כל רעיון בעשר מלים א.מ. סיוראן, פיתוי הקיום, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, נמרוד, 321 עמ' אירי ריקין 25/07/03 את 'פיתוי הקיום' (איזה יופי של כותרת) צריך לקרוא לאט ובמידות מדודות. ראשית, בגלל גודש הנושאים שמתפרקים על הנייר כמו שואב אבק ענק, ושנית, בגלל הצורך לברור את המוץ מהתבן. אצל א.מ. סיוראן לא תמיד מבדילים ברגע ראשון בין התפל והעיקר, הבנאלי והנשגב. ככה זה בעולם "שבו ניתן לטעון כל דבר באותה הצדקה: אקסיומות וטירוף, התעלויות ונפילות, הוד ושפלות מתערים זה בזה".הוא נולד ברומניה ב­1911 כבנו של כומר יווני אורתודוכסי, שכבר מילדותו סבל מאינסומניה, שטרפה את לילותיו ועינתה את נשמתו. בין לבין נדודי שנתו כתב תזה על אנרי ברגסון הצרפתי, התקרב לימין הרומני, שנא יהודים, ופרסם במלאת לו 23 שנים את 'בפסגות הייאוש'. אחרי הופעת הספר אמרה לו אמו, כי לו ידעה כמה אומללים יהיו חייו היתה עושה הפלה. ב­1937 עקר לפריז, שבה החל קצת לישון הודות לרכיבה אובססיבית על אופניים, שהתישה את כוחותיו. הוא החל לכתוב בצרפתית, לרוב אפוריזמים, מכתמים והגיגים, שנאספו לקבצים תחת שמות מלבבים כמו 'ספר האשליות', 'הנפילה לתוך הזמן' ו'אי נוחותו של הנולד', שקטעים נבחרים מהם קובצו לספר הנוכחי.נקודת המוצא של סיוראן היא מ רד בכל הקיים בין החיים, המוות והאינסוף שמעבר: הסיפורים, השיטות, הדתות, האידיאולוגיות, המעשים והנחמות, שאנו ממציאים כדי לחבוש את פצעי הייאוש, ההשפלה, הכישלון, החרדה והזעם, שהחיים האלה מזמנים לנו. התוצאה בפועל היא ריטואל ניהיליסטי חוזר של דו­קרב עם נבחרת שאר העולם, כשהחוק הראשון (והיחיד) הוא: הכל חרא. בני האדם, אלוהים, הזיקנה, הכאב והמוות, ביחד עם "אפסותן של כל הפרשנויות הפילוסופיות וההיסטוריות", המשקרות את עצמן לדעת. אפילו מה שאנשים מכנים "הנאה" אינו אלא אשליה אסקפיסטית. "האדם לא יכול להיות מהותי אלא באומללות", ומי "שחוגגים אינם מבינים דבר באשר לארעיות הכל".כנגד הפוזיטיביזם האקדמי המעקר מן היקום את נשמת אפו ("צריך לחסל בלי יוצא מן הכלל, את כל חכמי העולם הזה"), תובע סיוראן חקירה סובייקטיבית, דיוניסית, המוותרת במודע על כל מודעות תבונית למען המשך החיים בצורתם ההיולית, רוצה לומר: "עיוורים, בלתי רציונליים". גם הספרות אינה עוד רלוונטית לתיאור מצבו של האדם בעולם, שבו מושגים כמו "דמות", "משמעות", "כוונה" ו"תכלית", כבר לא מחזיקים מים.סיכום התווים הסיוראניים מצטבר לסימפוניה פאתט ית, המבקשת להמציא מחדש את אחדות הניגודים של מעשה הבריאה. מצד אחד "פחד מפני הכל", ייאוש וחוסר אונים מול מטלותיו של קיום חסר תכלית, המוביל לניסיונם העלוב של בני האדם לחמוק ממה שאין לו הסבר, על ידי הענקת שמות לדברים ("אנחנו אומרים 'מוות', והפשטה זאת משחררת אותנו מן הצורך להרגיש את האינסופיות ואת הזוועה..."). מצד שני מציע סיוראן לבני מינו סטריפטיז מכל הכרה וחזרה אל רגע האפס, שבו "היסודות עדיין לא התגבשו, ובו הכאוס ההיולי עדיין קיים בכל טירופו הסוחף".השילוב הססגוני בין סגנון אלים, עיסוק אובססיבי במוות, אקסהיביציוניזם נפשי, מגלומניה אדולסנטית ("אני הסתירה המוחלטת ­ בי הכל אפשרי"), לבין יכולת לנסח בעשר מילים כל רגש או מחשבה, הפך את סיוראן לקופירייטר ענק של רעיונות, אבל לא אחד שיש לו משהו לומר משל עצמו. התוצאה הסופית נראית כמו סל מחזור כאוטי של אכזיסטנציאליזם פשטני, תובנות ניטשיאניות הגובלות בפלגיאט, צער­עולם רומנטי ופסימיזם קפקאי, המצטרפים למאות משפטי גרפיטי, שאפשר היה לפזר על קירותיו של כוכב הלכת ארץ.אז נכון שכתבו את זה קודם לפניו. ונכון, שכל המילים בעולם הן בסך הכל סוליות הנעליים שבעזרתן אנחנו הולכים על האין, ואין לנו "דבר שהוא מחוץ לטקסט" (בלשונו של דרידה). אבל העובדה שרוב בני­האדם אינם מתאבדים, כולל סיוראן עצמו, היא דווקא בזכות המאמץ האדיר שאנו עושים לא להיות פשוט אנו עצמנו, כלומר, מתועבים, זוועתיים, אבסורדיים. ב'מהאבארתה', האפוס ההודי על ראשית העולם, שואל האב את הבן, מה האבסורד הכי גדול של הקיום? והתשובה שעונה הבן היא: "זה שאנחנו חיים כאילו לא נמות". שהרי מה שבאמת מטריד הם לא עוולותיו וטעויותיו של הקיום, אלא העובדה שהם כולם מגיעים בנקודה מסוימת לקיצם.­ tutti­l