שדות גולדברג פרויקט "שרות לאה גולדברג" הוא הדבר הכי טוב שקרה השנה במוזיקה הישראלית וזו הסיבה שלא תשמעו אותו ברדיו שי להב 03/07/03 הנה חמישה דברים שלא ידעתם על פרויקט "שרות לאה גולדברג": .1 בישראל 2003 רק משוגע לדבר (ומשוגע בכלל) כמו ניצן זעירא יכול להרים פרויקט כל כך יומרני, כל כך לא מסחרי וכל כך מרשים. יצירה של 14 קטעים חדשים לשירי משוררת שמתה כבר לפני יותר מ­30 שנה, כולם מבוצעים בידי זמרות מהזן הלא כוכבי ובאף אחד מהם אי אפשר ללוות את הפזמון בכפיים. תוסיפו לזה את העיצוב המושקע והיוקרתי בצורת ספרון שירה, ואת הדיסק השני, שהוא אוסף שירים מוכרים וותיקים של המשוררת, אבל גם מהזן הבלתי שלאגרי. התוצאה היא פנינה אמיתית, שמשלבת בצורה אותנטית ומקצועית בין קלאסיקה במשקל כבד, לדור צעיר ורזה של יוצרים מקומיים. זעירא, חובב מובהק של פרויקטים ענקיים עם ניחוח מסחרי דק ("עבודה עברית", סדרת אוספי נענע), לא עומד לראות מהדיסק הנוכחי הרבה ג'ובות. אבל הוא כן בונה כאן עוד נדבך חשוב של תרבות מקומית איכותית, וזה הרבה יותר ממה שניתן לומר לזכותם של הקולגות שלו מהחברות הגדולות. הבחור, הרשו לנו להתנבא, לא יזכה אף פעם בפרס ישראל. לא נורא. הוועדה המסדרת החליטה להעניק לו במקום את מגן "קול ישראל". הוא לפחות לא יתפוס לו מקום על המדף. .2 אין זמרות בארץ. לפחות לא מהזן הבלתי מסלסל. לפחות לא ברדיו. תחשבו רגע. כמה זמרות מקומיות שלא קוראים להן ריטה, או דנה ברגר, יוצא לכם לשמוע באוטו? רמז: המספר מזכיר את כמות הפעמים שבהן ברוך ממן, מאמנה החדש של הפועל חיפה, שיחק במדים האדומים. והנה, בדיסק אחד אנחנו מקבלים יותר מעשר זמרות, כולן שרות היטב, מרביתן גם יוצרות מוכשרות להפליא והחלק הארי שלהן מוכר רק ליודעי דבר. איך ייתכן, למשל, שלא שומעים עוד מרונה קינן (עם "חמסין" הנהדר), או שהשם יסמין אבן אינו מוכר כלל? איזו מדינה יכולה להרשות למלחינה כמו ורד קלפטר (בגירסה מצמררת ל"פרידה") להידחק לשוליים, או לעצור את הכוח המתפרץ של תמי ענבר? המדינה שלכם, גבירותיי ורבותיי. יש כאן כוח נשי אדיר ורעב שרק מחכה לצ'אנסים. במקרה של אפרת בן­ צור או שרון רוטר, ההמחאה כבר נפדתה (ניצן זעירא כבר אמרנו?). עכשיו, שמישהו יכין פנקס צ'קים חדש. ואגב, ברצועה 14 של הדיסק הראשון בפרויקט מתגלה כישרון רענן במיוחד. ראפרית היסטרית עם מבטא רב הבעה וחוש קצב מטמטם. קבלו את אם סי לאה ג'י, ובשמה העממי, לאה גולדברג. מיקרופון להשכיר. .3 במציאות המוזיקלית העכשווית דומה כי נגזר עלינו להשלים עם קאנונים ספרותיים כמו "בלבלי אותו" ו"יאללה לך הביתה מוטי". עלבונות האינטליגנציה האלה כבר הפכו לכל כך שכיחים, עד כי יש כאלה שהחלו לעטוף אותם בסופרלטיבים מקצועיים. "שפת הרחוב האמיתית", "שירים אותנטיים" וכו'. הקשבה אחת לפרויקט החדש של שירי לאה גולדברג צריכה להחזיר את כולנו לפרופורציות. מדובר במשוררת שבמודע לא השתמשה בשפה גבוהה, עסקה בנקודות הכי בסיסיות של הקיום האנושי והיצירות שלה יכולות לדבר אל כל אדם, בכל מעמד או רקע השכלתי. בתנאי, כמובן, שהוא מתאמץ מעט לחשוב, ולא מצפה שיגישו לו בכפית את הדיבור היומיומי הנלעג ביותר. כיוון שקשה לבוא בטענות לצרכנים, צריך להפנות את החצים אל המתווכים, ובמילים ברורות יותר ­ תחנות הרדיו והטלוויזיה. כשכבר נופל לידיכם פרויקט כזה, תתייחסו אליו עם אפליה מתקנת. אולי תתרמו פעם גם משהו קטן לתרבות ולא רק לרייטינג. שירי המשוררים ככלל הם אוצר שבעשורים האחרונים הפך לגנוז. מה שבסבנטיז היה כמעט עממי (לראיה, הלהיטים הגדולים של צביקה פיק, אמן הפופ האולטימטיבי, התבססו של שירי משוררים), הפך פתאום לז'אנר מנותק עם ארומה מתנשאת. חבל, כי מרבית הפזמונאים הנוכחיים לא מסוגלים אפילו להתקרב למילוי הוואקום. .4 ואם כבר נגענו בהתנשאות, קשה שלא להכניס ראסיה קטנה למפלצת הפוליטיקלי קורקט. אחת הבעיות של שירי המשוררים היא, בפשטות, שכמעט לכולם קראו טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי וגולדברג, בניגוד לשבזי. בישראל החדשה, שמנסה למחות בכוח את שיירי הקיפוח העדתי של העשורים הראשונים, כל דבר שמדיף ממזרח אירופיות נדחק הצדה, ומתויג אוטומטית כתפסן תחת וכמנותק מההוויה המזרח תיכונית. כאילו שחלומנו הגדול הוא להידמות לשכנינו ברמה התרבותית. כשמצרפים למגמה הזו את עידן הרייטינג המחליא, התוצאה היא גיבורי תרבות כמו ארלט ספדיה ודוד זיגמן. אבל המציאות הזו עושה עוול עצום דווקא ליוצרים המזרחיים שתרים אחרי חומרים איכותיים יותר. שהרי, למי ששכח, הלהיט הכי גדול של צלילי העוד, "חנהל'ה התבלבלה", נכתב בידי אלתרמן. וכנ"ל לגבי "סורו ממני" של פן. הדברים, אגב, אמורים גם לגבי המשוררים ה"מזרחיים" הגדולים (שבזי, אבן­גבירול), שבעבר היו חומר גלם בסיסי במוזיקה המזרחית, והיום נדחקו לפינה. כששומעים את שני השירים שהלחינה אהובה עוזרי במסגרת הפרויקט החדש, ומבוצעים להפליא בידי זמרות ממוצא מזרחי, מבינים כמה כל זה הוא טיפשי, מיותר ועולה לנו בבזבוז משווע של יצירה מקומית. "לתמונת אמא", השיר הראשון והמרגש ביותר בפרויקט כולו, הוא היצירה הישראלית במיטבה. טקסט פנטסטי עם לחן וביצוע שנוגעים בחדרים הכי עמוקים של הלב. אחרי 55 שנות עצמאות, הגיע הזמן לעוד הרבה יותר קומבינות מהסוג הזה. בינתיים קומבינות אפשר למצוא רק בבורגר ראנץ'. .5 בניגוד לפתיח הפופוליסטי של הקטע דלעיל, אל תנסו למצוא נציגים מתוך הפרויקט הנהדר הזה אצל יאיר לפיד. חוקי המשחק הרי ברורים לגמרי. אלמנה בוכייה או בדיחות נמוכות על זיונים מביאות רייטינג. לאה גולדברג לא. מקום בצמרת אם חודש יוני מציין את תחילתה של עונת המלפפונים בכדורגל, הרי שבמצעד של רשת ג' כבר מדובר בירקות ענק, מהסוג של "ישנוני" מבית וודי אלן. הכל שחון, צפוי ועצוב עצוב עצוב. זאת לא הרשת, אלא הסצנה הבלתי מתחדשת. ובמסגרת הסצנה, החמישייה הפותחת במצעד כוללת שני קאברים ללהיטי עבר ("רומיאו" ו"מחכים למשיח"), בצירוף שיר חדש של משינה, שעם כל הכבוד לו, הצליח להתעופף רק הודות לרוחו העזה של הקאמבק. שני הנותרים הם "אם תלך" מתוך הפרויקט של עידן רייכל, שיצא כבר לפני חודשים ו"כל יום אני כמעט" של טיפקס. לפחות זה. גל הלהקות הטרי שעדיין לא הוכח אם הוא פיקציה או כזה המבטא תנועה גדולה ואמיתית של קהל, עדיין לא חדר למצעד. "אוטו זבל" של הבילויים הלך... כבר הבנתם, "יצאנו לרקוד" של הדורבנים שומר על סולידיות במרכז הטבלה ו"כל מה שנשאר" של בוטן מתוק בקרקס נכנס למקום .17 היסטריה? נכחיש זאת. בפינת המאוכזבים קשות ניתן למצוא את גלי עטרי, ש"גם גרגר אחד" שלה יצא מהמצעד אחרי שבוע בלבד, ואת ענת עצמון, ש"לאהוב אותך" שלה לא זכה אפילו לכבוד המפוקפק הזה. ואם כבר הזכרנו את תחום הכניסות, נציין שהשירים היחידים שנכנסוהיישר למקום גבוה יותר מהעשירי היו הקאברים ל"מחכים למשיח" ו"רומיאו". הו, שנות ה­80 היו פנטזיה נהדרת. בקרוב יקליטו כאן גם קאברים לכוורת. ומה הלאה? פסימיות רכה. גל הסינגלים הבא אמור להתרומם הודות לאלבומי ראש השנה, שהקיץ הוא תקופת הטפטוף שלהם. בינתיים עושה רושם שמדובר בבצורת קשה. קשה מתמיד. הלוואי שנתבדה.