סלובניה – ארץ קטנה של הרבה דברים גדולים 06/07/03 קשת הרי האלפים חובקת את המגף האיטלקי כמו הלחמה גסה, בעזרתה ביקש הבורא לרתך את איטליה לשאר אירופה. ההרים, המתרוממים כמעט מתוך גלי הים באזור הריביירה האיטלקית והצרפתית, נפרשים בקשת גדולה צפונה ומזרחה דרך שוויצריה וטירול. כאן הם מתפצלים כשזרוע אחת ממשיכה מזרחה לעבר סלובקיה, והאחרת משתפלת לדרום מזרח, לאורך החוף האדריאטי. כאן, בזרוע הדרומית-מזרחית, בואך קרואטיה, שוכנת סלובניה: מדינה הררית קסומה, שלמרות זעירותה והקומפקטיות שלה היא מחבלי הארץ היפים ביבשת הזקנה. מחלון המטוס מתגלית ארץ ירוקה ומיוערת, משובצת כפרים נאים בלב שדות מוריקים, עליהם חולשות טירות מרשימות מימי הביניים; ארץ שופעת מים הזורמים בנחלים ירקרקים, במעיינות צלולים ובאגמי טורקיז נאים, כשמעל הכל מתנשאות הפסגות האפורות-מצולקות של האלפים ועל ראשן כתר של שלגי-עד. על הקרקע, מסתבר שסלובניה יפה לא פחות מכפי שהתגלתה במבט מלמעלה לובליאנה – הבירה לובליאנה, בירת סלובניה, היא אחת הבירות הקטנות באירופה. בלב העיר עובר נהר לובליאניקה, עליו הוקמה שורה של גשרים נאים. משני צדי הנהר פרוסה העיר הישנה: קומפלקס של בניינים, כנסיות, מזרקות וגשרים המעניקים לעיר צביון בארוקי-רומנסקי. מעל העיר מתנשאת טירה שהוקמה בידי אבירים גרמנים. לובליאנה התפתחה כעיר בזכות מיקומה הגיאוגרפי. סיפור תולדות העיר הוא בעצם סיפור תולדות סלובניה כולה: העיר נבנתה מלכתחילה כתחנת דרכים רומית, בשם אמונה (Emona), שקישרה בין רומא לבין הים השחור. עם נפילת האימפריה הרומית דעכה גם אמונה. בין המאות ה-6 ל-8 הגרו לכאן העמים הסלאביים-הדרומיים (היוגו-סלאבים). הראשון מביניהם היה העם הסלובני, שהקדים את קרוביו והיגר לקצה המערבי של הבלקן כבר בסביבות שנת 500. לובליאנה לא חזרה ללבוש צורה של עיר, אלא רק לאחר סיפוחו של האזור לממלכה הקרולינגית, אימפריה של שבטים גרמניים-פראנקים, שכבשו את האזור במהלך המאה ה-9 לספירה. הפראנקים העניקו לאזור את השם הפרובינציה של קרניאולה. הם כוננו אצולה ממוצא גרמני ששעבדה את האיכרות הסלאבית, חידשו את האורבניזם עם כינונן של עיירות שוק וכפו את הדת הנוצרית-קתולית על האוכלוסייה המקומית. בשנת 1355 היא הפכה לחלק מהאימפריה ההאבסבורגית. שלטון שימשך ברציפות במשך 564 שנים, עד להתמוטטות הקיסרות ההאבסבורגית (האוסטרו-הונגרית) בסוף מלחמת העולם הראשונה. שתי רעידות אדמה, ב-1511 וב-1895 החריבו חלקים משמעותיים של לובליאנה. פעולות השיקום בעקבותיהן חידשו את פני העיר והעניק להן את הצביון ה"ברוקי - מרכז אירופאי" המאפיין אותה היום. האדם שהשפיע יותר מכל על אופייה היה יוז'ה פלצ'ניק (1872-1957): אדריכל ומעצב רהיטים, יליד לובליאנה, שהתפרסם דווקא בזכות עבודות הרסטורציה שלו בפראג. לאחר היעדרות ארוכה, פלצ'ניק חזר לעיר הולדתו ולקח על עצמו לעצב אותה מחדש. הוא שיקם את בנייניה המטים לפול, בנה מחדש את הכיכרות, המדרכות ואת הגשרים וגדות הנהר. הוא הפך את לובליאנה לעיר שיש לה עיצוב זורם, עקיב, מתמשך; עיר שנעים לגור בה, לשוטט בסמטאותיה, להישען על מעקי גשריה ולהתענג על שדרות הערבה היפות הנטועות לאורך הנהר. הכיכר המרכזית של לובליאנה מוקדשת לפראנץ פרשרן (1800-1849France Preseren ) – משורר שהבית השביעי מתוך הפואמה שלו "לחיים" משמש כהמנון של סלובניה: "תשרור ברכת האלוהים על כל האומות/ שנכספו ופעלו למען אותו יום בהיר/ שבו תשקוט המלחמה ולא עוד ריב ומדון ימשלו על פני האדמה/ שנכספו לראות/ את כל בני האדם כבני חורין/ ואדם לאדם שכן ורע, לא עוד אויב וצר". פרשרן, אגב, לא הסתפק בשירים פטריוטיים וניסה את כוחו גם בכתיבת שירים שבהם ביטא את אהבתו המעונה ליוליה, אחת מבנות העיר. אוך, איזה סקנדל עסיסי זה היה בימים ההם בלובליאנה. כמה רכילות, כמה לעג, כמה בדיחות שנונות סופרו מאחורי גבו של המשורר. יוליה, אגב, דחתה את אהבתו של פרשרן. אך כאילו לא היו דברים מעולם, פרנסי העיר תיקנו את העובדות לטובתו. באחד הבתים הצופים אל הכיכר הם פיסלו את דמותה של יוליה המתבוננת מחלונה אל פסל המשורר. בדרך לים "אני נוסע אל החוף" – סיפרתי לחברתי נזה, בזמן שישבנו באחד מבתי הקפה בעיר. "יופי" – אמרה נזה - "אתה תרגיש בבית עם האקלים הים תיכוני שתפגוש שם. אתה יודע שבממוצע לכל סלובני יש 2.3 סנטימטר של חוף ים! תאר לך מה קורה שם בתקופת החופש שלנו, אנחנו יושבים אחד על הראש של השני". נפרדתי מנזה ויצאתי בכביש המהיר אל החוף. לסלובניה רצועת חוף קצרה, בסה"כ 46 ק"מ המאפשרת לה מוצא אל הים (האדריאטי) ומשמשת לנמלי מסחר ודייג, לבריכות ייבוש מלח, לנופש, למגורים, ולכל דבר אחר שבני אדם אוהבים לעשות על חוף ים. למזלי הגעתי לשם ביום חול. הדרך אל החוף עוברת בחבל קארסט המרשים: אזור המשלב אקלים ים תיכוני עם אדמות-גיר שבמעמקיהן חבויות אין ספור מערות קארסטיות המתהדרות בשלל נטיפים וזקיפים ונהרות המפלסים את דרכם בערוצים תת-קרקעיים. המפורסמת מבין המערות היא פוסטוינה (Postojnska Jama), הזוכה לכמעט חצי מיליון מבקרים בכל שנה. במערה התגלו מחילות באורך של כ-20 ק"מ. היא כל כך גדולה וארוכה שהכניסה לתוכה נעשית ברכבת! המערה בנויה בכמה מפלסים שכולם היו בעבר אפיקים של נהר תת קרקעי - נהר הפיווקה (Pivka). אלא שהנהר המשיך לרדת לתוך מעבה האדמה וכיום הוא זורם במפלס עמוק ונמוך עוד יותר. בהדרגה החלו המפלסים הקודמים להתמלא בנטיפים וזקיפים. בתוך המערה חי לו יצור מוזר, מעין סלמנדרה עיוורת ששמה המדעי הוא "פרוטאוס אנגואינוס", אך היא מוכרת יותר בכינוי "דג-אדם" בשל הגפים הקצרות שלה שמזכירים ידיים ורגליים של אדם. דג-האדם, שאינו דג ואינו אדם, חי בחשכה מוחלטת וניזון מבעלי חיים מיקרוסקופיים. הוא יכול לחיות עד גיל מאה ולהתקיים ללא מזון לתקופה של 4-12 שנים! פוסטוינה היא אולי המפורסמת מבין המערות, אך אחותה הקטנה – מערת שקוצ'יאן (Skocjan) - יפה ממנה. שקוצ'יאן זכתה להכרה כ"אתר מורשת עולמי" מטעם אונסק"ו. המערה המ-ד-ה-י-מ-ה ממוקמת במקום שבו נהר הרקה (Reka) מתחפר ויורד אל מתחת לפני האדמה. הנהר חוזר ומגיח באיטליה – מהלך 40 ק"מ במורד. שיאו של הביקור במערה הוא בקניון התת-קרקעי שיצר הנהר: קירות הקניון מתנשאים לגובה של 110 מטרים ובתחתיתו זורם הנהר בשורה של מפלי מים ואשדים. הסלובנים בנו גשר המחבר את שני דפנות הקניון. כשעמדתי על הגשר והבטתי מטה, אל הנהר העושה את דרכו לתוך האדמה בזרם עז של אשדים, הרגשתי כמו ב"מסע למעבה האדמה" של ז'ול ורן. כמו שנזה הבטיחה, ככל שהתקרבתי לחוף הרגשתי יותר ויותר בבית. הצמחייה הים תיכונית, הכרמים ועצי הזית, הגפנים שמשתרגות על סורגי הבתים, חוף הים הכחול והשקט, כולם חיזקו את אפקט המוכרות. ובכל זאת, בערי החוף הקטנות, שתושביהן הסלאביים מלהגים ומקשקשים באיטלקית שוטפת, אתה מרגיש שלא רק שלא הגעת הביתה, אלא שזו גם לא סלובניה. שבעצם חצית גבול נסתר ושאזור החוף הוא בסך הכל עוד חבל ארץ באיטליה, בדיוק כמו ונציה שבחוף ממול. התחושה הזו אינה מקרית. חופיו של הים האדריאטי היו במשך מאות בשנים בהשפעה ונציאנית חזקה. ערי הנמל הקטנות והיפות של סלובניה - פיראן, איזולה וקופר (Piran, Izola & Koper) – נולדו עוד בימים שבהם ונציה הייתה מעצמה ימית אדירה והדוצ'ה של ונציה היה מתחתן עם הים, בטקס סמלי שבו הוא היה זורק טבעת נישואין למים. ונציה בנתה את עוצמתה הימית כ"חברת הספנות של מסעות הצלב" ובהדרגה השתלטה על כל המסחר בים האדריאטי ובמזרח הים התיכון. בהשראתה נוצרו בהדרגה שורה של ערי נמל קטנות, כחלק מרשת המסחר הימי שהמטרופולין שלו היה ונציה. עם דעיכתה נשארו לאורך הים האדריאטי העתקים פשוטים שלה: ערים בעלות ניחוח ונציאני, אך ללא התעלות. מבין הערים הסלובניות היפה מכולן היא, ללא ספק, פיראן - עיר הבנויה בצפיפות על לשון אדמה ומפרץ טבעי. טיול בסמטאות הקטנות של העיר וארוחת דגים במסעדה על המים היא חלק מהמנעמים שפיראן מציעה. קדימה להרים