 | | | מרגישים נוח | |
|  | | גדי יגיל ובנו רן יגיל מדברים יחד: על הלהקה הצבאית, על ספרות, ועל ההתקרבות של רן אל
הדת | |
| | | | |  | לאחר שנים רבות שבהן הכול קראו לו "גדי קטן" בשל הדמיון הרב שלו לאביו, השחקן והבדרן גדי יגיל, הסופר רן יגיל כבר לא כועס. הקריאות האלה, שליוו אותו בכל מקום כילד, כדור שני בלהקה הצבאית, בקריירה הקצרה והלא ממריאה שלו כבדרן וכשחקן, בעבודתו כנער שליח שאליה נמלט מהבמה, וגם
בראשית כתיבתו כבר אינן מציקות לו יותר. את זעמו על כל אלה שהקניטו אותו וקראו לו "גדי קטן", הוא פרק בסיפור בשם "אוטוביוגרפיה", מתוך הספר "ארז כמעטיפה" (בין השאר על הזמר שמוליק קראוס, שנהג להניפו באוויר כשהיה ילד ולסחרר את ראשו), שם הוא מספר כיצד התעקש לתקן את כולם כאילו הוא
מתקן את העולם: "אני לא גדי, אני רני, אני לא גדי, אני רני".
יגיל כבר לא צריך לתקן איש, אולי משום שגדי הקטן כבר ממש גדול. בגיל 35, אחרי המהפכים הרבים שעבר, שהאחרון שבהם הוא לידת תאומיו וההתקרבות לדת, יגיל חש שמצא את עצמו ואת הקול הפנימי שלו כסופר, והוא יכול להתמודד עם סיפורם הכאוב של אחרים, כפי שעשה ברומן החשוב שכתב, "נקישות ורמזיאור" (הוצאת עמדה/ביתן), על ה"משורר המקולל" נח שטרן,
שנידון לחמש שנות מאסר בעוון ניסיון לרצח, שלאחריהן אושפז בבית חולים פסיכיאטרי והצית את עצמו למוות.
המלחמה הזו, מבהיר יגיל, לא היתה, חלילה, מרד באביו, אלא התעקשות על עצמאות, שגובתה על ידי האב. לכן, גם כשבחר בקריירת משחק זמנית וגם כשהחליט לפרוש ממנה, אביו לא התערב וגיבה כל החלטה שלו. הוא גיבה אותו גם כשסירב בעבר להופיע איתו בראיונות. אבל כל זה שייך, כאמור, לימים שיגיל הבן לא היה בטוח בעצמאותו. עכשיו, משהוא בטוח בכך, הוא מסכים
להתראיין יחד עם אביו. | |  | |  |
| |  | |  | פעם היינו דומים
| |  | | | המפגש התקיים בבית הקפה "לה ג'באנז" בתלאביב. גדי הקטן מגיע ראשון ואחריו גדי הגדול, נעזר במקל הליכה, שריד מתאונת הדרכים הקשה שעבר לפני כשמונה חודשים. הבריאות משתפרת ומצב הרוח בהתאם, ולא ניכר שום סימן שפעם היתה להם בעיה להתראיין יחד. יגיל האב מצחיק לא רק על הבמה, וגם
לבן לא חסר. אצל הבן ההומור יותר מופנם, אצל האב מוחצן. הבן צוחק על עצמו, האב צוחק על עצמו וגם על החיים. כך, למשל, כשהוא אומר שקשה לו בינתיים לחזור לבמה, כי הרופאים אסרו עליו לשחק יותר מארבע שעות ביום, "אבל את קונילמל אני יכול לעשות כבר עכשיו, כי הוא צולע כל הזמן".
בעבר, הם היו מאוד דומים, אך גם כיום, כשהדמיון ביניהם התמעט, תווי הפנים והאינטונציות עדיין דומים מאוד. יגיל האב דומה עתה, אולי יותר מתמיד, לשחקן הצרפתי ז'אן פול בלמונדו, אבל בארץ כולם קוראים לו "מוטי גלעדי". "אני יכול להבין את רני על מה שכתב", הוא אומר, "הבנתי שיש לו בעיה עם זה, של בניית הזהות העצמית שלו, וכשאני חושב על זה זה די מעצבן שמישהו קורא לך בשם של מישהו אחר. גם ביני לבין מוטי גלעדי טועים, ואומרים לי: 'אהלן מוטי', ואני מתקן: 'אני לא מוטי, אני גדי'".
לפני שאביו הצטרף לשולחן, הספיק רני לומר: "בעבר הייתי דומה לאבא שלי יותר מהיום, הייתי ממש קופי שלו, וגם שיחקתי ועשיתי קונצים, אז אמרו: 'גדי קטן'. זה קומם אותי כי הייתי חייב להוכיח שאני עומד בזכות עצמי. לא הייתי מוכן להיעזר באבא שלי בשום דבר. אבא שלי תמיד הבין אותי בעניין, ואמר: 'תלך בדרך שלך, בלי פרוטקציה'. היום אני עומד בזכות עצמי ולמדתי לחיות עם זה".
מורגש שהשניים חשים מאוד בנוח האחד עם השני, יותר כמו שני חברים מאשר כמו אב ובנו. הם מתחבקים, מתנשקים, מחליקים כאפות, וניכר שהם צמד מוצלח מאז הימים שהופיעו יחד על הבמה כצוות הווי במילואים וגם בלא מעט חלטורות. בקרוב, הם עשויים להופיע שוב יחד. יגיל האב מחכה לרגע שיוכל לשוב לבמה גם כדי לשחק במופע שיהיה מבוסס על מבחר מסיפורי הבן, כמה מהם עוסקים גם באב (למשל: "סוף הקומדיה",
העוסק במערכת יחסיו של האב עם שייקה אופיר). ומשום כך, האב ממש לא הבין מדוע שאלו אותו לא פעם האם זה לא מפריע לו שבנו כותב עליו. אדרבא, שיכתוב כמה שהוא רוצה ועל מה שהוא רוצה. "אלה הם חייו ואלה הם סיפוריו והוא חופשי. אנחנו משפחה מאוד פתוחה",הוא אומר. מה גם שהסיפורים טובים מאוד בעיניו.
"אין לרני מה לקנא בפרסום שלי", הוא אומר, "אלא אני זה שצריך לקנא בו שהוא כותב. מעולם לא הצלחתי
להעלות מערכון שאני כתבתי, אלא רק ביצעתי של אחרים".
השניים מופיעים יחד גם בסרט קצר בן 25 דקות בשם "איש הלטאה", שהוקרן בסינמטקים ויוקרן בקרוב בערוץ
הראשון סרט שכתב, ביים וערך אחיו של רני, דני יגיל, קולנוען וקופירייטר, שמשתתף אף הוא בסרט. האב בתפקיד אמרגן, רני בתפקיד בעל פיצוצייה ודני בתפקיד איש הלטאה. "זו הייתה חוויה מהנה לעבוד כולנו יחד", אומר דני. "רני הוא שחקן מקסים". | | | | |
| | | | | אחינועם והקאקי
| | | | | רני גר במרכז תלאביב, נשוי לדנה, שמאיירת את עטיפות ספריו, מגדל תאומים וזוג כלבים, שמרבים להופיע בסיפוריו. הוא דור שלישי למשחק; סבו מצד אמו הוא השחקן משה חורגל, שנמנה עם מייסדי תאטרון המטאטא ושיחק גם בקאמרי. הסב היה איש ספר, שפרסם טור בשם "מפנקסו של שחקן", ובלשן, שהעביר
קורסים בדיקציה לשחקנים, והעביר את חיבתו לכתיבה ולבלשנות גם ליגיל, שלמד ספרות ובלשנות באוניברסיטה. גם הוא מופיע בסיפוריו של רני.
בלהה, אמו של רני, היא הקוראת הראשונה שלו. הוריו הכירו בלהקת פיקוד צפון, מה שכונה אז "לוס פיקודס צפונס". אמו, שהיתה שחקנית וזמרת, פרשה מן הבמה כשרני, בנה הבכור, נולד. אביו הפך לכוכב כשיצא עם תוכניתו "חיי כלב", שכללה מערכונים כמו "המציל", "צלם חתונות" ו"כלב בולגרי". רני, שמכיר את כל מערכוניו של אביו בעל פה, אומר עליו ש"הוא כוכב, שייך לבידור הטוב של פעם, שיש לו ארומה צרפתית, שאנסוניירית, לא סטנדאפיסטית גסה. זה מה שנקרא בידור עם ערך, לא סתם להצחיק כדי להעביר את הזמן".
רני היה ילד שחקן שייעד את עצמו לבמה. אולם משהתקבל ללהקה הצבאית (להקת המפח"ש ובהמשך דור שני ללהקת פיקוד צפון) הבין שהוא רק "כישרון שכונתי". "זה כמו בכדורגל, הכישרון השכונתי שלא מגיע לליגת העל". אביו טוען דווקא שאת בנו לא היה מי שיטפח "כמו אותי, שאחרי שהשתחררתי מהצבא
פשנל הציע לי חוזה לחמש שנים. לא התאכזבתי מזה שהוא פרש".
למעשה, השירות בלהקה הצבאית הוציא ליגיל את מעט החשק שעוד היה לו להפוך לשחקן ולבדרן. כשקוראים את סיפורו האוטוביוגרפי "בית משוגעים על גלגלים", מתוך הספר "סוף הקומדיה", מבינים למה. כשיגיל מגיע ללהקה, מציג
אותה אחד מחבריה בפניו כך: "שניםעשר גושים של קאקי כל אחד זה צואה אחרת ויש כאן רק מלכה אחת". והמלכה היא אחינועם, שרודה, לפי הסיפור, בנגנים וביתר חברי הלהקה (המונה בין השאר את איילת זורר, טל גורדון, רונית שחר ושירלי יובל, המופיעות בסיפור בשמותיהן הפרטיים בלבד), ובעיקר ביגיל
עצמו. יגיל מתואר בסיפור כלא יוצלח גמור, מה שלא מפריע למינויו כמפקד הלהקה, דבר שמוביל לכמה רגעים קומיים במיוחד ששיאם תיאום הופעה בנהריה במקום באדוריים. "לאן נוסעים היום, רני? לרמלה או לרמאללה?", מתבדחים חברי הלהקה על חשבונו. בשיאה של המהומה, מתחוללת תגרה קשה בין כמה
מחברי הלהקהויגיל מטיח באחינועם שהיא "חתיכת צואה מטונפת, צבועה,
מחרחרת ריב".
אמנים צעירים רבים חולמים לשרת בלהקה צבאית, אך יגיל אומר שהשירות שם היה מבחינתו סיוט. "גיליתי שם את הגועל נפש שמאחורי הקלעים". את אחינועם ניני מתאר יגיל כזמרת גדולה אך כאישה קטנה. "היום אין בלבי עליה. היא נולדה במזל כוכב. היא פרפקציוניסטית, וזה שאני הייתי המפקד זה היה סיוט
בשבילי ובשבילה. מה שאני מתאר בסיפור אמיתי. אחרי שהסיפור התפרסם ישבתי פעם בבית קפה, היא נכנסה, נתנה לי נשיקה ואמרה: 'איזה סיפור יפה כתבת עלי'. יש לה חוש הומור, היא לא אחת שתיעלב. חברי להקה אחרים לא הגיבו. גם אין להם סיבה. לא כתבתי את שמותיהם המלאים וזה רק סיפור". | | | | |
| | | | | אבטיחים ליפה ירקוני
| | | | | את חיי הבמה המיר יגיל בלימודים, בראשית כתיבה בתחילה כמשורר ואחר כך כפרוזאיקון ("כמשורר לא הייתי מספיק מוכשר", הוא טוען) ובעבודות דחק, שאליהן התגלגל בעיקר בגלל הסתבכות כספית קשה קניית מזנון ליד פאב "השופטים". הסתבכות, שבסיומה מצא עצמו בלי מזנון ועם חוב של מאה
אלף שקל, שמעיק עד היום על כיסו והוא מחזירו טיפיןטיפין. "קניתי חתול בשק. רימו אותי. קניתי עסק
מפסיד ששילמתי עליו מוניטין והוא המשיך להפסיד", הוא מספר בצחוק גדול, "וככה הבנתי שלא נולדתי לעסקים. הייתי בורח מהסיוט הזה לשבת בחנות של רובינזון ולקרוא ספרים. היתה לי אשליה שאם יהיה לי כסף אוכל להתפנות לכתיבה. זה כמו בסיפור עם הדייג. היום אין לי כסף ואני כותב".
כדי לממן את הפסדיו החל לעבוד בכמה עבודות במקביל: במכולת וכנער שליח. לחשוב על יגיל, אדם טוב לב, חביב מאוד, המתנהל לו תמיד בעצלתיים, כעל שליח זה בהחלט מבדח, ויגיל אכן מסכים שהוא היה השליח הכי איטי בעיר. "היה חלפן אחד שהייתי צריך להגיע אליו עם כסף, אבל עד שהייתי מגיע השער היה כבר
יורד והוא היה צועק עלי בעיראקית. לא הבנתי כלום".
העבודה הכי מצחיקה שלוהיתה במכולת של הגרוזינים, שהתאימה לקצב שלו.
גם על זה כתב סיפור, שעליו אמרו לו לימים הגרוזינים: "זה יפה מאוד, אבל שמס הכנסה לא יעלה עלינו". פעם שלחו אותו הגרוזינים עם חמישה אבטיחים לזמרת המלחמות יפה ירקוני, שגרה בקומה החמישית. יגיל הגיע אליה קצר נשימה
ומיוזע, רק כדי לשמוע ממנה שהיא הזמינה חמישה קרטיבים אבטיח ולא חמישה אבטיחים. כבונוס, היא גם ירדה עליו שאיך זה שהבן של גדי יגיל עובד בשליחויות.
"היא ואחרים ראו פחיתות כבוד בזה שהבן של גדי יגיל עובד במכולת", הוא מספר. "זה היה שוק גדול בשבילם, אבל לא בשבילי. הרבה אנשים אמרו לי: 'אבא שלך לא היה יכול להכניס אותך קצת בבידור, שתהיה שחקן היה מסדר אותך במשהו בחיים, תוכנית טלוויזיה, ערוץ 2'". אולם לחשוב על רני כעל מנחה של
תוכנית בערוץ 2 זה יותר מצחיק מלחשוב עליו סוחב אבטיחים.
יגיל, המיומן בכתיבת סיפורים אוטוביוגרפיים, רקח מאותה תקופה נובלה בשם "ארז כמעטיפה", שבה הוא שופט את מי שהיה פעם קצת באכזריות: "אני רואה את עצמי כנפל. נשאלת השאלה, כיצד אדם בן 26 וקצת רואה את עצמו כנפל כאשר כל החיים לפניו". חלפו תשע שנים, ויגיל, למרבה המזל, כבר לא רואה עצמו כנפל. "כתבתי את זה על עצמי", מאשר יגיל, "אך אני לא מסכים עם זה היום. לא מפני שאני לא חושב שאני נפל, אלא כי זה נראה לי אז כחלק מאופנה שנתפסתי לה, כלומר צעיר, שמאלני, מדוכא, והיום אני פחות צעיר, פחות שמאלני, פחות מדוכא". | | | | |
| | | | | תיקייה מחשמלת
| | | | | את עבודות הדחק נטש לטובת עבודות עריכה. בעבר היה עורך בהוצאת "גוונים", וגם היום, בנוסף
לעבודתו כמבקר ספרים וכעורך לשוני ב"מעריב" ("אני חי בשלום עם החיבור שבין כתיבת רומן על משורר
מיוסר מצד אחד ועריכה לשונית של טקסטים על אופנה מצד שני"), הוא עורך ספרים, ואת מה שנחשב כגולת
הכותרת שלו: כתב העת "עמדה", שאותו הוא עורך מאז 95' עם המשורר עמוס אדלהייט. "עמדה" הפכה בינתיים
להוצאה לאור קטנה אך איכותית המרכזת סביבה חבורה ספרותית, שפרשה מחבורתו של גבריאל מוקד מ"עכשיו",
ומוציאה לאור יחד עם הוצאת "ביתן" ספרים של סופרים צעירים, ובמקביל, ספרים של סופרים נשכחים אחד
מהם הוא המשורר נח שטרן, ש"עמדה" פרסמה אשתקד את ספר שיריו, "אגרוף גורלו המר", וכעת מוציא יגיל
רומן על סיפור חייו הטרגי.
יגיל התוודע אל המשורר הנידח ביותר של הספרות העברית, כל כך נידח שאף ספר שלו לא התפרסם בחייו, כשעבד בארכיון אגודת הסופרים "גנזים". "מצאתי שם תיקייה מרתקת שממש חשמלה אותי", מספר יגיל. "זה היה כמו כישוף. זה ממש כפה את עצמו עלי. הבנתי שיש לי פה רומן".
הרומן שכתב הוא הבשל מבין ספריו עד כה. יגיל מתאר עשר שנים בחייו של שטרן בטכניקה מיוחדת: פיסות חיים קצרות, "נקישות" ו"רמזי אור", המובילות אל הסוף הבלתי נמנע, שאילו היה מתרחש בימינו, כותרות העיתונים היו זועקות: "החונק מרמתרחל" או "נסיון רצח פואטי". אבל יגיל לא כתב בלש, אלא מגלה מחדש דמות בעלת עוצמה, שפלא שאיש לא גילה אותה לפניו: ראשון המודרניסטים של השירה העברית שנחשב כמבשרו של נתן זך (במאמר שכתב כינה אותו זך: "אחינו שטרן"), מתרגם שגילה לקורא העברי את "ארץ השממה" של
ט.ס. אליוט ואת וירג'יניה וולף, אדם שהקדים את זמנו, ועל כך שילם מחיר יקר של התעלמות כמעט מוחלטת, שתרמה להידרדרותו הנפשית.
שטרן, שהיה בוגר הרווארד עוד בימים שהישראלים בנו את חומה ומגדל, חי וכתב בארץ בזמן הלא נכון.
לרוע מזלו, הוא גם שגה קשות כשהאמין שימצא את תיקונו בחברה הקיבוצית ("הוא ציפה מהם להיות אידאליסטים, אך הם התנהגו גרוע מאנשי העיר", אומר יגיל). דווקא שם, בקיבוץ רמתרחל, אליו ניסה להתקבל ומשם נזרק לאחר שבועות ספורים, התפרצה מחלת הנפש שלו.
לילה מטורף אחד, ב20 ביוני 53', שבו שמע שוב נקישות וראה רמזי אור, ניסה שטרן לחנוק למוות את הספרן של הקיבוץ, ספק בגלל ריב על שימוש בבית השימוש שלו, ספק נסיון רצח מתוכנן מראש, כפי שמעידות הרשימות שנמצאו לאחר מכן במחברותיו. שטרן נידון לחמש שנות מאסר על נסיון רצח, ובסוף חייו, בגיל
48, אחרי שאובחן כסכיזופרן פרנואידי ואושפז בבית החולים לחולי רוח בבתים, הצית את עצמו למוות.
סוף נורא למשורר שיגיל מכנה "משורר מקולל אמיתי. עני, מסכן, מסתובב קרוע בגדים, עם מעיל, וגם משורר טוב. זה לא הקשקושים של 'כסית'. הוא לא היה בוהמיין לוקסוס כמו אלתרמן, שהיה מורם מעם אך שיחק אותה בוהמיין. אצלו זה היה הקיום היומיומי".
ניסית לדמיין את עצמך במצבים שעברו על שטרן: שיגעון, מאסר?
"כן, אבל לשמחתי אין בי את מידת הקיצוניות שלו. אצלו: אמנות או נמות זה לא סטיקר. הוא היה מאוד אותנטי, לא זייפן. לשטרן היה ערך מוסף כיוצר על פני סתם משוגע ששומע קולות. אצלו השיגעון קשור ליצירה. הוא לא ראה שום הפרדה בין הספרות לחיים. שטרן הוא דוגמה למי שעבד את הספרות עד הסוף, ומת מזה, ואילו אני לא מסור עד כדי כך לספרות ולא אמות ממנה. כנראה אמות ממשהו אחר, לא הספרות תהרוג
אותי".
הוא הזדהה לא במעט גם עם נידחותו של שטרן, שכן גם כיום, אחרי שפרסם ארבעה ספרים (בעצם שישה, בגיל 18 ו20 פרסם ספר שירים ונובלה שסימנו אותו כהבטחה, אך הוא מתנער מהם כיום, מכנה אותם "ספרי בוסר" ולא מונה אותם במניין ספריו האחרים), הוא עדיין נותר יוצר קצת נידח. הגם שלאור
ספריו, המעידים על כשרון כתיבה אמיתי, הוא ראוי להד גדול מכפי שזכה לקבל עד כה. כששאלתי אם לא חשש שמשהו מהנידחות של שטרן ידבק גם בו, הוא צחק והשיב בכנות ובישירות המאפיינות אותו גם בכתיבתו: "אין מה שיידבק. גם
אני יוצר נידח. יש קורלציה מלאה בינינו, בעניין זה כמובן. אני אזוטרי כמעט כמוהו, אם כי עם הנידחות של שטרן קשה להתחרות".
מדוע סופר מוכשר פרסם עד כה רק בהוצאות קטנות?
"אולי חושבים בהוצאות הגדולות שאני לא מספיק טוב, אבל אם ככה, מדוע מוציאים לזבי חוטם? במה אני גרוע מהם? רם אורן, למשל, אמר לי שאני סופר של אלף עותקים מקסימום, ועובדתית זה נכון. וגם ב'כתר' אמרו לי על נח שטרן שזה מאוד יפה אבל זה לא מסחרי. וגם עליזה ציגלר מ'ידיעות' כתבה לי על הספר
דברים טובים, אבל לא בבית ספרנו. רוב ההוצאות יורות כותרים בתקווה למכור, ללא קשר בהכרח לערך האסתטי. אבל אני לא מאשים אותן בזה. מי שאני כן מאשים זה את הסופרים, שמוכנים להתבזות כדי למכור
ספרים במקום שיקימו לעצמם הוצאות עצמאיות, כפי שאני עשיתי. זה אמנם כר לגרפומניה, אבל מכאן ייצאו גם ספרים מקוריים וחדשניים ולא רק ספרי שטנץ שנועדו לספק את רצון המו"ל".
ואולי בגלל שהתרגל לנידחותו הלא מוצדקת כסופר, הוא קצת ממעיט בערך עצמו כשהוא נשאל האם הוא רואה עצמו כסופר טוב: "אני מרגיש שלכתוב אני יודע, אבל אני לא יודע אם אני סופר מספיק טוב". ובכל זאת, נדמה שמשהו בו נסדק באשר לספרות: "הרבה שנים עבדתי את הספרות עבודה זרה, אבל הספרות פחות חשובה לי כיום. את מקומה תפס משהו אחר: האמונה". פעם האמין בספרות, עכשיו הוא מאמין באלוהים, ואולי בעתיד
הוא יחבר בין שניהם ויכתוב רומן על רבי עקיבא או רומן שיעסוק באמונה. | | | | |
| | | | | הכיפה תחכה קצת
| | | | | גם ההתקרבות של שטרן בשנותיו האחרונות לדת דיברה אל לבו של יגיל, ואת האותות משמים שקיבל מושא כתיבתו לא מפרש יגיל בהכרח כפסיכוזה אלא בעיקר כנטייה מיסטית חזקה, שהיתה בלתי מובנת לסביבתו הקרובה. "הפסיכיאטריה ראתה בזה משהו פסיכי, אבל היה בזה משהו דתי".
יגיל עצמו התקרב לדת במקביל לכתיבת הרומן על שטרן, אולם מסיבות אחרות לגמרי. במשך תקופה ארוכה כל מעייניו הופנו להשגחה על ילדיו שנולדו פגים והיום הם בני שנה, שם למד את סודות ההשגחה העליונה. "כשהייתי בפגייה, התעורר בי רגש שאף אחד לא יכול לעזור לך רק כוח עליון. זה קירב אותי מאוד
לאמונה וליהדות, במובן זה שאני מאמין ומקיים מצוות, מתפלל והולך לבית הכנסת, אבל לא כל יום".
יגיל לומד בכולל וחובש כובע קסקט לבן במקום כיפה. קשה להגדירו כחוזר בתשובה, כיוון שבמובנים רבים הוא לא משתייך לפס הייצור של החזרה בתשובה. "אני אדם שרוצה מאוד להיות דתי, אבל זה יבוא בקצב שלו".
אם תהיה דתי גמור, זה יעמוד בניגוד לפעילותך הספרותית.
"נכון. ומשום כך, אולי לא אהיה דתי גמור והתהליך לא יושלם. מה שמעכב אותי זו גם הספרות. אני לא יכול להיות גם עורך 'עמדה' וגם חרדי. כנראה ש'עמדה' חשובה לי לא פחות, אחרת הייתי הולך על זה עד
הסוף".
לדברי יגיל, רעייתו מקבלת את התקרבותו לדת בהבנה, ואילו הוריו ב"חשדנות ובריחוק מסוים. הורי לא שונאים את הדת, אבל הם חוששים שאהפוך קיצוני". אלא שבמפגש עימו, אביו לא נשמע חשדן אלא יותר מקבל. בעבר, כשרני היה קרוב למשחק, מצאו במשפחה חיזוקים לכך באילן היוחסין שלו ובשורשים התאטרליים,
ואילו כיום, כשהוא מתקרב לדת, מוצאים באותו אילן את הצדיק, הרב ציגלמן. "אני ממשפחה של רבנים",
מספר גדי, "שאחד מהם היה תותח גדול, הרב ציגלמן, שמופיע בספר הצדיקים, וגם לי היהדות לא זרה".
האב חושש מכך שבנו יתחזק בדת, רק בשל החשש לגורל היצירה שלו. "דתיים כותבים אחרת ועל נושאים אחרים". הוא לא היה רוצה שבנו יהפוך מסופר לסופר סת"ם, "ובטח אני לא רוצה שהוא יהפוך לסתם סופר".
| | | | |
| | | | | החונק מרמת רחל
| | | | | נח שטרן נולד בליטא ב1912, וכבר כנער פרסם את שיריו לצד שיריה של לאה גולדברג. לאחר שלמד שנה אחת באוניברסיטת קובנה, נסע שטרן לקנדה לפי הזמנת דודו, למד שם באוניברסיטה, ולאחר שנתיים עבר לארצות הברית ולמד בהרווארד. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות וזכה במלגת השתלמות באוניברסיטת קולומביה. אולם מסיבות לא לגמרי ברורות קטע את הקריירה האקדמית המוצלחת שלו ועלה
ארצה, כדי לגלות שכאן בקושי תימצא לו עבודה כמורה זוטר לספרות, בעוד שהוא היה ראוי להרבה יותר מזה משרה אקדמית בכירה.
מלבד הוראה בבתי ספר בתל אביב עסק בכתיבת ביקורות ספרות ותרגום. הוא זה שתרגם לראשונה לעברית את ט.ס. אליוט ואת ריצ'רד רייט. במקביל פרסם משיריו, אם כי נותר בשולי השיח הספרותי, שבאותם ימים לא ידע לקבל טיפוס גאוני כמותו. אולי זה מה שדחף אותו להתגייס לבריגדה היהודית, שם ערך כתב
עת ושירת כחייל בחיל רגלים. עם שובו ארצה, ב46', לא הצליח להתאקלם, עבר לירושלים, התגייס לצה"ל כמורה לספרות, ולאחר שחרורו ניסה להתקבל לקיבוץ רמתרחל כמורה. כעבור זמן קצר הורו לו לעזוב, ובלילה שלפני עזיבתו התנפל וניסה לחנוק את הספרן. הוא נידון למאסר. בכלא ערך את הביטאון "הד הכלוא".
לאחר שחרורו הידרדר מצבו הנפשי והוא אושפז בבית חולים בבתים. ב20 בספטמבר 60' הוא שם קץ לחייו בהצתה עצמית.
רק לאחר מותו נזכרו בו באגודת הסופרים וקיבצו את שיריו לספר, אולם הגורל המר המשיך לרדוף אותו גם לאחר מכן. הספר יצא לאור בחופזה וברישול ועם שגיאות קשות, שעוררו תרעומת רבה, וב66' הוא יצא במהדורה מתוקנת תחת השם "בין ערפילים". אבל תיקון של ממש לשירתו של שטרן, שהתגלתה במשך
השנים גם על ידי נתן זך, חיים נגיד ומנחם בן, בא לו, כך נדמה, רק תודות לרן יגיל ולהוצאת "עמדה".
מרים אילתי, אחייניתו של שטרן, אומרת שהיא רואה בעין יפה את העובדה שיגיל כתב את הספר, אך המשפחה איננה רוצה להתייחס לנושא. גם אחיינית נוספת של שטרן, רחל כוכבי, סירבה להתייחס לרומן. שתיהן טרם הספיקו לקרוא אותו. | | | | |
|
| | |
