו. להכניס את המורכבות הזו פנימה". והיא נכנסה. בעמודיו האחרונים של הספר, עורך דגן דיון בינו ובין עצמו על הקשר שלו למיתולוגיה היהודית. על יכולתו להצטרף למדורת השבט היהודי, ולהרגיש בה בנוח. על תחושת השייכות שלו. "התחושה שזה שלי קצת מוזרה", הוא אומר, "כי אני לא גדלתי על זה בקיבוץ. עד האוניברסיטה לא פתחתי דף תלמוד, ואיכשהו בכל זאת, כשכבר נתקלתי בחומרים האלו, הרגשתי כמו מישהו שהגיע הביתה. "זה גם מה שקרה לי עם הסיפורים של מנדלי מוכר ספרים ועגנון על העיירה היהודית. מה, אני גדלתי בבויבריק? לא. אבל אמא שלי גדלה במקום כזה. ועדיין, אני לא גדלתי על סיפורים מהעיירה. אני גדלתי על סיפורי התנ"ך. אבא שלי היה מקריא לי מתוך סיפורי התנ"ך לילדים, ואני זוכר שפעם, בכיתה ג' או ד', הייתי חולה ואבא שלי ישב על המיטה והקריא לי את 'מסעות בנימין השלישי' של מנדלי מוכר ספרים. אז הטקסטים האלו נוכחים­נעדרים בילדותי, אבל כנראה שהארומה הזו הספיקה כדי שמאוחר יותר תהיה לי הרגשה שחזרתי הביתה. "אבל כשאני אומר 'חזרתי הביתה', זה לא במובן רומנטי, נאיבי ופשטני. התחושה הזו מורכבת. זה לא בית פשוט. לא נחתתי בשלמות. זה עדיין מקום מאוד מסובך שיוצר אצלי התנגדויות והסתייגויות, וקיימת אצלי גם תחושה של ריחוק". דגן מדפדף לעמוד 363, הסיפור האחרון בספר, ומבקש שאקרא אותו שוב: "כשהיתה מתרגשת צרה על ישראל והיה צורך בהתמודדות גדולה לחלצם ממנה, היה הרבי ישראל בעל שם טוב הולך למקום אחד מסוים ביער, מדליק אש ומתכוון התכוונות גדולה מתוך תפילה. והיה די בכך להעביר את הצרה. בדור שאחריו, כשהיתה מתרגשת צרה על ישראל היה המגיד ממזריטש הולך לאותו מקום ביער ואומר: איננו יודעים עוד להדליק את האש אבל עדיין אנחנו יודעים לומר את התפילה וצריך שיהיה די בכך. והיה די בכך. "בדור שאחריו היה רבי משה ליב סאסוב הולך לאותו מקום ביער ואומר: איננו יודעים להדליק את האש, גם את ההתכוונויות הנסתרות של התפילה כבר איננו יודעים, אבל עדיין אנו יודעים להניח את העצים לאש באופן הראוי. וצריך שיהיה די בכך. והיה די בכך. עבר עוד דור ורבי ישראל מרישין נדרש לעמוד לישראל בשעתם הקשה. הוא ישב על כיסאו בביתו ואמר: ריבונו של עולם, איננו יודעים להדליק את האש, איננו יודעים להגיד את התפילה וגם את המקום ביער איננו מכירים עוד. אבל אנחנו יודעים לספר את הסיפור כיצד כל זה נעשה. וצריך שיהיה די בכך". דגן מסביר: "זה במידה רבה הסיפור שלי. כאילו גם אני לא יודע איך. אני מכיר את הטקסטים של התפילה, אבל אני כבר לא מסוגל להגיד אותם. יחד עם זה, אני מרגיש שזה מאוד שלי, וצריך שיהיה די בכך. "הסיפור הזה, ששמעתי אותו לראשונה ב'איש חסיד היה', וקראתי אותו מאוחר יותר אצל גרשום שלום, בכל פעם שנתקלתי בו, וגם כשכתבתי אותו, ובכל פעם שאני צריך להקריא אותו, אני נחנק. אני לא יכול לדבר. זה תקוע כאן בפנים. כי זהמספר אותי". כי אין לך אמצעים לגאולה? כי אתה קץ השלשלת? "כן. כל זה. תחושה של סופיות, של אובדן. אני יודע שהיום יש אופנה כזו להגיד על מסעות הפולחן למחנות הריכוז שלא נכון לתאר את סיפור היהדות כפוגרומים, מוות ופרעות, אלא צריך גם לספר את סיפור היצירה היהודית. לי זה ברור לגמרי. יחד עם זה, באופן אישי, אצלי היהדות והסיפור היהודי לא ניתנים להפרדה מתחושת האובדן, מתחושת האבל. זה קשור גם לסיפור הפרטי שלי, כי אבי הוא בוגר שואה בהצטיינות. אבל גם מעבר לזה, זה הפילטר שדרכו אני חווה את היהדות. לכן, לספר את הסיפור היהודי כאילו לא קרה כלום, או לספר את סיפור האלוהים כסיפור ניצחון מהבריאה ועד הגאולה, זה סוג של אוטיזם". דגן נזכר גם בסיפורו של בשביס­זינגר (עמוד 117) על השד היהודי האחרון, שעם תקופת ההשכלה והפיחות שחל במעמד השדים, לא נותר לו אלא להתגלגל לעיירה נידחת בשם טישוויץ. דגן מסכם את עלילותיו: "הוא נתקע אפוא בטישוויץ ללא עבודה וללא תוחלת וראה הכל: טבח הקהילה, שריפת הספרים, חילול בית הקברות, חורבן טישוויץ, חורבן יהדות פולין ­ אפילו את השדים היהודים השמידו. רק הוא נשאר, בעליית גג אחת,קורא ספר טריפה ביידיש עם משפטים כמו 'קוגל מיט חזיר שמאלץ', מצרף צירופים מהאותיות העבריות, בונה מגדלים פורחים באוויר ומבנים של הזיה מאותיות מתות שאין עוד מי שיהגה אותן, ישן על מטאטא נוצות ואוכל אבק". דגן: "בשביס­זינגר מסכם לא רק את סיפור השדים היהודיים אלא את סיפור היהדות כולה, במין רקוויאם שבו אפילו השדים היהודים מושמדים. במובן הזה, באמת לא נשאר כלום. השד שיושב שם בטישוויץ ומשחק באותיות מתות, כי אין מי שידבר בהן, זו גם התחושה שלי. אני יודע שלא הכל נגמר, אבל גם נושא בתוכי תחושה שהכל כבר מאחור". כשאתה מתבונן סביבך ורואה אנשים, דתיים וחילונים, שהטקסטים האלו לא אומרים להם כלום, זה מפריע לך? "מצד אחד זה מפריע לי, גם במובן זה שאני מרגיש פחות קרוב לאנשים כאלו, וזה יוצר ניכור מהחברה שבה אני חי. אבל מצד שני, אני חושב שיש דווקא אלמנט של בריאות בהתנתקות הישראלית מהסיפור היהודי. כי הזיכרון היהודי הוא במידה רבה זיכרון מורעל. זיכרון חולה". אתה נשמע כמו בחור ציוני טוב. "אני באמת ציוני. אם מה שרצינו זה להיות עם נורמלי, ואם הזיכרון היהודי עמוס בחומרים לא נורמליים, כמו תפישת עם סגולה, אז אולי זה בריא לקחת מרחק מכל זה". הציונות מקמטת מיתוסים פס הייצור של המיתולוגיה היהודית ממשיך לעבוד, טוען דגן. לציונות תרומה משמעותית לטיפוח מיתוסים מסוימים ולהדחקת אחרים. ברוב המקרים, היא פשוט לקחה מיתוס קיים וקימטה אותו כך שתוכל להשתמש בו לצרכיה הלאומיים. "למשל היחס לארץ", אומר דגן. בספר שלו, הוא מרחיב את הדיבור על כך שבמיתולוגיה היהודית ישראל היא לא מולדת העם, אלא מקום שהולכים אליו. ממצרים, מחרן, מטולדו. ישראל היא ארצו של אלוהים. "אבל הציונות ביטלה את ה'לך לך', וניסתה לבנות זהות ילידית. על פי הסיפור הציוני, ישראל היא כן המולדת. בטקסטים הציוניים מעדיפים לטשטש את העובדה שאברהם בא לארץ מאור כשדים, ובמקום זה מתארים אותו כרועה צאן בדואי. בן המקום. אפילו יותר מזה, לסיפור הציוני יותר נוח עם יצחק, שנולד כאן ונשאר כאן כל חייו, שלא כמו אברהם ויעקב. ומה יצחק עושה? חופר בארות, שזה הביטוי המושלם להיאחזות בארץ. "הציונות גם הדגישה את עלילות הגבורה. את הסיפורים של גדעון, ברק בן­אבינועם ויהושע, עד שגוש אמונים השתלט על הדמות שלו. זה נכון שאלו חומרים שהיו מאז ומתמיד בסיפור היהודי, אבל הסיפור היהודי לדורותיו לא עשה מהם עניין גדול.יהודה המכבי, לדוגמה, ממש לא העסיק את חז"ל. הציונות היא זו שסידרה לו קאמבק מפואר. "לעומת זאת, דמויות שמייצגות מסירות נפש דתית טהורה, כמו רבי חנינא בן­דוסא, נדחקו הצדה. לציונות החילונית לא היה כל כך מה לעשות איתן. כי מה הן מייצגות? יהדות שהיא כולה מסירות דתית?". מה אתה חושב על האופן שבו המיתולוגיה היהודית מועברת במערכת החינוך הישראלית? "ההתרשמות שלי, ממפגש עם מורים שלומדים אצלי באוניברסיטה, היא שהלכי הרוח האורתודוקסיים חלחלו עמוק מאוד לבתי הספר החילוניים הממלכתיים. איזו מורה אמרה לי שאם היא תביע בשיעורים שלה עמדות כמו שאני מביע בשיעורים באוניברסיטה, לדוגמה על האופן שבו מושג האל נוצר באופן הדרגתי כתולדה של נסיבות, היא חוששת שיפטרו אותה. "זה מאוד מדאיג. האינדוקטרינציה המתמשכת של המפד"ל, ובהמשך של החרדים, הצליחה, בין היתר, בגלל רפיסות ופאסיביות מצד מפלגת העבודה, שלא היתה לה בעיה לוותר על תיק החינוך במשך עשרות שנים ולהפקידו בידי המפד"ל. אנחנו חיים באווירה לפיה היהדות היא התיק שלהם. הם היהודים האותנטים. ואני מאוד לא אוהב את זה". sofash@maariv.co.il