רוקדות מהבטן הכוריאוגרפית והרקדניות סאלי-אן פרידלנד, נטע שיזף ואילנה פיצ'רסקי מופיעות בפסטיבל "מחולוהט" סמדר הירש 09/07/03 אין כמו ספת הקטיפה המרוטה עליה ישבנו כדי לתאר את סצינת המחול בארץ. משדרת נינוחות יוקרה בבורדו לוהט, אבל שחוקה כבר, וספוג צהוב מבצבץ מתוך קרביה האכולים שספגו זיעת יוצרים רבים. לא לשווא היא ניצבת כך, בגאווה, בקפה של סוזן דלאל, טבור המחול הישראלי, משמשת לעוברים ושבים משענת לרגע ויודעת את הכאב הכרוך ביצירתם. סאלי­אן פרידלנד (50), נטע שיזף (38) ואלינה פיצ'רסקי (35), שלוש רקדניות וכוריאוגרפיות עצמאיות ובשלות, משתתפות השנה בפסטיבל "מחולוהט" שהתחיל במרכז סוזן דלאל ב­3 ביולי, יימשך עד 16 באוגוסט, ויציג 53 מופעים, מהם 23 בכורות. פרידלנד עם "מי­למעלה", שיזף עם "אמנסר", ופיצ'רסקי עם "געגועים ללולו", מגיעות אל הבמה מעולמות שונים: מחול מודרני, פלמנקו וריקודי בטן, ומבטאות כולן נשיות חזקה וסוחפת, המתוחזקת היטב דווקא בזכות קשיי היצירה והעובדה שעברו מזמן את שנות ה­20 לחייהן. "הסכסוך והכאבים עוזרים ליצירה", אומרת פיצ'רסקי. "זה אולי נשמע מוזר, אבל הקשיים וההילוך על חבל דק כדי למצוא שיווי משקל בין דחייה לאהבה עוזרים בתהליך". "כל שנה צריך מחדש להתחנן לכמה שקלים", ממשיכה שיזף. "אבל מתוך העוני הזה אני יוצרת. בלי תפאורה ובלי אפקטים, אני מגרדת רגש מפה וחוויה משם ויוצרת משהו שהוא נטו היצירה, האמירה האמיתית". "זה פשוט קטסטרופה", מוחה פרידלנד. "אנחנו כל הזמן במצב של הישרדות". עבודה רטובה ממשמעות פרידלנד עשתה פלייה­רלווה ביום שידעה ללכת, כיאה לילדה טובה דרום אפריקה. ב­1976 הגיעה לרקוד בבת דור, ולמרות שלא תכננה לעשות עלייה, נשארה כאן. אחרי שלוש שנים עברה לבת שבע, אבל כשרצתה לחזור אחרי חופשת לידה, בגיל 24, נתקלה בסירוב. מאז היא עצמאית ועובדת עם יוצרים רבים, ביניהם תלמידיה. בדרך הספיקה גם לחזור בתשובה ובשאלה, ובשלוש השנים האחרונות היא המנהלת האמנותית של בית פרנקפורט. "מי­למעלה", כמו יצירות מודרניות רבות בעת האחרונה, עוסקת בגורל האנושי ומחפשת תשובה. במופע החדש משתתפים גם הרקדנים ניב שיינפלד ומיכל וולף, ובעזרת חפצים ותלבושות הם מרחפים בעולמות "למעלה" ו"למטה" (הדתי והחילוני), כשאת התנועה שלהם מלווה שמלה כחולה המסמלת את הנשמה ועוסקת כל הערב בחיפוש אחר הבחירה המושלמת. למרות שלפרידלנד אין בעיה עם הגדרות מדויקות לעבודותיה, היא מדגישה שאפשר ליהנות מהערב גם בלי לחפש משמעות. "באופן טבעי, מה שקורה מסביבי נכנס לאוסמוזה ביצירה ומשפיע עליה. אבל אני עושה דאנס­דרמה, ולא עבודה רטובה מדי ממשמעות. זה כמו שהבן אדם במחזות של שייקספיר יכול להגיד מה שהוא רוצה ולשעשע, ולומר גם אםהאמת כואבת, בעיקר אם זה עטוף במוזיקה יפה." שיזף החלה לרקוד רק בגיל 17. היא הגיעה בגלל המוזיקה ונשבתה בקסם של סילביה דוראן, מלכת הפלמנקו הישראלי. אחרי הצבא נסעה לדרום ספרד, הופיעה תשע שנים עם מריו מאיה ותיאטרון צועני אנדלוסי והגיעה איתם גם לניו יורק, ולפני שבע שנים חזרה לכאן. היא מלמדת פלמנקו ורוקדת, וגם חושבת להקים משפחה. ב"אמנסר" היא משלבת בין לדינו ופלמנקו וזוכה לשבחי הביקורות. "המוזיקה והקריאות בספרדית זורקות כל אחד למקום אחר", היא אומרת. "הדרמה בפלמנקו לא מספרת סיפור אחד עם מסגרת קבועה, אלא מלכתחילה מאפשרת לכל אחד לזרום עם עצמו ולהביא את הפרשנויות שלו. אין לי ספק שאני מושפעת בעבודה ממה שקורה מסביב, אבל אין לזה תרגום של אחד לאחד בעבודה. עצם העשייה היא הבחירה בחיים, למרות המציאות הזאת מסביב, הבחירה בנגיעות, בצעקה, וזה שאני מופיעה גם כשכולם מבטלים מופעים בגלל המצב או בגלל שלא קונים כרטיסים". פיצ'רסקי גילתה את המחול בגיל ההתבגרות. היא עלתה מברית המועצות כשהיתה בת חמש, ציירה וניגנה אבל לא רקדה בלט כמו שציפו ממנה. כשצפתה מדי יום שישי בסרט הערבי המיתולוגי, ניצלה את הזמן של ריקודי הבטן והשירים לקפה, עד שפעם אחת סיימה את הסידורים מוקדם והחליטה שגם היא יכולה לנענע את האגן. כשניסתה ולא הצליחה, חיפשה מורה לריקודי בטן במזרח ירושלים והגיעה לספר ארמני בשם סרקיס, שאומנם לא היה מורה אבל ידע לרקוד. היא רצתה רק ללמוד כמה תנועות, אבל הוא חשב שהיא מוכשרת ואמר לה שבסכום שתרוויח משתי הופעות תוכל לקנות לאמא שלה וידאו. מאז למדה גם בארה"ב, במצרים ובצרפת, ועשתה AM בתרפיה במחול, במסגרתו פיתחה מודל טיפולי באמצעות ריקודי בטן. "געגועים ללולו" הוא קודם כל מופע שמח וחושני, אבל בבסיסו עומד מסר חזק של דו­קיום יהודי­ערבי.פיצ'רסקי לא באה לחנך, אבל בהחלט מקווה להשפיע. "הריקוד המזרחי מורכב מתנועות ששימשו פעם לריפוי. הוא אוסף של פולחנים, לגירוש שדים, לקבלת כוח פריון. יש בו המון אלמנטים שעבדו כבר מזמן, בציווילזציות קדומות, ואין שום סיבה שלא יעבדו גם היום בכל תרפיה, פיזית ונפשית". הכוח של הגוף שפות התנועה שלהן שונות, וכך גם המראה. פרידלנד דקה, ארוכה ושרירית, ועל הבמה מוכיחה כושר פיזי שלא היה מבייש רקדנית בת 20. שיזף מלאה וחושנית, והמשחק על הבמה מצליח לבגר אותה למרות המראה הצעיר בחיים, ופיצ'רסקי דקיקה וצרה למדי, אבל נפלאות הפוש­אפ ויכולת וירטואוזית מרשימה של שרירי בטן, מעגלות אותה במקומות הנדרשים. הגוף ככלי העבודה המרכזי שלהן חשוב לשלושתן, אבל שילובו המכריע עם הגיל ועם הז'אנר מעסיק את פרידלנד הרבה יותר. פרידלנד: "המחול המודרני דורש תנועה נקייה וטהורה. הגוף צריך להיות כמו חליל ארוך והשרירים במקום. זה חלק מהעניין ומהדרישות של הבמה מאנשים שעולים עליה, ובגילי אני גם שומרת כבר על תזונה נכונה ומתחילה כל בוקר עם דייסת קוואקר. מצד שני, אני מרגישה שלגיל יש גם יתרון על הבמה. יש לי המון מה לתת ככל שאני מתבגרת. את כל האינפורמציה שצברתי. הגוף כבר לא יכול להתאמץ כמו פעם, אבל אפשר לעשות המון בזכות הידע והניסיון שלך כאמן. רקדנית צעירה לא יכולה לעשות את זה, כי אין לה את הכלים המתאימים". פיצ'רסקי אוהבת שווארמה ושיזף מעדיפה שוקולד, וקוואקר הן בינתיים לא אוכלות. התרבויות שהןמייצגות על הבמה היו מעדיפות אותן פחות שדופות, אבל כסוליסטיות הן מעדיפות להגדיר את חוקי האסתטיקה של הגוף בעצמן. "אני מאד אינדיבידואליסטית", אומרת שיזף. "הגוף של רקדנית פלמנקו הוא כמו כלי של יין טוב שרק מתמלא ומשתבח. אבל יש את העניין של מה שהחברה המודרנית מנחילה, אז אני גם שומרת על המשקל". פיצ'רסקי: "הבגדים של המחול המזרחי מעלים את החזה למקום שהוא צריך להיות ומגדילים אותו, וגם החגורה נמוכה ויוצרת מראה רחב יותר. המבנה שלי צר, אבל בפנטזיות הייתי רוצה אגן רחב יותר וחזה גדול יותר". קודם כל אהבה את המכנה המשותף לכולן, המקור לבשלות ולכוח הנשי האמיתי במחול, כמו בחיים, הן מוצאות בבטן. לא רק ריקודי הבטן, מסתבר, באים מהבטן. "גם במחול מודרני הכול בא מהבטן", מזדהה פרידלנד. "מרכז היציבה הוא בקשר של הבטן התחתונה והחיבור לגב, ובכלל, כל החגורה הזאת של האגן. שם הכוח לנשום, לעמוד ישר ולזוז כמו שצריך. כשאת על הבמה 50­60 דקות כל הטקסט והידע נשמרים בבטן. זה הסנטר שלנו". "ההבדל העיקרי הוא שבמחול המזרחי, כמה שהבטן נשפכת, ככה יותר טוב", מדגישה פיצ'רסקי. "אצלנו לא מכניסים את הבטן ולא הופכים אותה לשרירית ושטוחה, אלא לרפויה ככל האפשר. זה סוד הפולחן, ושם תכונות הריפוי. הבטן היא הלב של המזרח". אצל שיזף מתחברת הבטן לאמנויות הלחימה, מהן שואב הפלמנקו השראה. "הבטן היא העוצמה והצ'י שעליהם מדברים בכל אמנויות הלחימה. מהבטן אני נושמת וצועקת כשאני על הבמה". ולמרות הכעסים על הממסד ועל קשיי הפרנסה, את העתיד הן רואות על הבמה. "המחול הוא כמו חיידק שתופס את הגוף", אומרת פרידלנד. "אני נשואה. יש לי עכשיו בפעם הראשונה בחיים בעל שתומך בי ומפרגן, ואני לוקחת את הזמן לבחור. תהליך היצירה שלי ארוך, ולוקח לי שש שנים ליצור עבודה חדשה. זה לא מקצוע אידיאלי, אבל זה הגורל שלי". פיצ'רסקי: "הריקוד הוא קודם כול אהבה. ואני לא פוגעת בזה. אני אף פעם לא לוקחת הופעות בשביל כסף. רק אם זה משהו מכובד, גם בגלל שהתחום שלי קשור להרבה סטריאוטיפים. אני מלמדת ומטפלת, אבל אני לא רואה את עצמי מפסיקה לרקוד גם בגיל מבוגר. אני אעשה ילד, ואמשיך לרקוד". שיזף מטפלת בימים אלה בשיטת טיפול חדשה באמצעות מים הנקראת ג'הארה. גם היא לא מתכננת לפרוש מהבמה, אלא רק לעשות הפסקה קצרה לטובת הקמת משפחה. בנוסף, היא מתכננת להמשיך ולהופיע גם במסגרת המופע המשותף לה ולפיצ'רסקי, "מורנה אמורה", שהעלו במסגרת "פסטיבל אישה" האחרון.