זעקה שנתאחרה בשנת 70' איה מהרי"ק היתה חיילת בנח"ל גשור, שהופגז על ידי הסורים. 33 שנה אחרי, היא הוכרה כנפגעת הלם קרב עדי כץ 11/07/03 משני צדי הכביש הצר והמשובש משתרעים שדות קוצים צהובים, תחומים בגדרות תיל חלודות. על השלטים כתוב "זהירות מוקשים". השמש כופחת מעל רמת הגולן, מלהיטה את אבני הבזלת השחורות, לא מותירה אוויר לנשימה. אנחנו עולים בכביש המתפתל, בטנדר של שלמה פישר ממרום­גולן. פישר לקח פסק זמן מעבודתו במפעל הטוף של הקיבוץ, כדי להביא אותנו למה שנותר מהיאחזות נח"ל גשור, למרגלות תל פרס, לא רחוק מהגבול הסורי. לצד פישר יושבת, נרגשת ומתוחה, איה מהרי"ק. לפני 33 שנה היא היתה חיילת בנח"ל, שנפצעה בהפגזה הסורית על היאחזות נח"ל גשור. זו הפעם הראשונה שהיא חוזרת לכאן. במשך כל השנים לא העזה להתקרב למקום שבו נפגעה, פיזית ונפשית, אבל היום היא רוצה לחזור לנקודה שבה השתנו חייה. היא שבה לפה כדי לארגן את הסיפור, להשלים את הפיסות החסרות בפאזל, להכניס היגיון לסיוט של חייה. היום עושים את זה אחרת, כמעט מיידית; נהגי אוטובוס שהיו מעורבים בפיגוע חוזרים להגה תוך זמן קצר, נפגעי פעולות איבה זוכים לסיוע נפשי סמוך לפגיעה, משחזרים את מה שקרה, מתחילים לעבד את הטראומה. איה מהרי"ק וחבריה לא עברו תהליך כזה. בתקופה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, לא חשבו שצריך לדבר על זה. מי שנפגע התמקד בהחלמה הפיזית וחזר לשגרה. מהרי"ק חשבה אז שהכל מאחוריה, עד שלפני שנתיים נקלעה לרחוב סמוך לקניון השרון בנתניה, עיר מגוריה, בעת שאירע שם פיגוע. הבום הנורא שנשמע משם החזיר אותה בבת אחת 31 שנה אחורה, להפגזה בנח"ל גשור. בערב חג השבועות האחרון הוכרה מהרי"ק, היום בת 52, כנכת צה"ל, נפגעת הלם קרב. מצבה מוגדר "פוסט טראומה מושהית". "חבית הזפת השחורה", כך היא קוראת למה שהיא נושאת בלבה. "מעט מאוד אנשים יכולים להבין מה עובר על אנשים עם פוסט טראומה", היא אומרת. "כלפי חוץ הכול בסדר. אני הולכת כל יום לעבודה, מטפלת במשפחה, אבל אף אחד לא רואה את הגיהנום שאני עוברת. כל פעולה כרוכה במלחמה, כל יום צריך לגייס את הכוחות מחדש. אני מחייכת, צוחקת, אבל בפנים הכל כל כך שחור, כל כך כואב". כל הגוף צעק ביוני 70' היתה מהרי"ק, אז איה (איילה) גולן, חיילת צעירה בגרעין "עירון" של השומר הצעיר, שזה עתה הגיע לנח"ל גשור, ההיאחזות המזרחית ביותר בגולן, מרוחקת רק חמישה קילומטרים מקו הפסקת האש עם הסורים. היישובים הצעירים והיאחזויות הנח"ל בגולן ספגו באותה תקופה, שבה התנהלה בדרום מלחמת ההתשה, הפגזות תכופות מכיוון סוריה. דווקא נח"ל גשור, נאמר לנחלאים שרק הגיעו, נהנה משקט במשך חודשים ארוכים. הם לא הספיקו לעבור תרגולת למקרה של הפגזה. "ידענו רק שיש מקלט", מספרת מהרי"ק, "ואם קורה משהו, צריך לרוץ לשם". ההיאחזות היתה מקבץ של מבני מגורים טרומיים, מפקדה, מועדון, חדר אוכל ומפעל קטן לייצור דובונים לילדים. התנאים היו בסיסיים מאוד, המזון פשוט וריח של נפט שדלף מדוד המים החמים נישא בחדרים. באותו בוקר עבדה מהרי"ק במטבח. "אני זוכרת שבישלנו פלפלים ירוקים, אולי רצינו לעשות פלפלים ממולאים. היו מעט מאוד אפשרויות לגוון את האוכל. פתאום שמענו סדרה של פיצוצים. יצאנו ורצנו לכיוון המקלט. בדרך הרגשתי כאב ברגל ונפלתי. קמתי מיד והמשכתי לרוץ. את התחושה של אותם רגעים אני לא אשכח. כאילו כל התאים בגוףמתעוררים ורוצים לחיות. כל הגוף צעק 'חיים'". היא לא זוכרת את הירידה למקלט וגם לא איך השכיבו אותה וטיפלו בה, רק את האור העמום ואת קולות הירי שהמשיכו להישמע מבחוץ, כמו טפטוף של גושי בוץ כבדים. היא זוכרת גם את הדיבורים על חיל האוויר שבטח עוד מעט יגיע וכל זה ייפסק. אחרי כ­45 דקות הגיעו המטוסים, ההפגזה נפסקה והנפגעים פונו ואושפזו ברמב"ם, שש חיילות וחמישה חיילים. אחת מהם, דורית שקד, נפטרה. שתיים אחרות, גליה וחלי, נפצעו קשה. למהרי"ק ננעץ רסיס ברגל. כאן נפלתי בסיס תל פרס מתנשא מעל מדרון. במרחק קצר ממנו, מאחורי שורת עצים, נמצא הגבול הסורי. על אדמת בור כהה, בין שדות המוקשים המגודרים, ניצבים עדיין כמה מבנים נטושים, המגורים של ההיאחזות, מנוקבי כדורים ונטולי גגות. לידם מבנה מאורך, מוגבה מעט מהקרקע. נכנסנו פנימה. הזיכרון של איה מהרי"ק מתעתע. היא מזהה את המקום, אבל הכל נראה לה שונה. "זה היה חדר האוכל", היא אומרת בקול רועד. היא לא משוכנעת באיזה קצה היה המטבח ואיפה בדיוק בעבע סיר הפלפלים הירוקים באותו בוקר. הקירות מפויחים, מישהו כנראה הבעיר כאן אש, מישהו אחר השאיר כתובות גרפיטי על הקירות. יצאנו החוצה. קולות הצרצרים מנסרים את האוויר הלוהט. ממדרגות חדר האוכל, שבהן ירדו החיילות בחופזה, נותרה רק המסגרת החיצונית. למרגלותיהן משתרע משטח מרוצף, שבין מרצפותיו המאובקות צומחים עשבים. בהמשכו תל קטן מכוסה באבני בזלת שחורות. המקלט. פסענו לאט במסלול שבו רצה מהרי"ק מבוהלת אל המקלט. המרחק אינו גדול, אולי 50 מטר. "כאן נפלתי", היא מצביעה על נקודה כלשהי על המשטח. "זכרתי כל השנים שנפלתי על משהו קשה. פה בצד נפלו שתי החברות שלי שנפצעו קשה. הן לא הספיקו להגיע למקלט". התקרבנו למקלט המוקף בקוצים גבוהים, וירדנו בגרם מדרגות תלול. בפנים אפלה. סרט סימון לבן מתוח בפתח למטה, עוצר בעד הנכנסים. בחוץ, מסביב למקלט, אדמה שחורה מפיח. פישר מספר שהמקום משמש לשריפת פסולת גומי. "כאן, בקצה הארץ, מותר לזהם את האוויר", הוא אומר במרירות. פישר, מראשוני המתיישבים בגולן, זוכר היטב את הסיפור על ההפגזה בנח"ל גשור. ארבע פעמים, הוא מספר, העבירו את ההיאחזות ממקום למקום כדי להגן עליה מההפגזות, עד שהגיעה למקומה הסופי, שם נמצא היום קיבוץ גשור. גם הוא חווה לא מעט הפגזות מאז הגיע למרום­גולן ב­71', ולא פעם נאלץ לפנות את משפחתו עד יעבור זעם. היום שקט בגולן ופישר עסוק בכריית טוף, מהקצף הבזלתי שהפיקו לפני הרבה שנים התפרצויות הר הגעש הסמוך, היום תל פרס. מהרי"ק מבקשת חמש דקות לעצמה. היא מתיישבת על שרידי המדרגות של חדר האוכל ובוהה בנתיב הריצה אל המקלט. "אמרתי לעצמי שמה שהיה מפחיד קרה פה", היא מספרת אחר כך. "שהוא היה ונגמר, ומספיק לפחד". בעיתונים התפרסמה הידיעה על ההפגזה בהרחבה. ב"מעריב" הופיע צילום של מהרי"ק במיטת בית החולים, לידה עומדמשה דיין, שר הביטחון דאז, שהגיע, מלווה במוטה גור, אלוף פיקוד הצפון, לבקר את הפצועים. "הוא שאל אותי האם רצנו למקלט בתעלות הקשר", היא נזכרת. "עניתי שלא היו תעלות, ולכן רצנו למקלט בשטח הפתוח. הוא איחל לי החלמה מהירה והלך". תירגעי, תירגעי מהרי"ק נותחה ברגלה, אך התברר שהרסיס נעוץ עמוק מדי והרופאים העדיפו להשאירו במקומו. רק צלקת קטנה מתחת לברך מעידה על קיומו. אבל את גודל הצלקת שנותרה בנפשה איש לא שיער. "בבית החולים היה המון עיסוק סביבנו", היא אומרת. "כל הסיפור היה נורא הרואי. בגלל שהיינו חיילות פצועות, היינו סלבריטיז. לבית החולים הגיעו המוני מבקרים עם עוגות ושוקולדים, בני משפחה, חברים, אנשים מהצבא. פיזית, נתנו לנו את הטיפול הטוב ביותר, אבל לא חשבו שאנחנו זקוקים גם לפסיכולוג. לא היה מקובל אז להתעסק בטראומה, בפחדים". גם הנפגעים, בינם לבין עצמם, כמעט שלא שוחחו על המקרה. "לא שחזרנו, לא חזרנו למקום עצמו. לא חשבנו שצריך לדבר. חשבנו שצריך ללכת הלאה. ניצלנו וזהו. "בסוף התהליך הזמינו אותי לוועדה רפואית לסגור את התיק. הודיעו לי שאין לי נכות והייתי מאושרת. כל מה שרציתי היה ללכת הביתה בריאה. למה שבחורה צעירה תרצה אחוזי נכות? עניינו אותי רק החבר, החברים, ההמשך בצבא. הדרישה ללכת הלאה באה מתוכי. הפצע החלים, ולא עלה בדעתי להתעסק בפחדים. רק לימים, כשנפלו קטיושות בקרית­שמונה וקראתי בעיתון על הפסיכולוגים שהביאו,על הציורים שנתנו לילדים לצייר, שאלתי את עצמי למה לנו לא נתנו לדבר, למה לא נתנו לנו להביע רגשות". מהאשפוז הועברה מהרי"ק לבית הבראה צבאי לעשרה ימים ומשם הביתה. מהאלבום שלה ניבטת נערה דקיקה, רגלה בגבס, מחייכת למצלמה. כשהוסר הגבס היא חזרה לצבא, ונשלחה יחד עם בני הגרעין לקיבוץ ברעם ליד גבול לבנון ואחר כך לשל"ת בקיבוץ שדה­יואב. כשהשתחררה נרשמה ללימודים, סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודים מתקדמים בספרנות ומידענות, נישאה וילדה שלושה ילדים. בהמשך התקבלה לעבודה כספרנית במכון וינגייט וכיום היא מנהלת הספרייה, המרכז הפדגוגי ואתר האינטרנט. "ניהלתי אורח חיים רגיל, פיתחתי קריירה, אבל היום אני יודעת שלא החלמתי מהטראומה. זה המשיך לבעבע על אש קטנה, והיו לזה כל מיני פנים. הרגשתי ירידה ביכולת להתמודד עם דברים, עם אנשים, עם סמכות, עם כל מה שהתפרש אצלי כאיום על קיומי. רעשים פתאומיים או לא מוסברים התחילו להקפיץ אותי, טריקת דלת, רעם, אפילו הזרימה של המים בצינורות בלילה. בכביש, אם אוטו התקרב אלי יותר מדי, הייתי נכנסת לפאניקה, היו לי פחדים נוראיים מרעידות אדמה, פחדתי שלילדים יקרה משהו. "לפני המקרה הייתי נערה עליזה, ספורטאית, פעילה מאוד מבחינה חברתית. לא פחדתי מכלום, יצאתי עם התנועה לטיולים, למחנות, ישנתי לילות בים או בפרדס בלי בעיה. פתאום לא הייתי מסוגלת להיות לבד במקומות זרים, פחדתי ממעליות, מטיסות, אפילו מאנשים ברחוב. פיתחתי רגישות לביקורת. חששתי מכל הערה על ההופעה שלי, על התפקוד שלי בעבודה. זה התבטא גם ברמה הפיזית, בכאבי בטן, רעידות, לחץ, דפיקות לב, יובש בפה". למרות התחושות הקשות, היא אומרת, "עדיין לא חשבתי שמשהו לא בסדר. עשיתי כל מה שהייתי צריכה לעשות, הכרחתי את עצמי לתפקד. הייתי אומרת לעצמי כל הזמן, 'תירגעי, תירגעי, לא יקרה כלום'. היה לי ברור שזה לא נורמלי לפחד ככה, אבל לא קישרתי את זה למה שקרה לי בגשור". פחדתי מהתרופות עם השנים הציעו הקרובים לה שתלך לטיפול פסיכולוגי. מהרי"ק דחתה את ההצעה. "חשבתי שזה נורמלי. שיש דברים מפחידים וצריך לפחד. חשבתי שזה האופי שלי". במהלך האינתיפאדה הראשונה היא שהתה עם משפחתה בארצות הברית. "הפיגועים משם לא עשו לי כלום, איכשהו האיום לא היה ממשי". ביום שבו פרצה האינתיפאדה השנייה היא שבה לארץ משהות נוספת בחו"ל, הפעם בהולנד. "בהולנד הרגשתי הכי בטוחה בעולם. אני זוכרת את עצמי שוכבת שם יום אחד במיטה וחושבת לעצמי ששום דבר לא יכול לקרות לי. זה היה שיא השלווה. ביום שחזרנו ארצה, אריק שרון עלה להר הבית והתחילה האינתיפאדה". מהרי"ק הפסיקה לצאת מהבית. "התחיל אצלי תהליך של השתבללות, התכנסות פנימה. נעשיתי שקטה מאוד". חמישה חודשים לאחר מכן, ב­18 במאי 2001, היא אזרה עוז ויצאה עם בעלה לעיר, כדי לקנות מיטה. "כשיצאנו מחנות בפינת הרצל­ויצמן היה בום אדיר. לא ראינו כלום, רק שמענו, אבל היה ברור שזה פיגוע. הסירנות ייללו מסביב ואני נכנסתי להתקף נורא של בכי ורעד. הכניסו אותי לחנות ונתנו לי כוס מים. אני זוכרת שאמרתי לבעלי, 'כמה קיוויתי שאת הרעש הזה אני לא אשמע יותר לעולם'.באותו רגע הכל התקשר לי לאירוע ההוא". מאז, היא אומרת, התהפכו לה החיים. "לא יכולתי יותר לעשות כלום. הייתי מאובנת. במשך ימים כל מה שהייתי מסוגלת לעשות היה לנוע מחדר השינה למטבח ובחזרה. הלכתי קרוב לקירות. רציתי רק לישון, לא להיות. קול פנימי בתוכי אמר שוב ושוב, 'אני לא יכולה יותר, אני רוצה לשים לזה סוף'. "הבנתי שאני זקוקה לעזרה. חשבתי על טיפול אלטרנטיבי, על ייעוץ פסיכולוגי. פחדתי מתרופות, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין ברירה והגעתי לפסיכיאטר. כבר בשיחות הראשונות איתו היה ברור שמה שקורה לי קשור להפגזה בגשור. שזו הטראומה שלא עיבדתי וצפה ועלתה". מהרי"ק טופלה בתרופות הרגעה, וכעבור שנה החליטה לוותר עליהן ולהמשיך להתמודד בדרכים אחרות, שיטות הרפיה שונות, ביופידבק, חשיבה חיובית ושיחות עם פסיכולוגית. "הרגשתי שהטיפול התרופתי עובד רק על פני השטח, שאני עדיין חיה את הטראומה. הקושי בתפקוד, הדכאונות, חוסר השקט וחוסר הסבלנות לא הרפו ונמשכים עד היום. אני לא ישנה לילות שלמים, לא הצלחתי לקרוא ספר כבר שנתיים. אני עדיין שומעת פיצוצים בלילות. אני חווה היום את כל מה שלא חוויתי אחרי ההפגזה". חשוב לה שיידעו שהסבל הנפשי הוא לא פחות קשה מהכאב הפיזי. "אנשים לא מסוגלים להבין מה עובר על אנשים כמוני. מבחוץ יש מסכה מחייכת, אבל בפנים הכול שחור. מצפים ממני לתפקד. להיות אמא ורעיה ומנהלת ולפעמים אני רוצה לצעוק: 'תעזבו אותי, אני לא יכולה יותר'". מהרי"ק מרגישה שפגועי הנפש נענשים פעמיים. "זה גם הסבל וגם הסטיגמה. על פגיעה נפשית לא יפה לדבר ולא יפה לבכות, זו מחלה בלי כבוד. אנשים מצפים ממך להסתיר את מה שקורה לך, לא מבינים למה את מתעסקת בזה כל כך הרבה. כמובן שיש סביבי גם אנשים רבים במשפחה, בין החברים ובין העמיתים לעבודה, שמבינים ותומכים ואני אסירת תודה". היא משוכנעת שלולא הטראומה ההיא היא היתה מגיעה להישגים גבוהים בהרבה בתחום המקצועי והאישי וחיה חיים טובים יותר. "לא מיציתי את עצמי, חייתי בצורה מצומצמת, בחששות מתמידים מכל תגובה של הסביבה. אני עושה דברים הרבה פחות טוב ממה שהייתי יכולה. כל מה שאני רוצה זה שלא ילחיצו אותי". זמן קצר לאחר תחילת הטיפול הציע הפסיכיאטר שלה שתפנה למשרד הביטחון לקבל הכרה כנכת צה"ל. בתחילה סירבה, לבסוף השתכנעה. כעבור שנה מיום הפנייה קיבלה את ההכרה.מי שייצגה אותה בתביעה, עו"ד ענת ארז, היתה משוכנעת מלכתחילה שזהו מקרה של פוסט טראומה מושהית. אנשי מקצוע שבדקו אותה קבעו חד משמעית שהפגיעה שהיא סובלת ממנה היום היא תוצאה של האירוע מתקופת שירותה הצבאי. היום שבו אנצח מהרי"ק זכאית היום לזכויות של נכה צה"ל ולמימון טיפולים נפשיים, אבל זה לא העיקר, בעיניה. "עניין הכסף לא היה חשוב לי כשפניתי למשרד הביטחון", היא אומרת. "כשהפסיכיאטר הציע לי לפנות אליהם אמרתי שאין לי כוח לסחבת ביורוקרטית של שנים, שיש לי משפחה תומכת ושאני יכולה להרשות לעצמי לממן את הטיפולים. הוא אמר שאני אף פעם לא יכולה לדעת מה יקרה. שאולי עוד עשר שנים מצבי חס וחלילה יידרדר, אולי לא אוכל יותר לממן את הטיפולים ושעדיף שיהיה לי גב. "זו הסיבה שפניתי. רציתי שיהיה לי גב, ורציתי את האישור של גוף אובייקטיבי, שמה שאני מרגישה זה לא בלוף. שזאת תופעה ידועה ומוכרת". הסכומים שהיא מקבלת ממשרד הביטחון קטנים מאוד, לדבריה, אבל היא חשה בטוחה יותר במסגרת. "אני יכולה לגשת ללשכת השיקום, לבקש טיפול". בלשכת השיקום של משרד הביטחון בנתניה, לשם הגיעה במסגרת תהליך ההערכה הנפשית, נכונה למהרי"ק פגישה מפתיעה ומרגשת. הרופא האחראי סיפר לה שמאוד התרגש למקרא התיק שלה, מכיוון שהוא עצמו היה בנח"ל גשור, כחייל, בזמן אותה הפגזה. "הוא סיפר לי פרטים שלא ידעתי. איך נהרסו כמה מהבניינים, איך הוא וכמה חיילים נוספים לא הצליחו להגיע למקלט ונאלצו להסתתר מתחת למיטות, איך ניסה לטפל באלה שנפצעו קשה, למרות שעדיין לא היתה לו אז הכשרה רפואית, ואיך אחרי ההפגזה, כשהגיעו למועדון, מצאו את הטלוויזיה עדיין דולקת. הוא זכר אפילו שהתוכנית ששודרה היתה 'סמי וסוסו'". החזרה לנח"ל גשור, אומרת מהרי"ק, המפגש עם המקום, עם הזכרונות, עשה לה טוב. "אני מניחה שבשלב מסוים יזמנו אותי להערכה מחדש ויבדקו האם אני עדיין זקוקה לטיפול והלוואי שיגידו לי שאני בריאה, אבל אין דבר כזה. מפוסט טראומה לא יוצאים. אפשר להקל, אבל לא לרפא". הכאב עדיין שם, אבל היא ממשיכה ללכת כל בוקר לעבודה, יוצאת לרחובות נתניה כשצריך, הולכת למספרה או לבנק. היא פוחדת כמו כולם מפיגועים, אבל הולכת, ורוצה גם להתנדב ולעזור לנפגעי טרור אחרים. "זה מאבק של רגע אחרי רגע", היא אומרת, "אבל אני מקווה שיבוא יום ואנצח בו". adi בחזרה לגיהנום במשרד הביטחון מודעים לתופעת ה"פוסט טראומה המושהית", ולפני כתשע שנים הוקמו מרכזי הערכה מיוחדים לתביעות מהסוג המוזכר בכתבה. "הטיפול בתופעה התמסד", אומר זאב וייסמן, ראש היחידה הארצית לשירותי שיקום במשרד הביטחון ועובד סוציאלי במקצועו. "מרכזי ההערכה נועדו לשמש גוף יותר מסודר ומקצועי, מעבר לחוות דעת של פסיכיאטר או פסיכולוג כלשהו. כל מקרה נבדק על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים ונקבע פרופיל אבחנתי. ההמלצה מגיעה לוועדה רפואית, הקובעת האם יש להכיר בתובע כנכה צה"ל ולקבוע לו אחוזי נכות, שמשמעותם זכויות ומימון טיפול רפואי ונפשי". המקרה של איה מהרי"ק, לדברי וייסמן, הוא מקרה קלאסי של פוסט טראומה מושהית. "יש אנשים שאחרי אירוע טראומתי ממשיכים לתפקד כרגיל, מנסים להתמודד בעצמם, לא משתפים במה שעובר עליהם ולא מתייחסים לסימפטומים, אם יש כאלה. כעבור זמן, לעתים שנים רבות, יכול להגיע אירוע מלחיץ, שמזכיר ומעורר את הטראומה החבויה. הוא ממוטט את ההגנות ומעלה את הסימפטומים החבויים. זה יכול להתבטא בסיוטים, הפרעות שינה, חוסר שקט ועד חוסר תפקוד מוחלט. הגיעו אלינו אנשים שעברו את מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון ורק כשנפלו הטילים במלחמת המפרץ, הכל עלה להם". המקרה שמעורר את הטראומה דומה תמיד למקרה הראשוני? "כשמבצעים את ההערכה ומנסים למצוא קשר בין המקרים, ברור שאירוע דומה מצביע על קשר חד משמעי יותר מאשר משבר מסוג אחר, כמו מות אדם קרוב, למשל". פוסט טראומה מושהית יכולה להתרחש גם אחרי עשרות שנים. "כן, אבל ככל שהזמן שחלף ארוך יותר, קשה יותר להעריך האם יש קשר ישיר בין המקרים, או שקרו באמצע אירועים נוספים שתרמו את שלהם". יש עלייה בתקופה האחרונה במספר הפניות? "לאו דווקא, מכיוון שכיום ניתן לנפגעים טיפול נפשי מיד לאחר האירוע הטראומתי. הם מקבלים עזרה כדי שישתקמו ויתייצבו, וכדי שלא תהיה לגיטימציה להגשת תביעות בשלב מאוחר יותר. מקרים שהופכים כרוניים מגיעים למשרד הביטחון. "בתקופה שבה אירעה אותה הפגזה בגולן, הדברים היו פחות ממוסדים. היתה פחות מודעות ולא הציעו סיוע נפשי למי שנפגע באירועים מהסוג הזה. ציפו שאדם שזקוק לעזרה נפשית ייזום אותה בעצמו. קרוב לוודאי שאם אותה חיילת היתה פונה ומתלוננת על חרדות, היא היתה מקבלת עזרה, אבל לא כל אחד מדבר על הדברים האלה, ובוודאי לא באותה תקופה". אדם שקיבל טיפול נפשי מיד לאחר אירוע טראומתי לא יפתח פוסט טראומה מושהית? "אין סטטיסטיקה מובהקת. גם אצל אדם שעיבד את המקרה, הסימפטומים יכולים להופיע שוב בעקבות אירוע דומה. הגיעו אלינו גם אנשים שהיה נדמה להם שהצליחו להתגבר, אבל פתאום היה טריגר שהחזיר אותם אחורה".