יורם קניוק: דפוק וזרוק בניו יורק בספרו החדש, חוזר יורם קניוק לשנים הפרועות שלו בניו יורק, בהן התחבר עם נערות זוהר, התחכך עם מרלון ברנדו, צייר, כתב, התחתן והתגרש, וחזר לישראל אורית הראל 30/05/03 יורם קניוק פותח לי את הדלת הרוס. פייר מת לו אתמול בידיים. פייר היה בן 20. המון זמן במונחי כלב, ופייר היה כלב, אבל הרבה יותר מזה. הוא היה "כמו בן כזה", מקונן קניוק. "הלילה חלמתי עליו, רץ אלי ככה, כמו חץ", הוא מצביע על החלון לחצר האחורית, שם נקבר פייר. מתוודה שבכה. קניוק מספר על החיים שאזלו מגופו של הכלב שישן איתו ועם אשתו מירנדה במיטה שנים, ואיך הוא שונא את עצמו על כך שבאותם רגעים אחרונים ממש, כשנשק למצחו המתקרר של הכלב, כבר הרגיש איך הוא כותב עליו סיפור. "מין יתמות כזאת", יגדיר בהמשך את החיים בלי פייר, אחרי ואולי לפני שיגיד בטלפון לבתו נעמי שאולי גם לעצמו יזריק זריקת סיום, כמו לכלב. אתה מתכונן למוות כבר המון שנים, לא? "המון. אבל עכשיו זה פה. היה לי הסכם עם הכלב שאמות לפניו, והוא לא עמד בו. אבל כן, מגיל 20 הייתי מפחיד בחורות בדיבורים על המוות. הייתי יוצא עם בחורה לשפת הים ומדבר איתה על המוות עד שהיתה בורחת". והיום? "היום אני לא חושב על זה. לא פוחד מזה. היום לא אכפת לי, אני חייתי את החיים שלי. אין לי עתיד גדול. העתיד מאחורי, כמו שאומרים. אני לא מתלונן". יורם קניוק לא מתלונן? "לא. חדלתי. מפני שזה לא עוזר לי. זה יישאר ככה, תמיד היה ככה. צריך לקבל את זה. מה יוצא לי מזה? אחר כך כתוב בעיתון, 'יורם קניוק אין לו דירה'. אז אין לי, אני אשם בזה, אז מה. מה שמעניין אותי זה לכתוב, ומאז שסיימתי את הספר הזה אני לא מצליח לכתוב כלום חוץ ממאמרים לעיתון". סיפור אהבה וירטואלי "הספר הזה" הוא "חיים על נייר זכוכית" (הוצאת ידיעות אחרונות), ספרו החדש של קניוק. לא סיפור עם עלילה, התחלה, אמצע וסוף, אלא מין שטף אסוציאטיבי של זכרונות אמיתיים, פחות או יותר, סחף של סיפורים מעשר שנותיו של קניוק הצעיר, המבטיח והיפה כמו כוכב קולנוע בניו יורק של שנות החמישים. ניו יורק זרה, שטופת ג'ז ואלכוהול, אמנות, גזענות, סקס ואלימות, ניו יורק שבה החברים של קניוק היו רקדניות ונערות זוהר, סופרים ומוזיקאים, כוכבים ואגדות אנושיות. ריאליזם פנטסטי במלוא מובן המונח. ומה האמת? "הכל אמת. השאלה היא כמה באמת נכון. אין כמעט דמות או סיפור בספר שהמצאתי. יש אחת, שגם אותה לא המצאתי אלא חיברתי". והוא מדגים את היחסים בין אמת לזיכרון בסיפור מפגש מכתבים מחודש עם אחת הדמויות בספר, מירה, ש"היתה נורא חשובה בחיים שלי. לא היה לנו אף פעם רומן, אבל אהבנו נורא אחד את השני. במקום ללכת איתה, הלכתי עם מי שאחר כך היתה אשתי. מוזר, היא היתה יפה וכל מה שאני אוהב, אבל פחדתי, אינני יודע ממה. וגם היא". אחרי שנים של נתק מצא את שמה בין החתומים על עצומה של "יהודים נגד הכיבוש" (מדי פעם הוא קורא כאלה כדי להרגיז את עצמו), ומאז הם מתכתבים, "כבר חצי שנה אנחנו מנהלים חליפת אי­מיילים יומית. וזה פשוט סיפור אהבה וירטואלי מדהים. "ותוך כדי כך אנחנו מבררים, וכל דבר שכתבתי כמעט נכון. אנחנו חיים את הזמן ההוא ­ כשאני כותב לה אני רואה אותה בת 20 והיא רואה אותי בן 22, אבל עם כל השנים שעברו, עם הידע וכל מה שעבר עלינו, ויחד עם זה יש המון אהבה. היה בינינו משהו שלא התממש. זה גם לא יכול להתממש ­ היא זקנה, אני זקן, אני נשוי. שאלתי אם היא רוצה שאוציא או אשנה משהו בספר עליה, והיא אמרה שלא. היא שלחה לי כמה עמודים מיומן שהיא כותבת על אותה תקופה, וזה שונה ולא שונה. זה סיפורים שאני עובד עליהם כבר 40 שנה". למה זה לקח כל כך הרבה זמן? "אין לי מושג. אני חושב שהיה לי צורך להפקיע את עצמי מתוך 73 שנותי ולהגיד אלה היו עשר שנים מהתחלה ועד הסוף, ולכתוב. הספר האחרון של תומס מאן, אולי הסופר האהוב עלי ביותר, היה שונה מספרים קודמים שלו, כאילו כתב ומת. ואני אמרתי לאנשים שהספר האחרון שלי לפני מותי יהיה כזה. "כתבתי כמו מתוך שיכרות, יום ולילה, כתבתי כל מיני דברים שזכרתי, לא זכרתי, שיניתי. אחרי הכל, חלק מהאמת זה גם להמציא אותה. מה האמת? אנחנו לא יודעים מה האמת. "בשבילי, הספר הזה נורא חשוב, יותר מרק ספר. כי נוצרתי משני אירועים: אחד זה מלחמת העצמאות והעבודה באוניית עולים, ועשר השנים באמריקה. אלה שני הדברים שעיצבו אותי". אף אישה לא תרצה להתחתן איתי קצת קשה לחבר את הבחור הסוער והנסער מהספר עם האיש שהחודש מלאו לו 73 (החגיגה נערכה בחוג המשפחה בגן מאיר בתל­אביב) ומשחק אותה קשיש מפויס. מפעם לפעם הוא עדיין מתכתש במאמרים בעיתון עם אנשים ומוסדות ("יש קסם במיידיות של עיתון"), אבל זה נראה יותר כמו תחביב לא מזיק מאשר ניסיון לשנות עולם. אפשר לומר שאתה מפויס? מחבב את עצמך? "לא מחבב, אבל מרגיש שאני לא יכול יותר לקוות לשום דבר שיכול לשנות את המצב היסודי. לא שאיזה ספר יצליח או לא, אלא שמצבי הכלכלי ישתפר בהרבה, שאהיה יותר בריא, מאושר, כל הדברים שפעם אולי קיוויתי. הפיוס הוא לא שארוויח פיס ­ אם יש פרסי כסף אני לא מקבל, אני מקבל פרסים עם כבוד. "מפויס? אולי אני מפויס. אני לא מקווה יותר לשום דבר, זה הפיוס. אם יהיה משהו ­ מאוד אשמח, אבל אני לא רואה בדמיון איזו הצלחה שתשנה משהו בחיים שלי". אתה עצוב מזה? "לא. אני מקבל את זה, זו מין השלמה כזאת. לא הייתי אף פעם טיפוס שמשלים עם הגורל, אבל היום אני משלים, מה אני יכול לעשות. פעם קיוויתי שיהיו לי כמה רבי מכר. כשהיה לי רב מכר אחד, 'בתו', הייתי חייב את רוב הכסף, ומס הכנסה לקח את השאר. "פעם, כשהייתי צעיר בניו יורק, היתה אישה בשם גלוריה ונדרבילט, עשירה מאוד, שהיתה נשואה למנצח מפורסם והיה להם בית ענק בפארק אבניו והיא היתה חברה של ידידה טובה מאוד שלי. גלוריה הזמינה את שנינו לבית, שתינו מאלט וויסקי ששותים רק בגן עדן והאח בערה, וגלוריה אמרה לי כמה אני יפה וזה, וחשבתי, אני יכול עכשיו להתחתן עם מיליונים. אחר כך היא התגרשה מהמנצח והתחתנה עם סידני לומט. אהבה אינטלקטואלים יהודים. ולא אשכח את הרגע הזה, שגבר צריך לעשות החלטה מה הוא רוצה בעצם. וזה כבר לא יקרה לי. אף אישה לא תרצה להתחתן איתי. "פעם היתה אפשרות לשינוי, עכשיו צריך ללמוד ליהנות מדברים שקיימים. אני עוד לא יודע איך לעשות את זה, אבל יודע שצריך. אף פעם לא ידעתי ליהנות מהדברים הקטנים, אבל אלה הדברים". על חודו של סכין גילוח קניוק הוא מלח הארץ אמיתי. "ניסיתי עשר שנים לא להיות פה. לא הלך לי", הוא אומר, "לא יודע, יש לי איזה קשר לארץ שאני לא מבין אותו". אביו, שהקים את מוזיאון תל­אביב והיה מזכירו של דיזנגוף, בא לכאן מגרמניה (ע"ע ספרו של קניוק שיצא בגרמניה לפני כשנה וחצי ואמור לצאת כאן בקרוב, "הברלינאי האחרון": "היו לו ביקורות פנטסטיות, אבל הוא בא בטיימינג לא טוב, כולם אומרים, בטיימינג שאנחנו הנאצים ומותר לבקר אותנו, ומי אני שאבוא ואגיד להם מה היה ומה לא. אבל זה ספר שמנתח את גרמניה בעיניים של ישראלי שמחפש שם את הארץ של אבא שלו והעבר היהודי, וזה לא מעניין אותם עכשיו"). אמו היתה מורה, וילדותו עברה עליו ברחוב בן­יהודה בתל­אביב. בן 17 התגייס לפלמ"ח, לחם במלחמת השחרור ונפצע בקרב על ירושלים. אחר כך עבד על אוניית מעפילים שהביאה לארץ ניצולי שואה, נסע לשנה ללמוד ציור בפריז, משם המשיך כמלח לקנדה וממנה לניו יורק, שבה נשאר עשר שנים. הוא התפרנס מציור והציג תערוכות, הגיע למסקנה שהוא צייר לא מספיק טוב ועבר לכתיבה, התחתן, בגד, התגרש, חיפש זהב במקסיקו, מזל בלאס וגאס ויהלומים בגואטמלה, נזרק, נסחף, מכר פלאפל קפוא, התחתן שוב והוליד את בתו הבכורה, איה. "אלה לא היו סתם עשר שנים באמריקה, אלה היו עשר שנים באמריקה שכמעט לא מוכרת, תקופה שבה היתה כל המהפכה האמריקנית ששינתה את אמריקה והעולם. וכולם שילמו ביוקר. אלה היו שנים מדהימות, חוויות מאוד חזקות ועמוקות. האהבה לג'ז, הניסיון להיות צייר וכותב. הפגישות עם אנשים שהשפיעו עלי, שהכאיבו לי ואני הכאבתי להם". היתה שם הרבה אלימות. "המון. זה לא ייאמן כמה מהדור הזה שהכרתי מתו מסמים ומהתאבדויות. קחי גם את זה שהכי הצליח, מרלון ברנדו. מה זה הצליח? הוא חי בסיוט. כשהייתי בקליפורניה ב­77' הוא היה נסגר בבית, ביקש שינעלו לו את המקרר ואז היה שובר אותו עם גרזן ואוכל. היה שמן כמו חבית. אני לא מכיר אחד שיצא נורמלי מאז. אני עוד פחות או יותר בסדר. "זה היה אז מרד מכל הצדדים, הכל השתנה. התחילו ללבוש ג'ינס, כל מיני דברים. ואני הייתי שם בתוך כל זה. אשתי אמרה פעם שאני הייתי היחידי שלא באתי למרוד שם. אני כבר מרדתי. והכרתי את כל האנשים הרבים שהכרתי במין זיקוקים ­ של יוהרה, אהבה, דחייה, חיבוק. הכל היה על חודו של סכין גילוח, הכל היה כמו לחתור בסירה עםתחתית זכוכית מעל הביוב של אמריקה. וכשנסעתי באמריקה, ראיתי ארץ אחרת לגמרי מניו יורק שהכרתי, שממנה באו כל האנשים שהכרתי ­ צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, לי בקר, שהיתה אשתי הראשונה". למה אתה קורא לה כל הזמן, גם בספר, בשמה המלא "לי בקר"? "ככה כולם קראו אחד לשני, בשם מלא. לי בקר לא סלחה לי אף פעם שהרסתי לה את הקריירה עם הצביעות הזאת שלי, שצריך לעשות את האמת, ואנחנו האמנים צריכים לסבול", הוא אומר בטון רווי זלזול עצמי, מתכוון לאפיזודה המסופרת בספר, ובה שכנע את בקר הנ"ל לוותר על הזדמנות לככב במחזמר "משחקי הפיג'מה". היא ויתרה, אחת שירלי מקליין התקבלה במקומה, והשאר ברור. "אכלתי חרא, אז חשבתי שגם היא צריכה לסבול. כולם אמרו, בדיעבד, שהיינו העונש האחד של השני. "נפגשנו פעם לפני שהיא מתה, לא התראינו איזה 30 שנה. שאלתי אותה: 'מה בדיוק היה בינינו?', והיא אמרה, 'לא יודעת'. היתה אהבה? לא יודע. צורך להעניש? מה? היינו יחד חמש שנים, מה היה בינינו? היא היתה מפרנסת אותי בשביל להעניש אותי, ומצד שני נורא מתגאה כשהיתה לי תערוכה. היה משהו נורא חולני בכל הסיפור הזה. שכבתי עם כל החברות שלה חוץ ממירה ועוד אחת. ניסיתי בספר לתאר את זה, בלי לפענח. עד היום אני לא כל כך מבין". היית טיפוס חרא? "בטח". אבל בסמים עצרת. "לא לקחתי סמים. שתיתי הרבה מאוד, אבל לא לקחתי סמים. כשהייתי בן 18, החברים שלי מהאונייה באו אלי הביתה לבן­יהודה, הביאו חשיש. לקחתי שאכטה אחת והרגשתי ממש רע ולא רציתי יותר לגעת בסמים. מה שכן עשיתי זה לקחת את הפטריות במקסיקו, אבל זה לא היה סמים. לא יודע, היה לי פחד, כי בסך הכל צ'רלי פרקר מת ב­54', אני הייתי בן 24. השנה שהיינו קרובים היתה האחרונה בחייו וכולם היו גוססים מהסמים והרגשתי שזה דבר שאני לא יכול לגעת בו, כי לא רציתי להיות תלוי כל כך. הם היו צריכים לגנוב ולהתחנן ולהכות יקירים בשביל לקנות חומר. זה הכניס בי פחד נורא. ואחר כך שנים סביבי כולם היו מזריקים ומסניפים ואף פעם לא רציתי לגעת בזה. אבל הייתי שתיין. בשתייה היו לי תקופות. למה? אנחנו בורחים מעצמנו. קשה לשאת את הנטל של התיעוב העצמי הזה". יש בספר אמירות כמו "הייתי צעיר, מילאה אותי תחושת החמצה גדולה, נראה היה לי שהכל אבוד", שמעוררות תחושה של פספוס, של מקריות עצומה. "התחושה שלי בשנות החמישים היתה שאני מין כזה צל קטן שמהלך בין ענקים. לא שביכיתי את חיי, אבל לא הרגשתי שווה ערך להם, הרגשתי נחות. לא חשבתי שהייתי מישהו בשבילם. חשבתי שאני כזה אחד שבא משום מקום ופתאום יושב בעשרות ג'ם סשנים. הספר שם אותי במקום שהרגשתי שאני נמצא בו. "אני לא מבין הרבה דברים מהחיים שלי. היתה למשל מקסיקנית שהייתי איתה ­ זה בספר ­ בלי שפה, בלי כלום, הייתי שם איזה חודש. לא יודע מה עשיתי שם, למה לא עזבתי, למה נשארתי. "יש דבר תמוה בעיני שלא מצאתי לו תשובה: לחמתי במלחמת השחרור, נפצעתי, הייתי לוחם בסדר, הבאתי עולים, הייתי ונשארתי ציוני, ויחד עם זה לא יכולתי להישאר בארץ וברחתי מפה. ניצלתי את זה שארדון אהב אותי וסידר לי מלגה בפריז, וכשגיליתי שיש לי בעיות ברגל לא יודע למה נסעתי לאמריקה ולמה נשארתי שם עשר שנים". ובמין מחזוריות אתה מצהיר שאתה עוזב, אבל לא הולך לשום מקום. "נכון. אני בזבוז של הצבר הטוב. ביאליק קרא לי יהורם, זה המלך שעשה את הרע בעיני ה'. ביאליק רצה שאהיה מוז'יק כזה. ואחר כך הייתי בתנועת נוער, למדתי מסגרות מכנית כדי שאוכל לעבוד בקיבוץ בטרקטורים ועברתי מתנועה אחת לשנייה בגלל פוליטיקה, והתגייסתי לפלמ"ח בגיל 17. אז סך הכל אני בן הארץ הזאת ויחד עם זה, לא יודע. אני אוהב את הארץ, זה לא שאני לא אוהב, אבל לא תמיד זה קל. אנשים פה לא מנומסים, אנשים אלימים. עכשיו עם המקל יש דבר אחד טוב ­ שאני מאיים על מכוניות וכולם נעצרים". הייתי נאמן לעצמי המקל הוא אילוץ בשל אירוע מוחי שעבר ("כנראה לפני כמה חודשים, לא הרגשתי כלום, פשוט התחלתי ליפול כל הזמן"), שפגע בשיווי המשקל שלו. אמרו לו בהתחלה שאולי יש לו גידול במוח ועשו לו סי­טי, "וחשבתי שאולי סוף­סוף אני יכול למות, אבל בסוף הבדיקה נכנס טכנאי רוסי ואמר לי, 'הכל בסדר, יש לך מוח. לא הרבה, אבל יש והוא בסדר'". קניוק, הגרסה המפויסת­בהצהרה, מזכיר קצת אדם שמקבל פרס על מפעל חיים, כשבעצם הוא עדיין מחפש את ההכרה על יצירה אחת גדולה. "היתה לי ביוגרפיה שונה מלרוב הסופרים פה. ההומור השחור שלי לא עבד פה הרבה שנים. עדיין יש פה איזו אי נוחות, אבל מה אכפת לי. בסך הכל היה לי רב מכר אחד, 'בתו', וזה בגלל שההוצאה (ספריית מעריב) עמדה אז מאחורי". הכל שיווק ורייטינג? "אני רוצה את שניהם כל החיים. גם רייטינג וגם להיות עצמי, וזה לא הולך יחד. אפילו ספר כמו 'המלכה ואני', אנשים אמרו שקשה לקרוא. אם זה קשה, 'אדם בן כלב' בטח קשה. לא יודע, חשבתי ש'פוסט מורטם' קריא. אז הוא נמכר ב­9,000 עותקים, זה מה שסופר מהשורה הראשונה מוכר בחודש. אבל אני לא מתחרט, אני חושב שעשיתי משהו טוב, הייתי נאמן לעצמי. "אמרו לי שבחנויות ספרים שואלים אם יש עמוס עוז חדש, יהושע חדש. אף פעם לא שואלים אם יש קניוק חדש. אני לא פירמה מבחינה זאת. משהו אשם בי, הרי לא יכול להיות שהעולם כולו אשם. יש איזה קושי מסוים לאנשים לקבל את מה שאני אומר, לא יודע. אבל אני חייב להיות נאמן לעצמי". לא להתעטף ברחמים: לבד מכוננית ספרים כמעט שלמה שמלאה ביצירותיו (25 ספרים) בתרגומים רבים, "אדם בן כלב" נהפך למחזה מצליח ומוצלח, שמועלה בתאטרון גשר כבר עשור, "חימו מלך ירושלים" נהפך לסרט, הוא כתב גם לטלוויזיה, וכל הזמן לעיתונים. "היו לי שני מעגלים בכתיבה. אחד התחיל עם 'היורד למעלה', הספר הראשון שלי שיצא קודם באמריקה ואחר כך פה, המשיך ב'סוסעץ' ועכשיו בספר הזה. והיה המעגל האחר, היותר כבד, של 'אדם בן כלב', 'היהודי האחרון' וכאלה. ועכשיו כאילו סגרתי מעגל. הספר הזה הוא בשבילי חגיגת חיים, צעד חשוב ביצירה שלי. היצירה שלי", הוא מתקן מיד בטון מזלזל, "ביג דיל. העבודה שלי". וככה ממשיכה השיחה לנוע בין אבחנות מושחזות לגימוד מכוון, כמעט מעצבן, של הדברים. "אף פעם לא התביישתי במה שאני", הוא מודיע לי, אבל גם לא מתפעל: "אני לאחושב שאני מתנת אלוהים לעולם. אני בסך הכל פועל במילים ויש ודאי פועלים יותר טובים ומעניינים, אבל זו הדרך שלי להתמודד. "כשכתבתי את 'פוסט מורטם' כולם התנפלו עלי, ככה כותבים על אמא ואבא? כשכתבתי את 'אדם בן כלב' מי כתב כך על ניצולי שואה? 20 שנה אחר כך התחילו לכתוב כך. אני לא בא בזמנים נכונים. הטיימינג שלי איום. אם הייתי ממשיך לצייר דגלים עוד כמה שנים, כמו שעשיתי ב­52' , הייתי היום פוגש אותך בטירה בצרפת על אגם". ואיך זה שדווקא כשהתחתנת עם אמריקנית נוצרייה, נצר למשפחה שהגיעה לאמריקה לפני המייפלאואר, החלטת לחזור? "רציתי לגדל את הבת שלי פה. לא היה קל לחזור. כולם פה היו מסודרים, היה להם גז, מקרר. כשבאנו, עברו שנתיים­שלוש עד שקיבלנו טלפון בפרוטקציה. גרנו בדירות שכורות עד שאבי מת ואמי נתנה לי את הירושה וקנינו בית במורשה, שם גרנו עשר שנים". ב­80' הם חזרו לשכירות ולתל­אביב. אילוצים כלכליים. הבנות בינתיים גדלו. איה עובדת היום בחנות ספרים, כותבת ופעילה פוליטית. נעמי מלמדת טאי­צ'י. יש לך עדיין דאגות מפני העתיד? אתה חושש מה יהיה בעוד עשר שנים? "בעוד עשר שנים לא אהיה פה. אם נגיד אהיה עוד שנה­שנתיים, אני לא יודע ממה אחיה. אני חי מהחיסכון. אז יש לי הסכם עם ברכה מהבנק, שאני מת עליה, היא הגאון שמצילה אותי, דואגת לי. יש לנו הסכם: כשהסכום יגיע למאה אלף שקל אז אני לא רוצה להיות פה. זה הסכום שאני רוצה להשאיר לאשתי ולבנות. אתמול שאלתי את ברכה כמה זמן עוד יש לי לחיות והיא אמרה, 'זה בסדר, אל תדאג'". הבנות שלך בעצם גם אזרחיות אמריקניות. הן תמיד יכולות לעזוב אם יהיה קשה? "הבנות שלי ישראליות ויש להן גם אזרחות אמריקנית, אבל הן לא רוצות להיות שם. שתיהן מאוד שמאליות ואקטיביות. אנחנו משפחה מאוד מוזרה. כולנו יכולנו לחיות כמו מלכים בארצות הברית. אם לפני עשר שנים הייתי שולח מכתב אחד לאחת מ­200 האוניברסיטאות שמחזיקות סופרים, הייתי מקבל משכורת ובית לכל החיים". הבנות שלך מזהות את אבא שלהן באיש שבספר החדש? "לא יודע אם הן מכירות את אבא הזה. זה לא שייך לחיים שלהן. הן אף פעם לא דיברו איתי על זה. אולי הן יודעות ולא אומרות, לא יודע. חלק גדול מהסיפורים על התקופה הזאת לא סיפרתי הרבה. "אני ואשתי, למשל, נורא קרובים ואוהבים, חיים יחד 45 שנים, שיא שלא הייתי מאמין שאני בכלל אראה אותו". אולי מפני שלפני 45 השנים האלה דחסת 50 שנה בעשר? "גם אחרי זה דחסתי, אבל זה לא חשוב. לא כל כך מהר נרגעתי. אבל לאשתי יש החברים שלה ולי את שלי. אנחנו לא יוצאים הרבה ביחד. אין לנו סושיאל לייף של המשפחה. יש אנחנו עם הבנות, או עם אחותי. יצא ככה, לא החלטה". אמרת בעבר שזו לא שמחה גדולה להזדקן. "לפעמים אני הולך לבית הקברות בקרית­ענבים, שם קבורים הרבה מהחברים שלי שנהרגו במלחמה. אני יושב ליד קבר, הוא נשאר בן 19, אני בן 73. אבל כולנו כנראה רוצים לחיות. ראיתי את הכלב שלי, שהלך וכבה, וראיתי שהוא נאחז בחיים. בסך הכל, מה הדבר הגדול הזה שהרפואה האריכה לנו את החיים? את יודעת כמה פילולות אני לוקח בבוקר? הדור שלנו, כולם בבוקר לוקחים אגרוף מלא פילולות כדי ש­מה? מה עוד יכולים לעשות? מה, אני אקח ויאגרה? אוכל צנון, אשתה מיץ גזר?". אז אתה אומר לבנות שלך לכו, תעשו, תספיקו? "שיעשו מה שהן רוצות. הבת שלי הגדולה, איה, עומדת במחסומים פעמיים בשבוע, עוזרת לפלשתינים, עושה דברים מופלאים הומנית. אני לא מסכים איתה פוליטית בכלל, אבל נורא שמח שיש בה היכולת להאמין שמשהו עוד יכוללהשתנות. לי כבר אין את זה. היה לי פעם. אני לא מאמין שהפלשתינים אי פעם יקבלו אותנו, אבל כל זמן שהיא מאמינה ­ אני נורא מכבד אותה". אתה לא מאיץ בהן לכבוש איזה אוורסט, לא רוצה נכדים? "אני לא רוצה נכדים וגם לא יהיו לי. הם תמיד זוחלים כמו צבים ואין לי כוח לזה. עד עכשיו היה לי פייר, עכשיו אולי אגדל צב. איה כותבת נהדר, אם תפרסם ­ יש בה גאונות. נעמי עושה פלאות בטאי צ'י. זה לא דברים שכובשים אוורסט, אבל הם ממלאים וזה חשוב. מבחינה זאת אין להן מזל, אין להן אבא שיכול לעזור וזה עצוב. נורא קשה היום להיות צעיר בארץ בלי עזרה של הורים". אתה עוד מצפה לאיזה פרס, נגיד פרס ישראל? "בטח שנעים ונחמד לקבל פרס, אבל אני הכי אוהב ממש לכתוב. ועכשיו כבר חודשיים אני לא כותב, כי עד שהספר המחורבן הזה יוצא, אני לא יכול לכתוב. זה קרה לי בעבר אבל לא ככה". אתה מתרגש? "מתרגש פחות, אבל חושש מאוד. לא יודע, מי שקרא אותו עד היום מאוד אהב, אבל זה אנשים שהיו קרובים, ערכו, אי אפשר לסמוך עליהם בדיוק". והנה זה בא שוב: "אבל בסך הכל זה ספר, זאת אומרת ­ אף אחד לא ימות מזה". orith@netvision.net.il ** * ביקורת / ירון אביטוב מסביב למדורה "חיים על נייר זכוכית" הוא למעשה רומן ישן בתחפושת חדשה. דווקא כיום, כשקניוק זוכה בצדק להערכה מאוחרת, הוא כותב ספרים פחות טובים ולא פעם ממחזר את עצמו. את סיפורי ניו יורק שלו הוא סיפר כבר לא פעם, ולמי שמכיר את כתיבתו, יש לעתים תחושת דה ז'וו על ניו יורק שלאחר ה­11 בספטמבר אי אפשר יהיה לכתוב רומן זכרונות כמו זה שכתב יורם קניוק על ניו יורק של שנות החמישים, שהנשמה האפלה שלה ניגנה ג'ז יומם ולילה, וגלריית הטיפוסים שחייתה בה נראית כאילו יצאה מ"ברנשים וחתיכות" של דיימון ראניון. אז לא הוכרז על כוננות "כתומה" ולא הוצבו חיילי קומנדו חמושים לשמור על הגשרים. ברחובות פטרלו רק אמנים, בוהמיינים, שתיינים וזונות, שלעתים התערבבו אלה באלה כמו שקרה לקניוק עצמו, שחי תקופת מה עם זונה דרומית בשם פט, שהיתה תחליף "יידישע מאמע" לא רק עבורו אלא עבור כל היהודים בשכונה. כשקוראים על פט, גנדי, עובד, אבי נעליים וכל השאר, שנראים כמו העתקים של "סמוך הקטן" ו"סמוך הגדול" ויתר החבורה מ"ספר הצ'יזבטים", מקבלים הוכחה ניצחת לכך שקניוק אכן היה בפלמ"ח, ולמד שם להרוג לפני שידע לנשק אישה, אך מה שחשוב יותר ­ למד שם גם לספר צ'יזבטים חינניים שהיום כבר אין כמעט מי שיידע לספר. קניוק כותב על הימים שלא רק ישראל היתה קטנה, אלא גם ניו יורק היתה קטנה וכולם הכירו שם את כולם, ומשום כך הרומן דומה שנכתב כאילו גם צ'רלי פרקר, ג'יימס דין, מרלון ברנדו ומפורסמים אחרים, שהיו חבריו של קניוק בווילג', גויסו לפלמ"ח ויושבים מסביב למדורה. ורק במקום לשיר "נוסיף עוד קיסם למדורה" הם מוסיפים עוד כוסית לשתייה ומנגנים ג'ז. התוצאה היא אוטוביוגרפיה ניו יורקית על עשר השנים הדפוקות והזרוקות של קניוק בניו יורק, שכתובה כאילו קם לנו סקוט פיצג'רלד הישראלי. סיפור רודף סיפור, בקבוק רודף בקבוק, זיון רודף זיון, קניוק אהב נשים, הנשים אהבו את קניוק, החייל הציוני הגא שהביס את שבעת צבאות ערב. קניוק מתאר ימים אחרים לגמרי שבהם ישראלי, ועוד פצוע מלחמה, היה חיה לגמרי נדירה בניו יורק, והכל היו סקרנים להכירו ולהפשיטו. והכל כתוב, כמו תמיד אצל קניוק, ב"אשד" (מן העטיפה) שוצף, אסוציאטיבי לחלוטין, שמי שאוהב אותו מתפעל, ומי שפחות ­ עלול להתעייף. לצד הברק והעומק והאופל, יש בכתיבתו של קניוק פגמים מובנים שגורמים לכך שספריו נראים כאילו הם לא עברו עריכה, גם כשהם עברו. זה חנו וזו גם המגבלה שלו. קניוק היה בעברו צייר שהתפרע עם הצבעים, כפי שהוא מתפרע כיום עם המילים. "הבנתי שלעולם לא אהיה הצייר שרציתי להיות" (עמ' 262), כותב קניוק. השאלה היא האם הוא הפך לסופר שרצה להיות. נראה לי שכן. הסגנון המיוחד של קניוק בולט בעיקר בספר הכי גאוני­מתפרע שלו, "אדם בן כלב", לטעמי ספר השואה­שיגעון המקור הטוב ביותר בכל הזמנים, שגם בו ניתן לתלוש פרקים שלמים והקיצור היה רק משביח את הרומן. קניוק נחשב בשעתו (יחד עם אורפז) לחלוץ האוונגארד בספרות העברית, והוא כתב בשפה מחוספסת ובתחביר משובש על "פצעים" ונושאים גדולים: הגורל היהודי, שואה, מלחמות, שיגעון, ויצר מרקחת מיוחדת בין כל אלה ובין הבוהמה, האמנות והחיים. בתור סופר אוונגארדי קניוק לא היה מוערך מספיק, אך כתב כמה רומנים וסיפורי מופת חשובים (למשל "היהודי האחרון"). דווקא כיום, כשהוא זוכה בצדק להערכה מאוחרת, קניוק כותב ספרים פחות טובים ולא פעם ממחזר את עצמו. דוגמה טובה לכך הוא הרומן החדש על חייו בניו יורק, שהוא למעשה רומן ישן ("היורד למעלה"?) בתחפושת חדשה. את סיפורי ניו יורק שלו סיפר כבר קניוק לא פעם, ולמי שמכיר את כתיבתו יש לעתים תחושת דה ז'וו. כאילו קניוק מציץ מאחורי הכתף של עצמו כשהוא כותב, מעתיק ומשנה קצת, והופ, יש לנו רומן חדש. אולם זו המומחיות שלו. בגלל זה הוא קניוק. בגלל זה מגיע לו פרס ישראל, אולי לא על הספר הזה אך בהחלט על מכלול היצירה (וכדאי שגם אורפז יעלה יחד איתו לבמה באותה הזדמנות). avitovy@yahoo.com * * * כל הג'ז הזה "במובנים רבים קניוק הקדים את זמנו", אומרת פרופ' רות קרטון­בלום מהאוניברסיטה העברית. "הוא שונה מהכותבים בני דורו, ואולי משום כך הדור הצעיר מרגיש מחובר אליו" הקול שלו תמיד היה שונה", מגדירה פרופ' רות קרטון­בלום, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, את יורם קניוק ויצירתו. "אני חושבת שדבר מרכזי מאוד אצלו הוא שבמובנים רבים הוא הקדים את זמנו. את 'אדם בן כלב' כתב כשאיש לא כתב כך על השואה. את 'פוסט מורטם', על הורים, התאכזרות להורים והתאכזרות עצמית, כתב לפני שאחרים, כמו נתן זך, חיים באר או יהונתן גפן כתבו על הורים. ב'היהודי האחרון' עסק בשכול לפני אחרים, ואפשר לומר שגם בכתיבה העיתונאית הוא כתב בסגנון עיתונות חדשה ב'דבר' לפני שנים, לפני אחרים. "כותבים צעירים, כמו אתגר קרת, אורלי קסטל­בלום ועוזי וייל, מדברים עליו בהערכה רבה ומזכירים אותו כמקור של השפעה והשראה. אני חושבת שהם הושפעו מההומור שלו, ממה שהוא בעצמו קורא 'קרקוס הגיהנום'. הם מתחברים מאוד למקצבי הג'ז בכתיבה שלו, וגם זה קרה אצלו לפני אחרים כי הוא בא במגע עם הספרות האמריקנית והג'ז של שנות החמישים לפניאחרים, עם האלתור בכתיבתו, ההתפתחות הלא לינארית של העלילה, המקוטעות, הטיוטאיות. כל אלה מאוד דיברו ומדברים לצעירים. גם את קהל הסטודנטים באוניברסיטה הוא תמיד הקסים בגילוי הלב שלו, באותנטיות שבו". מבחינת הגיל והיקף היצירה הוא בעצם בן דורם של אפלפלד, עוז וכאלה, ובכל זאת הוא לא זוכה לאותו סוג של התייחסות, נכון? "כי הוא שונה מהם. ואולי משום כך הדור הצעיר מרגיש מחובר אליו. יש בכתיבה שלו חיבור בין הומור לטרגיות, יש ג'זיות וגילוי לב אכזרי. הוא גם כתב במגוון של ז'אנרים ­ כתב אפוסים ורומנים, רומן בלשי, רומן רומנטי, כל הסוגים". מה הספר הכי חשוב שלו בעינייך? "קשה מאוד לעשות היררכיה, אבל אני חושבת ש'אדם בן­כלב', כי יש בו כל התכונות שעשו אותו לאחר: דובר שלא לוקח את עצמו ברצינות, שילוב של הומור וטרגיות, פנטזיה, אלימות ומורבידיות". במאמר שכתב קניוק והופיע בקובץ "מאין נחלתי את שירי" (ידיעות אחרונות) שאותו ערכה פרופ' קרטון­בלום ובו סיפרו יוצרים על מקורות הכתיבה וההשראה שלהם, מספר קניוק על חוויה שמלווה אותו לאורך חייו: אחרי שנפצע במלחמת השחרור הלך לבקר אמא של חבר שנהרג לידו בקרב,והאם שאלה אותו למה לא יכול היה לקרות להפך, שהחבר ייפצע ויינצל והוא ייהרג, "וזה", אומרת פרופ' קרטון­בלום, "מין מקור לתחושת השרירותיות, תחושת הגורל שמלווה אותו ואת כתיבתו מאז".