מזמורי השטנה: איך הפכו שירי הנאצה ללהיט במגרשי הכדורגל מ"סרטן בראש" ועד "מכבי נאצים". שי להב על אוהדי הכדורגל שמביאים את ז'אנר שירי הנאצה לשיאים חדשים שי להב 16/05/03 "מה סלים עושה פה לא יודע, מה זה פה בכלל אני שואל. מכל הצדדים אני שומע, טועמה פה זו ארץ ישראל. פה זו ארץ ישראל טועמה, כאן זו מדינת היהודים, אני שונא אותך סלים טועמה, אני שונא את כל הערבים" (מילים: שלום קדוש. לחן: על פי "אח יא ראב", מתוך "סלאח שבתי". עיבוד והפקה מוזיקלית: אנשי "גוב האריות", מועדון האוהדים השרופים של בית"ר ירושלים) השיר דלעיל רחוק מלהיות דוגמה חריגה, ביחס למזמורים המושמעים בטריבונות ארצנו. למרות הפיתוי הסטראוטיפי העז, ניתן לקבוע בוודאות שהוא גם לא נחלתם הבלעדית של אוהדי בית"ר ירושלים. נהפוך הוא. בז'אנר שירי הנאצה, שבשלוש השנים האחרונות הולך ותופח לממדי ענק, חובבי המנורה מתברגים אי שם במרכז הטבלה, עם סיכוי קלוש להריח אוויר פסגות. בצמרת הגבוהה, אם נמשיך במלאכת ניתוץ המיתוסים, מצויים דווקא האוהדים שלאורך השנים נחשבו "נאורים", "תרבותיים" ו"אדיבים", באופן יחסי כמובן. גבירותי ורבותי, קבלו את "שער חמש", הצד השרוף של אוהדי הפועל תל­אביב. נציגי השער לא יקללו בני מיעוטים, על פי מיטב המסורת הקבוצתית, אבל לא יהססו לרדת אל מתחת, אבל ממש מתחת לחגורה. "אומרים מכבי נאצים, שרמוטות מזדיינים", שרים האדומים ממיטב זמרת הארץ, "הלוואי שתמותו ותישרפו חיים". ובאותו עניין: "שער 11 גטו, שער של חזירים, איזה רימון אכלתם, בליגת המילואים". שער 11, למותר לציין, הוא מעוזם של אוהדי היריבה העירונית, מכבי תל­אביב. אנשי שער חמש גם לא סולדים מרתימתן של נכויות פיזיות ומקרים טרגיים לצורכי עידוד. דוגמאות נבחרות: "גדי ברומר עוד בוכה, אלון ברומר הוא נכה, בכיסא הגלגלים, איך נפלו התאומים. או ­ אלון חלפון עולה!". אלון חלפון, למי שזקוק לפרשנות, תיקל לפני מספר שנים את רגלו של אלון ברומר, שחקן מכבי, ובכך נקטעה הקריירה המבטיחה של הבלם הצהוב. ובנוסף, על פי הלחן של "על כל אלה": "אלוהים לקח לברומר, את הרגל הימנית, אלוהים לקח לקלינגר את העין השמאלית. על כל אלה...". תרגום: ניר קלינגר, מאמן מכבי תל­אביב, סובל מעין עצלה. לצורך האיזון, נציין כי אוהדי מכבי תל­אביב מעניקים פייט מצוין ליריבתם העירונית. לדוגמה, אחרי שכמה מהם שרפו את מכוניתו של קפטן הפועל, שמעון גרשון, יציע שלם בצהוב שר לשחקן: "שמעון גרשון סע במונית, כי החוליגנים שרפו לך את המכונית". ובכלל, שירי הנאצההפכו כבר מזמן לטרנד החם ביותר בקרב אוהדי כל הקבוצות. אוהדי הפועל כפר­סבא, למשל, איחלו לשופט אסף קינן בשירה "סרטן בראש", עקב פסיקה שלו שהורידה אותם ליגה. השרופים של הפועל פתח­תקוה זימרו לעבר אוהדי מועדון ספורט אשדוד, מוכי האבטלה, לצלילי "קרנבל בנח"ל": "קרנבל, סגרו את הנמל, מי שלא קופץ מובטל". גם יציע השרופים של האלופה, מכבי חיפה, המכונה "הקופים הירוקים", משתדל לעמוד בקצב, ובהצלחה מרשימה. ברשימת השירים שלהם, המופיעה באתר האינטרנט הרשמי של מכבי חיפה, כלולה, למשל, היצירה הבאה: "כי לנו זה מאוד כאב, בחיפה אני מאוהב. מני לוי הוא לא הכוכב, אמיר רנד תעורר עכשיו". מני לוי הוא שחקנה של מכבי תל­אביב שנכנס למצב של קומה במהלך משחק. אמיר רנד הוא אוהד מכבי חיפה, שנקלע למצב טרגי דומה, במהלך התפרעות שהתרחשה בעת חגיגות האליפות של הקבוצה. הצעקה האחרונה, תרתי משמע, מגיעה דווקא מהכדורסל, ענף המפגר בהרבה אחרי הכדורגל, בפרמטרים של עניין ופופולריות. גם כאן הכוכבים המרכזיים לובשים אדום, ומתגוררים בתל­אביב. אחרי שהתעמתו עם קפטן מכבי תל­אביב, גור שלף, על רקע שירי נאצה שהזכירו את אביו המנוח, שהיה דמות מרכזית בהפועל, התפנו אוהדי הפועל תל­אביב לתקוף את היו"ר הנצחי של הצהובים, שמעון מזרחי. בפשטות, הם המליצו לו בשירה שיקפד את פתיל חייו במו ידיו. הקריאה, שהפכה כבר לנורמה בכל מגרש שבו מתארחת האלופה הנצחית, גרמה למזרחי לנקוט לפני כשבועיים בצעד של מחאה, ולפנות בהפגנתיות את ספסל המחליפים של הקבוצה. אוהדי הפועל תל­אביב, מצדם, חיברו את שני האלמנטים ללהיט קצר אחד: "בוגד, בוגד, גור שלף הוא בוגד. אבא מתהפך בקבר, שמעון מזרחי תתאבד". נאצות במקום מכות הסקירה דלעיל עשויה לעורר תחושת קבס בקרב כל בן תרבות. ניתן לקשר אותה בנקל להתגברות האלימות בתוך החברה הישראלית, להשלכותיה של האינתיפאדה הממושכת ולקנח ב"עוד לא למדנו כלום מרצח רבין". מכאן קצרה הדרך לכינוס דיון חירום של ועדת החינוך של הכנסת, שייצר קריאה נרגשת לביעור האלימות במגרשים. אבל העניין הוא שמדובר בנושא מורכב הרבה יותר מהגינוי האוטומטי (והקלישאי) שמצורף אליו. מעטים ערים, למשל, לעובדה שבמקביל לגידול החד בכמות שירי הנאצה, חל פיחות דרמטי במינון האלימות הפיזית במגרשים. העיתונאי ארי שמאי, יושב טריבונות ותיק ופעיל ועורך דין פלילי במקצועו, מפרשן: "האלימות הפיזית במגרשים פחתה כמעט לחלוטין. אני מייחס את זה בעיקר למשטרה, שעושה עבודה מצוינת במשחקים עם פוטנציאל לסכנה. אם פעם באתי לימק"א בלי חולצה אדומה, וספגתי קללות רק על רקע צבע עורי הבהיר, היום אני מגיע לאצטדיון טדי בלי חשש. לדעתי, יש פה גם סוג של סובלימציה. על פי נסיון החיים שלי, מי ששר שירים כאלה הוא בטח לא מכה. ככל שהקהל יותר שנון, ככה הוא פחות אלים. מי שרוצה להרביץ, לא יטרח לחבר שירים". שאול אייזנברג, דובר ההתאחדות לכדורגל, מחזק: "על פי הסטטיסטיקה שבידינו, האלימות הפיזית ירדה דרמטית. זה נובע מפעילות ההסברה שלנו, יחד עם חקיקת חוקים שאפשרה למשטרה לעצור מיידית מפירי סדר". אז מה קרה פה, בעצם? איך ייתכן שיציעי הכדורגל בארץ הפכו, מצד אחד, לבית גידול של תשפוכת מילולית מהסוג הנקלה ביותר, ומצד שני הפכו לבטוחים, בסטנדרטים המגרדים את אולמות הקונצרטים? אסף שלונסקי, אוהד חרוך של הפועל תל­אביב, שממרומי גילו המתקדם (23) היה עד לכל התמורות הגדולות עלי טריבונה, נותן בהן סימנים: "עד לפני ארבע­חמש שנים, המודעות לשירי עידוד בארץ היתה מבוססת על שירים מזרחיים, פלוס 'השופט בן זונה'. אמצעי העידוד הכי דומיננטי היה דגל ענק, שנתרם בידי חברה מסחרית. ואז נכנס האינטרנט, שפשוט שינה את הכל. לכל קבוצה גדולה בחו"ל יש אתר של ה'אולטראס' (מלשון אולטרה: קיצוני), השרופים. אוהדי כדורגל צעירים בארץ שראו בטלוויזיה את הקהל הצבעוני של איטליה, למשל, קנאו בזה, נכנסו לאותם אתרים והתחילו לחקות אותם. זה הביא לשינוי דרמטי בכל צורת העידוד, העלה אותו בארבע דרגות. בדרבי התל­אביבי האחרון, למשל, היו לנו ביציע טון נייר, 120 דגלישני מקלות, עם קריקטורות, מאה דגלי ארבע על ארבע, דגל של 70 מטר ואינספור שלטים. לטריבונות גם נכנסו התופים, במקום הדרבוקות. בתחום הספציפי של השירים, אימצו מנגינות מחו"ל ולמדו לשיר שירים יותר ארוכים, עם אמירה. קטעים שנשמעים כאילו הומצאו פה, נלקחו בעצם מאתרי אינטרנט. 'הו, הפועל עולה' ­'זה מ'ריבר פלייט' בארגנטינה. 'הו, אני אדום בנשמה' ­ הגיע מהכוכב האדום בלגרד. במקביל, משהו מאוד מוזר קרה ליציעים של השרופים בארץ. השתלטו עליהם ילדים בגילאי 15­19 שהם בעצם ילדים טובים, פריקים של אינטרנט, שנכנסו לכדורגל כסוג של טרנד. השירים הפרובוקטיביים שלהם הם תוצאה של היריבות בין מחנות האוהדים, ולא מבטאים בכלל נטייה לאלימות פיזית. נכון שיש מקרים בלתי נסלחים, מבחינת המילים, כמו השימוש התכוף בשואה, אבל צריך לקחת את זה כנגד הירידה הגדולה ברמת האלימות הפיזית. כבר לא מדובר בבני 30 שרצים אחריך עם אלות ביבנה, אלא בילדים שמתים להישמע כמו גברים". שלונסקי ממפה את הקהלים השונים בארץ, על פי סגנון העידוד שלהם. באופן טבעי, הקהלים הדומיננטים ביותר בתחום הם אלה הגדולים כמותית ומייצגים קבוצות מצליחות. "הקהל של הפועל ומכבי תל­אביב הוא הכי משפיע ומכתיב את הטון מבחינת שירים", לטענתו, "הם גם לעולם לא יעתיקו אחד מהשני. גם הקהל של מכבי חיפה חשוב, למרות שהוא לוקה בחוסר מקוריות. הקהל של בית"ר נמצא כרגע בתחילתו של שינוי, לכיוון האולטראס. כנ"ל לגבי זה של מכבי נתניה. השינוי הכי דרמטי עבר על הקהל של הפועל באר­שבע, שהפך מאלים וקיצוני לצבעוני ומעודד. גם אוהדים שבאופן מסורתי נחשבו ליותר אינטליגנטים, כמו אלה של הפועל חיפה, הפועל ירושלים והפועל פתח­תקוה, חזקים מאוד בקטע של שירים ארוכים ועידוד רציני. השריד האחרון של העולם הישן נמצא אצל אוהדי בני יהודה, שנשארו 'עתיקים'. שם אין תחכום, הכל ישר ולעניין, ואני אומר את זה לזכותם. כשהם ניצחו את בית"ר מצמד של שחקן כושי, בסוף המשחק הם נעמדו מול אוהדי בית"ר ושרו: 'כושי זיין אותכם, כושי זיין אותכם!'". קצר ומקלל מוסד האולטראס, כאמור, הוא מקרה קלאסי של ייבוא אישי. קומץ של מטורפים לעניין שהצליחו לשנות כליל את פני הטריבונות בארץ. אחד מהם, בעז קלדרון, מראשי מועדון האולטראס של מכבי תל­אביב, מנסח את חוקי היסוד של התופעה: "למדתי הכל ממועדון השרופים של יובנטוס, שאני נמצא בקשר שוטף עם חברים בו. גם הייתי איתם בהרבה משחקים באיטליה. הבאתי את זה למכבי, והעניין תפס בגדול. אולטראס, קודם כל, לא קשורים בשום אופן להנהלת הקבוצה. בכל העולם. זה מאפשר להם להוות אופוזיציה לראשי הקבוצה, כשצריך. כל הפעילות שלנו היא אך ורק למען האוהדים. אם אני מוכר חולצות, כל הכסף הולך לשיפור העידוד במשחקים. המטרה של האולטראס היא להגיד את האמת, גם כשזה בא נגד שחקנים או מנהלים שלנו. מבחינת אלימות, בעולם האולטראס הם מאוד אלימים, גם פיזית. זה חלק מהרעיון. ביובנטוס, למשל, מדובר בחבורות גדולות של אופנוענים, עם סמלים של גולגולות. בקבוצות אחרות, כמו 'לאציו', האולטראס הם גם מאוד אנטישמים (אגב, גם באנגליה, מולדת ה"פייר פליי", מופנים במשך שנים שירים בעלי גוון אנטישמי ברור כנגד קבוצת טוטנהאם, המנוהלת בידי יהודים ­ ש.ל). אצלנו זה שונה. אני מצדד בהידברות, בלי מכות. אבל מבחינה מילולית, אין לי ממש קו אדום. אני גם אכניס את השואה בשירים נגד הפועל תל­אביב, למה לא? הרי הם התחילו עם זה וכולם שתקו, כי התקשורת איתם. אבל כשאני צועק 'גטו', כל היחימוביצ'ים יוצאים מהחורים. לדעתי, להגיד שהשירים האלה מלבים אלימות זו צביעות. גם סרטי רמבו מעודדים אלימות. ומה רואים בחדשות בטלוויזיה? רק אלימות. אז למה נטפלים דווקא לכדורגל?". לפני כשנה הוקם מועדון "גוב האריות" של בית"ר ירושלים. מהפך של ממש, בקבוצה שחוסר הסדר ששרר ביציעים שלה כבר הפך לפולקלור. המייסדים ניסחו מיד את עשרת הדברות של המועדון, שכללו בין היתר את העקרונות הבאים: "תישמר הזהות הימנית של בית"ר", "תיפסק השחיתות בבית"ר", ו"אלי אוחנה מודל לחיקוי" וסמל המנורה. מורן אפרים (19), אחד מהחלוצים, מסביר: "יש כמה ילדים חמודים וכשרונים שיושבים בבית, חושבים על שירים ואז מתקשרים אלי או אל שלום קדוש. אם אהבנו אנחנו שרים את זה ביציע, ואז כבר כולם חוזרים אחרינו. יותר קל לשיר להיקלט אם אני ושלום מחבבים אותו. בוא נגיד שהשירים שתמיד ייקלטו אצל קהל של בית"ר צריכים לענות על שני תנאים: שיהיו קצרים, ושיקללו את הפועל. ברור שאנחנו גם בעד שירים נגד שאהידים, מה השאלה בכלל? אלה מהשירים הראשונים ששרנו ביציע. מסורת אמיתית. אבל עכשיו מה שגונב את ההצגה זה שירים נגד המאמן, חנן אזולאי. נגיד: 'אני לא מאמן, אני חקלאי. קוראים לי חנן, חנן אזולאי'. או 'תקשיב טוב יא רועה צאן, תכניס את מאור מליקסון'. יפה, נכון?". נתק עם המגרש קווים אדומים של אוהדים שרופים מוצבים דווקא בהקשרים שלמרבית הציבור נראים לגיטימיים בהחלט. כך, למשל, ב"יציע ארבע", מוקד הפנאטים הישן של הפועל חיפה, לא ישירו לעולם שיר על הפטרון המנוח של הקבוצה, רובי שפירא. "אף אחד לא פותח את הפה על רובי", מסביר דודי סנדלר, ממנהיגי היציע. "עד שלא יגיע שיר עליו, שיבוצע בידי זמר מהדרג הראשון, אנחנו נשתוק". אחד מעקרונות היסוד של האולטראס הוא עידוד בלתי פוסק, לאורך כל המשחק, בלי קשר לתוצאה וליכולת על הדשא. מדובר, אמנם, ברעיון יפה, בייחוד בהשוואה לתרבות הישנה של יריקות לעבר שחקני הקבוצה הכושלים, אבל גם כזה שמביא למצבים אבסורדיים. לעתים מתרחש נתק מוחלט בין המתרחש על כר הדשא לחגיגה שביציעים, וכמו שאומר שלונסקי (בטינה ניכרת): "לאוהדים יותר חשוב לפעמים לנצח את הטריבונה הנגדית בעידוד, מהתוצאה עצמה. זה מין נרקסיזם עצמי שבמסגרתו הם לא שורקים בוז ולא מקללים, גם כשהקבוצה מחורבנת. זה הקהל של דור ההיי­טק שבעצם בא לתת שואו, להיות במסיבה". באתר האינטרנט של "הקופים הירוקים", מבית מכבי חיפה, יש אפילו ביקורת שבועית על צורת העידוד, בצירוף ציונים. היא תופסת מקום מרכזי יותר מהביקורת על השחקנים עצמם. הנתק הזה בולט במיוחד בקבוצות שכושלות לאורך זמן בתוך המגרש, אבל מלבלבות במעלה היציעים. עידו נבו מלווה כבר שלושה עשורים כאוהד את הפועל חיפה. למרות שמדובר במועדון שבשנתיים האחרונות ירד לגמרי מנכסיו, תרתי משמע, נבו מדווח דווקא על צבירה של קניין רוחני בטריבונות: "מעולם לא היה עידוד כל כך טוב בקבוצה, גם לא בעונת האליפות. בתחילת השנה, נציגי יציע חמש, השרופים, חילקו לכולנו שירונים עם שירי עידוד. לכל שחקן יש שיר משלו, למרות שלא מגיע כמעט לאף אחד מהם, וכולם מוחאים כפיים גם אחרי שהקבוצה מפסידה. והיא מפסידה כל הזמן". אחד מלהיטי הקבוצה, אגב, מתייחס לשחקן ישראל כהן, שעל פי החשדות היה מעורב במכירת משחק הדרבי בעונה שעברה, ובכך הביא לירידתה של הפועל חיפה לליגה השנייה. הפזמון הולך, על פי מנגינת "חסקה", בערך ככה: "מהמר, מהמר, ישראל כהן מהמר. את הדרבי הוא מוכר, ישראל כהן מהמר". גם נועם ביטון, עיתונאי ירושלמי ואוהד שרוף של בית"ר במשך שנים, מוחה על הרווח שבין הגברים ביציע לחולצות שעל הדשא: "שנים צחקנו על אוהדי מכבי תל­אביב שהם גנון, והגננת חילקה להם בלונים לשבת. פתאום, גם כל האוהדים שלנו ילדים. יש עוד נומה ודוד עראק שאיכשהו נגררים למשחק, אבל הם מזכרות. מדובר בחבורה של ילדים ערסים, אבל לא אלימים באמת, שרוצים להישמע הרבה יותר מפחידים ממה שהם. פעם שרו פחות והרביצו יותר, היום להפך". מורן אפרים נאלץ להסכים איתו לגבי הנקודה האחרונה. בצער, למי שטרם הבין: "'גוב האריות' נהיה מקום של חבר'ה אינטליגנטים כאלה, חלקם הגדול חנאנות שגרים בכלל ברעננה ובהרצליה. כירושלמי, זה חורה לי. אבל כשהקבוצה תחזור גם הירושלמים יחזרו, וככה גם האלימות. אל תדאג, יהיה בסדר". אין סיכוי שנפסיק העצמאות המוחלטת הזו ביחס למנהלי ולשחקני הקבוצה שאנשי האולטראס מצדדים בה, הפכה אותם למוקד כוח חדש במגרשים. היות שמדובר בכמות גדולה ומאורגנת של אוהדים, שלמעשה מכתיבה את הלך הרוח ביציעים, מועדוני השרופים יכולים להשפיע על גורלם של שחקנים, מאמנים, ולעתים אפילו בעלים. תשאלו את לוני הרציקוביץ', הבוס של מכבי תל­אביב, שחווה מדי משחק את נחת לשונם של בועז קלדרון וחבריו. "בשנה שעברה הנפנו כרזות עם הכיתוב 'לוני כישלוני', או 'שבע שנים של כישלון'", מספר קלדרון. "לוני שלח אנשים מטעמו שהורידו אותן. למשטרה לא היתה בעיה עם זה, מי שהוריד את השלטים היו אנשי חברה פרטית שהוא שכר. היום, גם אם לוני יביא לנו את גביע אירופה לאלופות, עד שהוא לא יתנצל בפני האולטראס על הדברים שהוא אמר ועשה נגדנו, נמשיך לשיר עליו שירי מחאה. אין גם שום סיכוי שהוא, אפילו אם מישהו מההנהלה ידרוש מאיתנו להפסיק לשיר שירי נאצה, שאנחנו נקשיב להם". אלעד מלמד, אוהד הפועל תל­אביב, היה זה שהמציא במו מוחו הקודח את תת הז'אנר הפופולרי המכונה "שירי שחקנים". ההסברים שלו ממחישים היטב את מידת הכוח הפתאומי שהתגלגל לידי האולטראס: "בעונת 98' החלטתי להצמיד לכל שחקן בקבוצה שיר. עד אז היו בודדים שזכו לזה. עשינו נוהג, שבחימום כל מי שעולה בסגל שרים לו. השחקנים למדו למחוא לנו כפיים בתגובה, ומי שלא למד קיבל שיעור בהתאם. בהתחלה, העברנו שירים בירושה משחקן לשחקן, היום כבר לא. כל אחד זוכה ליצירה מקורית. הבנו גם שאסור להחליף לאותו שחקן שיר, כי זה מביא מנחוס. למשל, פליקס חלפון בא אלי בחתונה של אוהד, וביקש שאני אחליף את השיר עליו, לפי המנגינה של 'משיח', שנהיה כבר לא רלוונטי אחרי ארבע שנים. הסכמתי, ותוך יומיים הוא עזב את הקבוצה. פיני בלילי ביקש ממני להחליף, הסכמתי, ואז הוא נפצע בשרירי הבטן ונעדר עשרה חודשים. העונה הוא שוב ביקש לשנות. לא הסכמתי, אז הוא הלך לאוהד אחר שהסכים. ומה נהיה? הפסדנו לנתניה ופיני נפצע בראש. בעונה שעברה החלפנו לאילן בכר שיר, בלחץ הצעירים, והוא לא נפצע. מאז התחילו להתערער סדקים במדיניות, וקשה לי לעמוד בפרץ. הכי חוצפן היה יגאל אנטבי שלא הסכמתי להחליף לו שיר, אז הוא התבכיין בשידור חי ב'שערים ללא הפסקה' וביקש שנחליף לו. בסך הכל, יש הרבה אחריות בתפקיד שלי. הוא יכול לשנות פופולריות של שחקנים.אני גם הנהגתי מסורות בטריבונה. נאמר, יש כל מיני שירי 'אדום עולה'. כשרוצים לתת לזה שעומד ביציע ומפעיל את כולם אות שמדובר בגרסה המסורתית, מסמנים לו עם היד בצורת תפילין, והנחת כיפה על הראש". האולטראס לא יוצאים רק כנגד קבוצות יריבות, או הנהלת הקבוצה. לעתים, שירי הנאצה שלהם מתמקדים באוהדים אחרים, של אותה קבוצה ממש. כך, למשל, אנשי "גוב האריות", הממוקמים בצד המזרחי של אצטדיון טדי, שרים לעבר יושבי הצד הנגדי "מערבי, להתעורר", קריאה שיש בה הרבה יותר ציניות מדרבון של ממש. "מה לעשות שהם רוצים רק לקבל כרטיסים בחינם, ואנחנו באים לעודד כל המשחק", מסביר מורן אפרים. בהפועל חיפה, אנשי יציע חמש החדש מצויים בעימות עם אוהדי יציע ארבע, המסמלים את ההנהגה הישנה. המועדון הטרי אפילו הדפיס חולצות של הקבוצה, עם הכיתוב "יציע חמש". בהפועל ירושלים נפוץ פעם השיר הבא, על פי מנגינת "כל הכבוד לשר", שכוון לכאורה למאמן מישל דיין, אך בפועל נועד לפגוע באחד האוהדים, שצידד בשחקן אייל אברהמי: "והוא הגיע לקבוצה, ודיו לשחקנים אמר. ופה סטירה ללחי ושמה נזיפה, ואת אייל אברהמי זרק מהקבוצה". מנחם שיזף התעצבן קרבות אדירים מסוג אחר מתנהלים סביב סוגיות של זכויות יוצרים. פורומים של אוהדים באינטרנט מתנצחים לילות ארוכים סביב השאלה מי המציא את להיט הענק ("אני שונא את הפועל") כדלהלן: "אני מודה לאלוהים/ על שנאתי לאדומים/ אני לובש צהוב­כחול/ למכבי אתן הכל/ אחרייך אני הולך/ מוכן למות למענך/ חושב עלייך כל היום/ ומי שלא קופץ אדום" (לפי הלחן של ההמנון של גלאטסראיי הטורקית). אוהדי הפועל חיפה והפועל ירושלים עדיין לא הגיעו לפשרה בעניין השימוש הראשוני בלחן השיר "חי" של עפרה חזה. החיפאים השתמשו בו לטובת המגן חי בן­לולו ("חי חי חי, חי בן­לולו חי"), בעוד שהירושלמים טוענים לקדימות, במסגרת שיר העידוד לקשר המחונן רונן שווייג ("שווייג שווייג שווייג, רונן רונן שווייג"). אבל נכון לחודשים האחרונים, כל קבוצות האולטראס נטשו את המחלוקות ביניהן, לצורך מלחמה במטרה מאוחדת אחת: משטרת ישראל, שלטענתן מפעילה כוח פיזי מופרז ביציעים. השרופים של מכבי חיפה כבר הגיבו בשיר טיפוסי: "הקופים הירוקים, את הסמויים הם מזיינים, עם אבוקות ורימונים, שורפים את כל היציעים". הסיבה למחאה היא שהמשטרה פועלת לאחרונה בצורהאינטנסיבית הרבה יותר ביציעים, במסגרת המלחמה באלימות הפיזית. עורך הדין ארי שמאי חושב שמדובר באינטנסיביות יתר: "חוק הספורט, שהוא יותר דרקוני מהחשוך שבחוקי עיראק, מאפשר לכל שוטר אידיוט ביומו הראשון להעיף כל אחד מהמגרש, בעילה של 'הפרת הסדר'. זאת הגדרה אמורפית, שבעצם נותנת לו סמכות אבסולוטית. אוהדים שלנו הניפו לפני כמה משחקים שלט, 'להפסיק את אלימות המשטרה', ושוטרים החרימו להם אותו. לכן, המשטרה היא היום הטרנד החם בשירים. פעם התחלנו עם 'הומו מי שלא קופץ', ואז מנחם שיזף שישב לידי התרעם, ואז עברנו ל'מי שלא קופץ צהוב'. היום זה 'מי שלא קופץ שוטר'". בהערת אגב נספר שאוהדי הפועל פתח­תקוה מתעקשים שלא לרכוב על הגל המשטרתי וממשיכים לשיר את ההמנון המסורתי, 'מי שלא קופץ לוזון'. כל קבוצה ובעיותיה. אם בכל הנוגע למאבק באלימות הפיזית מדיניות המשטרה ברורה, הרי שהתמונה מתעמעמת ביחס לשירי הנאצה. המקרה המפורסם ביותר, עד כה, שבו נרשמה התערבות כחולת מדים בתחום היה זה של הדיסק, "חברים שרים טייב", שהוצא בידי אוהד הפועל תל­אביב, גל סוקולובסקי. הדיסק כלל מערום של שירי שטנה כנגד שחקן הפועל בית­שאן, איתן טייב, שעל פי המסורת האדומה לא התאמץ במכוון במשחק קבוצתו מול בית"ר ירושלים, אותו משחק שלמעשה הכריע את גורל האליפות לטובת שחקני הבירה. טייב, שלאורך הדקות המכריעות של המערכה התרכז בעיקר בקשירת שרוכי נעליו, הפך אחר כך למטרה קבועה של שרופי הפועל תל­אביב. בדיסק, שהתבסס על לחנים מוכרים, סוקולובסקי איחל לו ולמשפחתו איחולים מאיחולים שונים, כמו "שתאנוס אותך ארנבת ותדרוס אותך רכבת". בעקבות חשיפת השירים בתקשורת, המשטרה עצרה אותו בעוון הסתה. בדיון על הארכת המעצר ייצג אותו, איך לא, ארי שמאי, שלא מוכן לסלוח: "הם טענו שהדיסק ההומוריסטי והשנון הזה היה הסתה. פשוט מגוחך. שאלתי בדיון את אחד השוטרים: 'איפה פה ההסתה. מה, באונס שמבצעת ארנבת?', כמובן שהוא שוחרר על המקום, ובשנה שחלפה מאז עוד לא הוגש נגדו כתב אישום. לדעתי, מאז רצח רבין נושא חופש הביטוי בארץ קופח. כל אחד ששר משהו תקיף, ישר אומרים לו שזה יביא לרצח. מבחינתי, גם צעקות של 'מוות לערבים' במגרש הן לא הסתה. ובכלל, אין הרבה משפטנים שיתמכו בהעמדה לדין של אוהד בגין הסתה, בגלל שיר או קריאה שלו ביציע". עורך הדין שלום אבן­עזרא, התובע מטעם ההתאחדות לכדורגל, מנסח את עמדתה הרשמית של ההתאחדות ביחס לשירי הנאצה: "אין להגיש תביעה כנגד קבוצה בגלל קללות או שירים של אוהדים. נקודה. הרי אי אפשר לדרוש ממנה לעצור כל אחד שצועק. המצב שונה כשמדובר בשירים גזעניים. שם אני מחמיר מאוד, וזו גם הדרישה כלפינו מצד פיפ"א ואופ"א. התקנו תקנה נגד קריאות גזעניות לפני שלוש שנים. מאז, העונשים התבטאו רק בקנסות ולא בהורדת נקודות או בעונש רדיוס, כי זה הרי כמעט בלתי אפשרי לדרוש מקבוצה לשלוט על כל הקהל שלה. הפרט המשמח הוא, שמקרי השירים הגזעניים יורדים בהדרגה. לפני שנתים שפטנו שמונה כאלה, לפני שנה חמישה והשנה עוד לא היה אף אחד". דייני ההתאחדות צופים, כנראה, במשחקים במיקרונזיה ולא בישראל, אחרת קשה לגשר בין הנתון האחרון ושירי השאהידים המושמעים מדי שבת ביציעים. אבן­עזרא מנפק הסבר אפשרי: "לפני כמה חודשים הייתי במשחק בליגה הלאומית והכרוז הודיע שהתובע של ההתאחדות נמצא במגרש, אז נא להימנע מקריאות גזעניות. הקהל דווקא ציית". דיאלוג פורה אבל עם כל הכבוד לנעשה ביציעי הכדורגל, האקשן הרציני ביותר של העת האחרונה, בכל הנוגע לשירי נאצה, מתרחש דווקא באולמות הכדורסל. אסף שלונסקי מייחס אותו בעיקר לסוג של ייאוש: "ככל שהענף יותר פושט את הרגל, ככה השנאה למכבי תל­אביב מתעצמת. בעצם, זה כל מה שנשאר לאוהדים האחרים להתעסק בו, כי סיכוי אמיתי להצליח ולקחת אליפות אין להם. התסכול הזה גורר אותם לשירים נגד שמעון מזרחי, שמסמל את המכביזם". מזרחי עצמו מאס, כאמור, בשירים הממליצים לו להתאבד, ובמשחק קבוצתו נגד מכבי ראשון­לציון הורה לשחקני הספסל שלו לרדת לחדרי ההלבשה, כאות מחאה. ארי שמאי לא מתרגש: "אם אתה שר לשמעון מזרחי 'תתאבד' והוא נעלב מזה, סימן שמשהו פגום אצלו. חוץ מזה, מי שמכיר את האיש יודע שאין שום סיכוי שהוא יתאבד. מצד שני, לשירים על גור שלף אני מתנגד בכל תוקף". הנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל תל­אביב טוענת בתגובה כי היא "פועלת ללא לאות כדי למגר את התופעה על מנת להוריד את נפח השירה הזו". הפעולות הללו, שלדברי ההנהלה כבר הקטינו את כמות השירים "הרעים", כוללות שיחות אישיות עם אוהדים, תליית שלט ענק באולם "אוסישקין" עם מסר שלתרבות עידוד והפצת פלאיירים בנושא. "עם אוהדים אדומים מדהימים ונאמנים כמוכם", נכתב בפלאייר האחרון, "אין סיבה שיכעסו עלינו. חובתכם לשמוע לבקשתנו. אם נעשה כל שביכולתנו נדהים גם את עצמנו. השליטה מצויה בלשון של כל אחד ואחד". מדובר במקרה ייחודי למדי, שבו עדיין מתנהל דיאלוג פורה בין ההנהלה ונציגי האוהדים, בניגוד למתרחש ביציעי האולטראס בכדורגל (למרות שלטענת אוהדי מכבי תל­אביב בכדורסל, מדובר בנסיונות הרגעה עקרים שנועדו לרצות את התקשורת, בעוד שבפועל אנשי הפועל רק מלבים את האווירה). אחד מהשותפים המרכזיים לדיאלוג הזה הוא עוזר המאמן האדום ואקס שחקן הקבוצה, שמעון אמסלם. למרבית האירוניה, אמסלם עצמו היה אחד מהקורבנות הראשונים והמפורסמים ביותר של שירי נאצה במגרשים, תודות לצירוף שהפך להמנון: "אמסלם ההומו, אמסלם הבן זונה". "דווקא בגלל שעברתי את זה בעצמי", הוא אומר, "אני מבין עד כמה זה מעליב וכמה חייבים להילחם בזה. כשחקן, זה עורר בי תגובות של זעם וכעס, כל הזמן. אולי מהצד נראה כאילו שהתרגלתי, אבל זה לא משהו שאתה לומד לחיות איתו. צריך להיות מאוד אטום כדי לא להתרגש כשטריבונה שלמה מקללת אותך". sofa