ללכת עד הסוף טוסטסטרון גואה * נשים בחולצות בטן רוקדות על הבר * תחרות החולצה הרטובה השנתית בדאנס בר התל-אביבי ערן טל 28/05/03 הולך רגל תמים שחלף ביום רביעי שעבר, בשתיים לפנות בוקר, ליד הדאנס בר "אלנבי 40" בתל אביב, לא יכול היה שלא להבחין בחבורה של גברים צעירים הממתינים לתורם להיכנס בחוסר סבלנות בולט. בפנים, צבא קהל של כ­200 איש קרוב קרוב לבר, נושא מבט מעלה; מתוכם %90 גברים שהטסטוסטרון הגואה נשפך מאוזניהם. הכרוז שעמד על הבר, מלא באנרגיות שיכולות להטעין את חברת החשמל, קרא לקול תשואות הקהל החרמן לעדן, המתמודדת הראשונה בתחרות השנתית של "החולצה הרטובה". על רקע מוסיקת האוס קיצבית ובחיוך מבויש משהו, עלתה המתמודדת אל הבר כשאת פלג גופה העליון מכסה חולצת טריקו לבנה, שעברה הסבה לחולצת בטן. על חזייה אין מה לדבר. וכך, בסגנון "חופשי על הבר", מתחילה עדן לרקוד בחושניות ארוטית, כאשר הברמנים יורים לעברה סילונים מרובה מים, שהעבירו את החולצה הלבנה למצב צבירה שקוף. הפטמות זקורות, והקהל על סף שיגעון. אחד החוקים בשלב זה של התחרות הוא שעל המתחרה להיות נועזת מן האחרות בכדי לעלות לשלב הבא, והורדת החולצה תתקבל בברכה (היי, הרי בין כה כולם רואים). לכן, בעידודם של הברמנים, הקהל והכרוז שצועקים לה במלא גרון וממעמקי האיבר: Take it off ,Take it off, מחלצת המתמודדת את עצמה מן החולצה הרטובה. גם זה לא עזר לעדן לעלות לשלב הבא. "התחרות מתרחשת זו השנה הרביעית, פעם בשנה, בלי תאריך קבוע", מספר עומר אפרת, מבעלי המקום. "הכנסנו את התחרות הזו לארץ אחרי שראינו אותה מצליחה יפה מאוד בחו"ל, רק שאצלנו זה הרבה יותר טוב מבחינת האווירה, החמימות והווייב. אומנם את השם לתחרות לקחנו מחו"ל, אך ההורמונים המושפרצים על הקירות והמנחה שמשתגע על הבר הפכו את התחרות הזו לייחודית לנו". על הפרס הנכסף, טיסה לטורקיה, התמודדו השנה כ­15 צעירות שהגיעו באותו ערב ונרשמו לתחרות. "אנחנו לא משלמים לחשפניות שיעלו על הבר, הבחורות הן מחוג הלקוחות שלנו והן עולות לבר באופן ספונטני. למרות זאת, כל שנה אנחנו נתקלים בציצים אחרים. הבחורה שזכתה במקום השני, לדוגמה, היא פצצה לא נורמלית, גרה במרכז הארץ ומבלה כבר שנה אצלנו בדאנס בר. אני לא יודע במה היא עוסקת, אבל אני יודע שיש לה מקצוע והיא גם סטודנטית. יום למחרת היא הגיעה והסתלבטה עם כולם על איזה שטויות היא עשתה אתמול בבר", מספר אפרת. ­ אתם מראיינים אותן לפני שהן עולות לבר? "לא, שוםדבר. למי שלא מכירה את הערב אנחנו מספרים בדיוק מה הולך לקרות ומכניסים אותה לאווירה. מי שעולות לבמה אלו קליינטיות שמכירות את המקום, באות לבלות וזורמות בווייב של הערב. מצד שני, אנחנו לא מעלים כל אחת, יש לנו את הסלקציה שלנו שמתחילה כבר בכניסה כשהשומרים מקבלים הנחיות מדויקות איזה גילאים להכניס". בת­חן, 21, אחראית בקזינו, הצליחה לעבור את הסלקציה. היא עלתה על הבר, הזיזה ישבנים, חשפה שדיים ונתנה אותה בריקוד ארוטי סוחף. בתוך שניות ספורות גם החצאית נעלמה כלא הייתה. "אני עושה את זה בשביל השואו ולא בשביל הפרס. על אף שמהר מאוד עליתי שלב, אף אחד לא הכריח אותי. זה בא ממני, כי האופי שלי הוא מאוד פרובוקטיבי. אם הייתי יכולה ללכת ערומה ברחוב הייתי עושה את זה". אני תמיד הולכת עד הסוף לאחר שעלו מתמודדות נוספות, חלקן דווקא עם חזייה, נותרו שלוש בנות בשלב הגמר: נטלי, מיכל ובת חן (כל השמות בדויים). בת­חן עלתה אל הבר פעם נוספת. הפעם לא היו לה ספקות, היא לוקחת מקום ראשון. ההתערטלות הראשונית הייתה "סטנדרטית" (ציצים כבר ראינו), על אגן הירכיים פיסה דקה של בד הידועה בשם חוטיני. סילוני המים שהותזו אל עבר הבנות וקוביות הקרח שליטפו את גופן ניסו לצנן את המנוע הבוער של המסיבה, אך נמסו בן רגע. המשימה החדשה של הברמנים הייתה להזקיר את פטמותיהן של המתמודדות בעזרת החלקת הקרח על שדייהן, כשהקרח תקוע בפיהם. בשלב הזה, הקהל מרים את ידיו אל על וכמו חבורה של כלבים קשורים שלא יכולים להתקרב אל כלבה מיוחמת, מיילל ודורש עוד בלי שום התראה מוקדמת. כשהן בחוטיני בלבד, החלו נטלי ובת­חן להתגפף ולהחליף נוזלים, כאשר מיכל מסתכלת מהצד ומעסה את שדיה. הגברים בקהל בוהים עם הלשון בחוץ, אבל גם זה, איך לא, לא מספק אותם. ושוב הדרישה: Take it off ,Take it off. הפעם בת­חן עשתה זאת ונשארה מענטזת בלבוש חווה אל מול ערימת הגברים המשולהבים. בתמורה קיבלה בקבוק שמפניה, ונשאיר לדמיון את מה שהיא עשתה איתו. בת­חן והבקבוק גברו בקלות על שתי המתמודדות האחרות. היא קיבלה את כרטיס הטיסה הנכסף לטורקיה. "ידעתי שאזכה מקום ראשון, אני תמיד זוכה, גם בחו"ל. בהתחלה לא התכוונתי להשתתף בתחרות, אבל ראיתי את כל הבחורות ונדלקתי. עליתי לבר, חשפתי את החזה, אבל תוך כמה דקות כבר נשארתי עם חוטיני. אז אם כבר אני עם חוטיני על הבמה, מה זה ישנה אם אני אראה את הכול? אני תמיד הולכת עד הסוף". ­ אם את כל כך טובה בזה, למה שלא תהיי חשפנית? "אין לי בעיה לעשות כסף מחשפנות, אבל זה לא יהיה בארץ כי כאן אין רמה. החשפניות בארץ נחשבות לזונות והנשים שעוסקות בזה עושות את זה בשביל הכסף ולא רואות את זה כאמנות. אני רואה את זה בעיניים של רקדנית ­ אם לעסוק בזה אז צריך לדעת לרקוד". ­ זה לא מפחיד להיות עירומה מול המון של גברים נוטפי ריר ושתויים? "אם מישהו בעייתי או מאיים עליי, אני אהיה עוד יותר בעייתית. לדעתי, לא צריך לפחד. חוץ מזה, אם אני מתפשטת, אני לוקחת את כל האחריות על עצמי ויודעת שיכול לקרות מצב מסוים. אני לא זורקת את האשמה על אחרים. לפעמים זורקים כל מיני מילים לא יפות, אבל אני לא מתייחסת. זה תמידקורה כשמישהו מתחיל איתי ואם הוא לא נראה לי אני אומרת לו לא במקום, ואז, בכדי להגן על האגו שלו, הוא מדבר לא יפה". ­ רוב הנשים בארץ לא היו מעלות על דעתן להתחרות. "זה לא עניין של אומץ, אצל רוב הבנות משחק העניין של מה שיגידו עליהן. לדעתי כל בחורה היתה רוצה לעלות לבמה ולתת שואו. אך אם את חיה לפי מה שאומרים עלייך אז תישארי בחוג המצומצם הזה, עם האנשים שכל הזמן יגידו לך מה לעשות ואיך להיראות. אני שונה לגמרי, אין לי מושג איך להסביר את זה, כנראה במקרה נולדתי ככה. זה שאני חושפת את עצמי לא אומר מי ומה אני". ­ זכית במקום הראשון כי חשפת ממש הכול, בניגוד למתחרות האחרות. "נכון, אבל אם רואים את כל התחת והציצי שלי אז הפס הדק שיש מקדימה ומאחור יעשה את ההבדל?". ­ אם היה לך חבר, היית עושה את זה? "כן, יכול להיות שזה לא היה מקובל עליו, אבל בגלל שכזו אני, מה שנשאר לבחור זה רק לשבת על הבר עם משקה, לפרגן ולהצביע לי. הבעיה שקשה למצוא בחורים כאלה". בת­חן צודקת, קשה למצוא בחורים כאלו. כל הגברים שנכחו במקום, פרט לאחד, שללו יציאה עם בחורה שמתפשטת על הבר. מובן שזה לא הפריע להם לחשוב שאין שום בעייתיות עם התחרות. זה מה שקורה לפרינציפים כשיש מולם ציצי חשוף. שי חכמוב ואמיר, שנכחו במקום והתלהבו מכל רגע, לא היו מתקרבים לבחורה שמוכנה להתמודד. טוב, אולי לסטוץ. חכמוב: "הבנות האלו שעולות על הבר הן טובות רק מרחוק. אני מעריץ אותן מרחוק. בחורה שתהיה קרובה אליי לא תעשה דבר כזה. לדעתי, אם לאחת מהן היה חבר הן לא היו עושות את זה. כנראה הן בתקופת ביניים ועדיין מחפשות קשר מחייב". "לי לא אכפת להיות בקשר עם אחת כזו, אבל לא קשר רציני", מוסיף אמיר. "אתה יודע, יזיזה להווי ובידור". יאן גולדמן, גם הוא צופה נלהב, חושב אחרת. "אין לי בעיה לצאת עם מישהי כזו, כבר היתה לי חברה חשפנית. אני לא שולל את זה. אלו החיים שלה וכל עוד אני סומך עליה שהיא לא הולכת עם אחרים והיא נותנת רק שואו אז לא אכפת לי, אני מאוד פתוח. בסך הכול מה היא עושה, חושפת את עצמה? תאמין לי, כשאתה הולך לים אתה רואה אותו דבר ­ בנות עם חוטיני וכאלו שמשתזפות טופלס ליד כל האנשים. ויש הרבה אנשים. מבחינתי זה אותו דבר". הצעות לאורגיות ושלישיות גם ב"אלנבי 40" הלכו על חבר שופטים של סלבריטיז. לצד בעלי המקום והברמנים, חיממו את האווירה כבוד השופטים "סאבלימינל והצל" ­ צמד הראפ הציוני המאוד מצליח. "אנחנו חברים של עומר אפרת ואנחנו אוהבים לעזור לו בדברים כאלו", מספר יואב אליאסי, "הצל". "אישית, אני מזדהה עם כל דבר שמסמל חופש ועושה טוב לאנשים, גורם לחיוכים והנאה, כמו למשל התחרות הזו. בעיקר בתקופה כזאת של פיגועים במדינה, חשוב לחפש את הדברים השמחים. זה עשה לי ממש טוב, זה גם חלק מהעיסוק שלי. אומנם רוב הזמן היינו מאחורי הבנות, אבל אם היית יודע כמה הצעות קיבלנו לאורגיות ושלישיות היית המום. לא שזה עזר, לשנינו יש חברה ובסוף הלכנו לישון לבד". ­ אז איך היו הבנות? "ציצים זה ציצים. כולם טובים, גם אם הם שייכים לאשכנזיות, או מרוקאיות, או לדתיות שעלו והתפשטו ­ שזה דבר מדהים בפני עצמו. בשנה שעברה אחת מהזוכות היתה בת למשפחה חרדית מבני ברק שמתלבשת צנוע, אבל כשהיא יוצאת לבלות בתל אביב היא מחליפה לבגדים פרובוקטיביים". ­ מה הקריטריונים שלכם בשיפוט? "זה עניין פשוט ביותר. מי שהולכת הכי רחוק ­ זוכה". לגישה המשוחררת של הצל יש אופוזיציה, ודווקא מבית. אביב אליאסי, אחיו, שהגיע לאירוע עם בת זוגו דורית חמיש, לא אהב את מה שראה. "הרגשתי שזה ביזה את הבנות. נראה לי כאילו הבנות לא כל כך רצו את זה, למרות שהן נראו לי קצת שרמוטות. לפי דעתי הן חצו קו אדום רציני מאוד, כי כל אחת צריכה לשמור את הגוף שלה לעצמה. גם הבנים היו מיוחמים כמו שרק בתחרות כזו אפשר לראות ייחום כזה. הם כבר לא ראו בעיניים. בשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר, אמרתי לדורית שאני הולך וברחתי משם". ­ השארת אותה לבד עם עדר של גברים חרמנים? "היא לא נשארה לבד, מה גם שהיא אוהבת את הדברים האלה. היא נהנתה, היא אוהבת את כל השטויות האלה ואת כל הקטעים של הפורנו. חוץ מזה, אתה כבר מכיר את הגברים הישראלים ­ הם התחילו איתה לידי ואפילו כמעט הלכתי שם מכות עם מישהו". חמיש: "אני דווקא נהניתי לראות את המופע, אני רואה את זה בתור סטנד­אפ. אהבתי את זה למרות האווירה הדביקה והבנים החרמנים מסביב. גם לבנות בקהל לא חסר, הן התנהגו כמו חיות, התנשקו והתחרמנו עם כולם, ממש כמו סדום ועמורה". אליאסי: "היא צודקת, הראש של הבחורות שהיו שם לא שונה משלנו, הבנים. הן חרמניות באותה מידה, אם לא יותר. אז למה שהן לא יבואו?". ­ הייתם שוקלים התמודדות בעצמכם? אביב: "בחיים לא הייתי עולה על הבר. אני שומר את הגוף שלי לעצמי ולחברה שלי". דורית: "גם אני לא. בחיים לא הייתי עושה את זה, גם לא מול אביב. בחורים לא ירצו ללכת עם בחורה כזאת. לא הייתי יוצאת עם חשפן, זה כמו למכור את עצמך". ­ היו בנות שטענו שהן עושות את זה להנאה ולא כדי לזכות בפרס. חמיש: "אני חושבת שלבת­חן היה בעבר ביטחון עצמי נמוך, כי ראיתי שיש לה סיליקון. יש הרבה בנות שאחרי שהן מקבלות ביטחון עצמי מתחילות להתפשט. הן נכנסות לאקסטזה כשהן מקבלות פתאום המון תשומת לב, כשהבנים מחמיאים להן על זה שהן מתפשטות, לדעתי בלי כבוד. כאילו הם אומרים לה: תתפשטי כלבה". אני פמיניסטית ובחורה טובה המתמודדת נטלי, 21, היא דוברת אנגלית (וקצת עברית) שעלתה לארץ לפני כשנה. בקרוב היא מתחילה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "בהתחלה לא ידעתי אם אעלה על הבר. עשיתי את זה רק בגלל שרציתי להראות שגם היהודים מחו"ל יכולים לעשות כיף חיים, שגם אם במקום שבאתי ממנו מקומות הבילוי נסגרים בשתיים לפנות בוקר ובישראל רק יוצאים בשעה הזאת וחיי הלילה כאן הרבה יותר טובים ­ זה לא אומר שאנחנו לא יודעים לעשות חיים. בנוסף לזה, יש לי משפחה מאוד גדולה בארץ ובעולם, ובמקום כלשהו נמאס לי להיות הילדה הקטנה והטובה. בחו"ל הייתי דוגמנית מסלול והרבה פעמים דגמנתי תחתונים וחזיות, כך שאין לי בעיה להיחשף בפני קהל". ­ אם היה לך חבר היית עושה את זה? "לא". ­ תספרי לחבר הבא שלך שהתמודדת? "כן, אני מאמינה בכנות. אם יהיה לי חבר, הוא יהיה איתי בגלל האדם שאני ולא בגלל משהו משוגע שעשיתי בתור ניסיון, פעם בחיים. אני בחורה טובה ולא יוצאת כל יום ועושה כל מיני מעשים, אבל אני צעירה וצריכה לחיות את חיי". ­ אז לא תעשי את זה שוב? "לא. לעולם לא. תראה, אני לא עושה את זה בשביל כרטיס הטיסה, אני הרי יכולה לקנות אותו אם ארצה. עשיתי את זה בשביל הכיף". ­ איך מסתדר הכיף עם פמיניזם? "אני פמיניסטית, אני מאמינה בזכויות הנשים. הזכות שלהן לעשות מה שהן רוצות, כאשר בחור לעולם לעולם לא יגיד להן מה לעשות. אתה יודע מה, בשנה הבאה אני רוצה שהם יעשו את התחרות גם לבנים". ­ למה לא הלכת עד הסוף והורדת את החוטיני? "אני רק מתגרה בהם. חוץ מזה, בחורים מתגרים מדברים שהם לא רואים ואם אני אוריד את החוטיני, מה יישאר לדמיון?". אמיר, שכאמור מיצה כל רגע של דמיון בעמדת הקהל, הרגיש בסיום התחרות קצת אחרת. עמוק בבטן (ואולי קצת מתחתיה), הוא הרגיש שזה היה מוגזם. "הרגשתי כעוד אחד בעדר של חרמנים. אומנם נהניתי ואני לא חושב שזה רע, אבל זה לא מבטא את מה שאני חושב לגבי יחסים בין גבר לאישה. בכלל, כל הערב הזה היה נחמד, היו ריקודים, היו בנות יפהפיות ומגע בין המינים, אבל אולי הטקס של ההתפשטות היה טיפה אגרסיבי". ­ מה יש לך להגיד לנשים שמתנגדות לתחרויות מהסוג הזה מטעמים פמיניסטיים? "אני חושב שהן לא מחוברות לנשיות שלהן. אישה צריכה להרגיש יפה ונחשקת, וכנראה שתשומת לב כזו עוזרת. עבור נשים וגברים זו עוד דרך לביטוי של יופי או משיכה, אומנם זה זול וגברים הם חיות, אבל ככה אישה מרגישה שמחזרים אחריה. גם אם זה נמוך, אי אפשר להגיד שהן לא אוהבות את זה". "זה סוג של בילוי לא שגרתי", מסכם שי חכמוב. "משהו שהוא קצת שונה ממה שהורגלנו אליו. זה מעבר לבירה ומוזיקה טובה. בעיניי זה אירוע שמסמל את תחילת הקיץ, עם כל המים שהושפרצו, הספורטיביות והפרובקטיביות. זה שונה מחשפנות וגם טוב יותר, כי זה אמיתי. דווקא התנועות הלא מקצועיות והביישניות של הבנות עושות את זה יותר מעניין, הן יוצרות ציפייה שההפתעות מחכות מעבר לפינה ונותנות הרגשה של חרמנות, בידור ושעשוע, פליאה ואפילו תחרותיות כמו בספורט". עבדכם הנאמן יכול לסכם את זה כך: בר, אמצע הלילה, תחרות החולצה הרטובה, היא מתקרבת אליי ואל שי. דבר כזה עוד לא ראינו. זה עניין של שניות ואנחנו מסודרים כמו בסנדוויץ'. שנינו עוטפים אותה מכל כיוון. היא לוחשת לי באוזן: "משעמם לי, אני רוצה ללכת למקום אחר, לרקוד". "אין בעיה בואי עם שי לדירה שלי, נשים קצת מוזיקה ונרקוד". "אבל רק נרקוד". "כן, בטח, רק נרקוד. נכון שי?".