מתבונן לאט דויד מור, התבוננות שקופה בחפצים כהים, עקד, 64 עמ' רן יגיל 18/07/03 דויד מור כותב שירה לירית רליגיוזית בת מיתר אחד, אבל כשהוא פורט עליו נכון, יוצא צליל מדויק להפליא: "את מלטשת בנייר לטש/ את הגוף/ שממאן להיות נאה/ ומחוטב בשעה הזו/ שאת באה אליי/ עם המון נגעים/ ומתחככת בי/ כדי שאגע בך/ באצבעי המוזהבת/ נגיעה/ שיש בה כדי שתחייכי/ ואת מחייכת/ בעוד אני שומע/ איך מבלי לעשות/ רעש/ הטרמיטים עוברים/ בגופך" ('נגעים', עמ' 9). השירים בספר קצרים וכמעט לא קיימת חלוקה לבתים. השיר מתפתל ונאמר בהעלם­אחד. מור מתבונן בעולם לאט ובוחן אותו בריחוק אסתטי אמוני וחסכני.שירה אמונית עושה פעמים רבות שימוש בפראפרזות על לשון כתבי הקודש, התפילה. אפשר לעשות את זה טוב ואפשר לעשות את זה רע. אצל מור השימוש הזה כמעט לא קיים, למרות שהוא משורר אמוני ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. התחושה האמונית נבנית אצלו מן הקשר לאהובה, לאח, לחפצים שנבררו בקפידה וסובבים אותו; מהטבילה לצרכי טהרה, מההנאה מזיוו של עולם, ובעיקר מתוך ההתבוננות האינטרוספקטיבית בהווה. התבוננות כזאת מובילה למסקנה, שאם נהיה בשקט ונתבונן בקפידה, נבין את העומק הגלום בדברים. אברהם חלפי כתב פעם שיר קצרצר, שממצה את דרך ה שיר שבה נוקט מור: "אני מצמצם את עצמי/ כדי נקודה/ אלמונית ­/ שלא להטריד בגופי/ מלכויות".הצרה היא, שדרך השיר המצומצמת הזו ממצה את עצמה בסופו של דבר מבחינת הכותב הגרוי והסקרן: או שאתה מסתפק באחד­עשר שירים כמו אברהם בן יצחק ואחר­כך דומם; או שאתה קורע חלון לתכנים אחרים, חברתיים, כמו במקרה של אברהם חלפי; או שאתה נפתח לצורות אחרות, כמו במקרה של דן פגיס ושירי הפרוזה שלו; או שאתה שוחה בביטחה אלי ז'אנר אחר כמו הרומן והנובלה במקרה של דוד פוגל. מטבעו, השיר של מור הולך אל האלם, ודבר זה יעמיד אותו ככותב, במוקדם או במאוחר, בפני פרשת דרכים. עם זאת, צריך לציין כי ספר השירים שהוציא תחת ידיו הוא שלם, בשל ומרגש.