השפה הרזה מתה! שש שנים חלפו מאז "המרד השפוף", והקולות שונים לגמרי רז יובן 23/05/03 "נדמה לי שאי אפשר להטיל ספק בעובדה שדור חדש מרגיש שאמצעי ההבעה האמנותיים שקדמו לו איבדו את תוקפם בשבילו... אמצעי ההבעה החדשים שהוא מציע שונים עד כדי כך שברור שאין כאן שינוי הדרגתי, אלא סוג של שבר". כך כתב ב­97' גדי טאוב ב"המרד השפוף" (הקיבוץ המאוחד), מהביטויים התאורטיים הבולטים שבאו לשקף ואף להצדיק ולפאר את מה שנתפס כסגנון ספרותי צעיר, חדשני ובעל יומרות מהפכניות ביחס לקאנון העברי ­ הספרות הרזה. שש שנים חלפו מאז "המרד השפוף", והקולות שונים לגמרי. במידה מסויימת, דברים דומים לאלה שהופנו אז כלפי עמוס עוז ושות' שאיבדו את תוקפם, נשמעים עכשיו כלפי אותו דור גרום ושפוף. הפעם, דווקא מפי אנשים וסופרים הדומים להם בגילם. הפער לא מתבטא בהשמצות בבתי קפה או במוספים ספרותיים, אלאבספרות עצמה. אם להיות מעט קורבנות אופנה (עניין הכרחי בכל דיבור על טרנד ספרותי) ­ הגל הספרותי החדש שמדובר בו פונה לכיוון ההפוך, של שפה סמיכה ורבת רבדים. לפחות ארבעה ספרים משמעותיים של סופרים צעירים שיצאו בעת האחרונה מתאפיינים ומתהדרים בקולקציית השפה החדשה ­ "עסקי תיווך" של עינת יקיר, 26, (כתר); "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין, 33, (בבל); "מרק" של יואב אלוין, 40, (כתר) ו"ככה אני מדברת עם הרוח" של סמי ברדוגו, 33, (הספריה החדשה). לכולם מלבד ברדוגו זהו ספר פרוזה ראשון. גם הביקורת והממסד הספרותי לא נותרו אדישים. הספר של יואב אלוין זכה בפרס ספר הביכורים של השנה מטעם משרד התמ"ס. מערכת תרבות וספרות של עיתון הארץ ליוותה את פרסום סיפורי הזוכים השנה בתחרות הסיפור הקצר היוקרתית שלה, בהכרזה על גוויעתה של השפה השינקינאית. יורם מלצר סימן וניתח את התופעה במוסף הספרותי של מעריב. פרופסור גבריאל מוקד, עורך כתב העת הוותיק "עכשיו", נשמע נחרץ: "ודאי שיש היום הסתלקות מלשון רזה. היא היתה ואריאנט שינקינאי מוגבל לזמן מה ולא עשתה צדק עם פוטנציאל הקוראים והיוצרים, ואפילו לא עם הפוסט­מודרניזם שמזוהה איתה. החד שכבתיות ממצה את עצמה מהר... שפה רזה טובה כאופציה אך לא כדרך המלך". "כי כמה אפשר לדבר על כלום ולומר על זה כלום? לדבר על השיעמום בצורה משעממת?", שואל­עונה שמעון אדף, עורך סדרת ספרי המקור בכתר. "עכשיו זו תקופה של התחלפות. היום הכתיבה יותר ספרותית. יש הרגשה שמישהו עומד מאחורי הטקסטים ושיש תואםבין מה שהוא רוצה להגיד לבין האמצעים שהוא משתמש בהם. שהמבנים התחביריים שהוא משתמש בהם הם מצבים רגשיים. שהאמצעי הופך למנשא של התוכן". גם ארז שוויצר, עורך כתב העת "המעורר", ומי שפירסם את הסיפורים הראשונים של יקיר ואלוין, מוסיף: "מדובר בתופעה מבורכת. חוזרים לתת כבוד לספרות, גם לצורה ולא רק לתוכן. חוזרים לעצב ספרותית את הדברים, גם את החוויה ולא רק את הקיום שלה". אפילו הד"ר נסים קלדרון, מאוהדיו השרופים ביותר של דור הספרות הרזה, מסכים כי מדובר ב"סדר יום חדש", גם אם לא כל היצירות המוזכרות למעלה עונות לדעתו על ההגדרה. דור המדבר עידן השפה הרזה בספרות הישראלית עלה על המפה במהלך שנות השמונים והגיע לשיא בשנות התשעים. למבשרת שלו נחשבת אורלי קסטל­בלום, שבשלהי שנות השמונים הוציאה את "היכן אני נמצאת", שהמציאות הפוסטמודרנית שלו נכתבה בלשון פשוטה וחיונית והציגה עולם שבו ההתעסקות ב"אני" הלא ממש חשוב גוברת על החיפוש האידאי אחר "משמעות". עם זאת, קשה לדבר על קסטל­בלום כעל אבטיפוס ועל נציגת מועצת הסגנון, שכן מאז ומתמיד נחשבה למין "גברת משוגעת" בעולם הספרות, כזאת שהדיבור שלה אוטונמי ופרטי מדי בכדי להיות מקור לחיקוי קבוצתי. בראשית שנות התשעים הגיע "היום שבו ירו בראש הממשלה" של עוזי וייל, שסימן מעבר לשפה עיתונאית, פשוטה, כאילו קארבריסטית (עוד לפני שזה היה סופר מוכר בישראל), ולווה בהצהרות של יוצרו כמו: "אני שונא ספרות" ו"אני רוצה ספרות מהחיים, כמו שאני יושב כאן ומדבר". בערך באותה תקופה יצא "צינורות", ספר הבכורה של אתגר קרת. שניהם לא נהנו בתחילה מאהדת הקהל והמבקרים. הספר השני של קרת, "געגועי לקיסינג'ר" (94') כבר הפך להצלחה גדולה, סימן את החזית החמה החדשה ואחריו היה אפשר לדבר על "סגנון" חדש של ממש. גם גפי אמיר וגדי טאוב שהוציאו בתקופה הזאת ספרים, היו מזוהים עם הסגנון. ההבדלים והפערים בין קסטל­בלום המקורית לטאוב הבנאלי, לדוגמה, הם רבים, אבל היו מאפיינים שגרמו לחיבור, התקשורתי בחלקו, ביניהם.העידן הרזה אופיין יותר מכל בחילון השפה הספרותית האורתודוכסית ובצמצום נקודת המבט, עניינים שיצרו אלטרנטיבה ברורה וחדישה לפרדיגמה הישראלית השלטת, נוסח עמוס עוז וא.ב יהושע. כלי הביטוי היה לרוב סיפורים קצרים, עם זיקה לשפת דיבור ולכתיבה עיתונאית חדשה. "השפה העברית נתפסה בעיניהם לא כעושר, אלא כמחסום בפני המציאות", מסביר קלדרון. "הרצון היה ללכת לרובד לשוני לגמרי נקי מעולם האסוציאציות הקודם, שהגיע עד משבר. העולם של קרת, למשל, מורכב ועשיר והכלי של השפה הרזה מדגיש את זה, מפנה תשומת לב לתוכן ומבקש לא להיות מופרע על ידי השפה. שהמילים לא יעשו רעש". "צמיחתה של הלשון הרזה", אומר מוקד, "היוותה שיקוף של הרצון שתתקיים כאן רפובליקה הומוריסטית של צעירים בראש טוב. כמו גם רצון שהכובד של המצב הישראלי והיהודי יישאר מאחור כמטען פאתטי". "היה בזה חן עצום והרגשה של משהו רענן, ספרות שהיא סף התבגרות. זה היה צעד חשוב",מתאר אדף את הרגעים הראשונים. "היה להם מה להגיד", מוסיף שוויצר, "הם דיברו על חוויה של עולם שהולך ומתדלדל, שהחוויה הנפשית שלו יותר מצומצמת. הם שיקפו את זה אבל לא הצטרפו לזה". אלא שהשפה הדיבורית, האופי הישראלי המוכר, המציאות היומיומית, הרעיון שאני, כאינדיבידואל, לא צריך להציע יותר מדי כדי להפוך גיבור של סיפור ובמיוחד תחושת השווא שאם כך אזי כל אחד יכול להיות כותב ­ יצרו שלל חקיינים נשכחים, שאימצו את הסגנון (הקל לשכפול), אך ללא הכישרון או החידוש הסגנוני של קרת, לדוגמה, ובכך צמצמו את האמצעים הספרותיים והוציאו לשפה הרזה שם רע. עד כדי כך שהיא הפכה מסגנון לגיטימי לסימפטום שמייצג את הדלדלות יכולות ההבעה והכישלון ליצור מהלך שהוא גדול, מורכב ולא סטראוטיפי. "הספרות הרזה כסיסמה שיווקית איבדה את ה'איניות' שלה, היא כבר לא ביטוי לשבח" אומר פרופ' מנחם פרי, עורך הספריה החדשה. "מלכתחילה ספרות רזה היתה אבחנה פרובלמטית, מונח שהומצא אולי כדי לגונן על כמה סופרים שלא כל כך שלטו בעברית או שלטו בעברית מינימלית, שבאו מתחומים אחרים לספרות ושניזונו מתרגומים עילגים ולא הכירו את הספרות העברית הקלאסית ­ פשוט כסות למחדל". פרי מאשר שעכשיו אכן עולים שמות חדשים של סופרים צעירים שפונים לכתוב בעברית מלאה יותר, אך מציין כי כתיבה עשירה תמיד היתה בנמצא. מבחינת אדף, "הרגע שבו הסגנון, היינו הספרות הרזה, התאים למציאות, חלף. המציאות המשיכה הלאה והסגנון נשאר תקוע. וזה מציק כי יש צרימה. הזמן דורש צלילה לתוך הניואנסים, עיסוק של הרחבת עולם, לא כיווץ שלו ­ אי אפשר להמשיך לחיות בוואקום". מנחם בן, מבקר הספרות של "זמן תל אביב", לא מתנגד כעיקרון לכתיבה רזה. לדבריו "אם מישהו כותב מינימליסטי כי יש לו משהו להגיד ­ זה נפלא. העניין הוא שיכול להיות פרינציפ של רזון, ודגל של רזון זה תמיד טפשי". בכלל, הוא מציע לשכוח את המושג רזון, שכן הוא "משעמם ומטופש ויש לו כריזמה של אנשים שרגישים למשקל... ההעדפה שנוצרה לסגנון הרזה היא מטופשת, כי כל טקסט מביא לעצמו את הסגנון הכי נכון של עצמו ­ זה טוב לדבר פשוט ובגובה העיניים כשזה אמיתי, ורע כשזה מסוגנן. לפעמים מה שנקרא רזון מעיד על חוסר יכולת". הסופרת והמבקרת רות אלמוג, כעסה מאוד על אנשי הספרות הרזה, וחדלה רק "כי למה לה סתם להתרגז". היא מסבירה שהקלקולבשפה העברית תפס תאוצה ב­20 השנה האחרונות, מאז שאנשים נטולי יכולת יצרו תאוריה שגיבתה את אותה חוסר יכולת. התווית "שפה רזה", לדבריה, היא רמייה. שהרי זה בסדר לכתוב בלשון רזה אבל ממש לא בסדר כאשר לשון דלה, מפאת חוסר יכולת לכתוב אחרת, מאמצת אידאולוגיה מטייחת. ויש גם מי שנמנע מתובנות דרמטיות. למשל, חיים פסח, העורך הספרותי המזוהה ביותר עם גל השפה הרזה, ששומר על מינימליזם גם בהתייחסו לסגנון. מבחינתו, ספרות רזה משמעה שפה דיבורית, אין בזה טעם פגום וודאי שלא עניין לאיכות. הרי גם שקספיר, הוא מזכיר, כתב בשפת דיבור. אך מה שלפסח הוא זוטות סגנוניות, לאחרים הוא עניין עקרוני מאוד. מוקד, לדוגמה, רואה בכך סמל לטשטוש התחומים הישראלי בין מדיה ורייטינג לתרבות ויצירה. אדף מוסיף: "רוב האנשים לא מבינים ששפה כתובה ושפה מדוברת זה לא אותו דבר. לעובדה שיש מדיומים שונים, יש סיבה. ספרות היא חוויה אחרת שהיא לא רק הנרטיב. יש מספר מוגבל של סיפורים לספר, אבל יש אינסוף צורות לספר אותם ולכן הצורה לפעמים היא הדבר עצמו. הסופרים היום רוצים לכתוב אחרת מאיך שהם מדברים. הם מרגישים שהמילים שהם משתמשים בהן, שייכות להם, לא למישהו אחר. הם לא קטפו אותן או מצאו אותן באוטובוס, זה המילים שלהם והם עומדים מאחוריהן, כמו שאנשים מטפחים חיות מחמד או ילדים. וזה מחליף את ההרגשה ששלטה עד כה, שהמילים הם רכוש ציבורי וכל מי שרוצה בא ולוקח הביתה". מחוץ לקונכיה חשוב להבחין כי המינוח "שפה שמנה" אינו מייצג דווקא שימוש בדיבור מליצי או באוצר מילים עצום ואף אינו מכוון לכך שיוצרים צעירים עכשוויים, נסוגים אחורה לשפה ספרותית ארכאית. בפשטות ובמהירות נאמר כי מדובר בספרות שמתאמצת לתפוס חוויה אנושית מורכבת במציאות רבת רבדים. ספרות שמציעה תפיסת עולם רחבה, שמתעסקת בדילמות אמיתיות ובחוויות נפשיות עמוקות. ספרות שעושה בשפה שימוש וירטואוזי, מוזיקלי, מודע למדיום, ומאמינה כי המילים והמבנים התחביריים מעשירים את הסיפור ומייצרים בעצמם משמעות, ולא מסתירים אותו. אחת הנקודות המרתקות ביותר בתהליך החדש, היא שהפעם לא מדובר במרד קלאסי של בנים יורשים באבות מודחים; זה כבר לא עמוס עוז שמורד בדור תש"ח או עוזי וייל שמורד בעמוס עוז, אלא אסתטיקה שונה שממפה מחדש את המרחב הספרותי הצעיר, ויוצרת קבוצות ספרותיות שונות בקרב אותו דור. לסמי ברדוגו חשוב לציין כי נקודת המוצא לכתיבתו היא פרטית לחלוטין והוא אינו מתעניין במהלכים קולקטיביים. אבל כן ברור לו, כמעט מאליו, שהקורא ירצה לשוב אל חיק הספרות היפה, אל המילים הראויות שצריכות להיכתב, אלה שמשקפות גרעין אמיתי­פרטיויוצרות ריתמוס מוזיקלי. "הכתיבה הרזה היא זמנית, אופנתית, אם כי לגיטימית. היא הצליחה לתאר מצב מסוים ונקודתי חולף שלא יכול להאיר משהו אוניברסלי שמתקיים לאורך זמן. היא לא היתה חותכת ומצלקת, וכעת יש שובע ממנה". גם עינת יקיר מדגישה שהכתיבה שלה צמודה לחוויה שלה את העולם, ואינה תגובה לספרות ששלטה פה בעשור האחרון. מה שבכל זאת מפריע לה בספרות הרזה הוא שלפעמים יש "ויתור על חוויה נפשית, שהיא הדבר הכי מעניין עבורי, ככותבת". מבחינת דרור בורשטיין, "רזון או לא רזון אינו חופף לטוב ורע. זה סגנון כמו כל סגנון אחר ואין שום דבר טוב כשלעצמו בשפה עשירה, שמנה. מה שכן מתחיל להיות בעייתי זה כשהשפה הרזה היא לא רק סגנון שהסופר בוחר בו אלא שהיא מייצגת עולם שהוא מצומצם. וזאת הנקודה בהרבה מאוד מהספרים שהיו בולטים בעשור האחרון. השפה שלהם אינה בעייתית. אלא יש הרגשה שהם מייצגים מציאות מאוד מצומצמת, שהעיניים שלהם רואות מאוד קרוב. שאין עולם אינסופי שקיים מאחור". אז שפה רזה כסגנון, מינוס כמה בעיות נקודתיות, זה לגמרי בכיף. אבל כלפי דיבורים על ה"חיים בבועה" כאידאולוגיה מכוננת, על הכניעה לשגרה, על תפיסת העבר כוואקום ועל ההתעסקות הנרקיסיסטית ב"אני הקטן המנוון" ­ עניינים שאפיינו מבחינתם את הספרות הרזה ­ הם לגמרי נגד."יש משהו מאוד ישראלי, ניצחון ישראלי חילוני נורמלי בספרות הזאת", אומר דרור בורשטיין. "היא לא מתעסקת בבעיות גדולות של הקיום, הגיעה למין מנוחה ונחלה כזאת. רק שיש בעיות קיומיות או עניינים מאוד גדולים לאנשים שלא נוגעים רק לקיום היומיומי. דברים שלא נמצאים רק בבית, בחצר. המעגלים הפוליטיים הלאומיים, שאלות יותר גדולות מאשר האני. שאלות על החברה או השבט הישראלי, ועם כל אלה הספרות יכולה להתעסק". גם מבחינת ברדוגו, אמירת שנות התשעים וכותביה ­ לא אתן את הדין למה שקורה, הכל כבר קיים ומה שמעניין אותי זו השוטטות העירונית הקטנה שלי, כלומר אני מודע ובוחר להתעלם ­ אמירה כזאת פסולה ואפילו לא מוסרית. למעשה ברדוגו, שבעבר הצהיר על עצמו כיצור א­פוליטי מסוגר ואדיש, עבר מהפך בדרך לספרו השני: "אתה תוצר אינטגרלי של מה שקיים ויש פה מערכת דיפוזית של קבלה והדחקה והסביבה היא בלתי נמנעת ומשפיעה". גם עבור יקיר, מונח כמו "בליסטוריה" (בלי היסטוריה) שתבעה אורלי קסטל­בלום, כמו גם הקביעה שלטאוב, כי "העבר נעשה חסום", לא ממש מתאימים. לדבריה, "יש חזרה לתחביר יותר מורכב, שגם חוזר להתכתב עם יצירות ספרות מוקדמות שקצת בעטו בהן והניחו אותן הצדה". יקיר לא חשה עצמה כמי שנולדה מלא כלום או ממציאות עכשווית, ואינה מתכחשת לכך שהיא פועלת בהקשר קיומי "רחב יותר מ­26 שנות קיומה, מחוויות ילדותה ומחוויות הסופרים בני זמנה". ועדיין, כולם מסכימים כי מה שמהותי באמת הוא לראות כיצד ההתכוונות החדשה שמתחילה לבצבץ תתממש לאורך זמן. "האם יש בה מהפך או הרחבה של תפיסת העולם", אומר בורשטיין, "ולא רק החלפת מניירה סגנונית אחת באחרת". אם גם הלשון הדשנה תהפוך לטרנד, הוא מתריע, נראה איך אותן התופעות של הספרות הרזה שבות, והפעם בכסות של מילים יפות ומשפטים ארוכים. חוסר הכישרון ימצא כבר על מה להתלבש.