להספיק לספר שנים נצרה חנה צחור את קורותיה באושוויץ, בבלוק בו נכלאו ילדי הניסויים של ד"ר מנגלה * עכשיו היא מדברת רותי רוסו 29/04/03 בשיחה הראשונה עם הזוג צחור, שניהם ניצולי שואה, ברוך מספר כי חנה לא הסכימה לדבר או להתראיין עד היום. הם לא עברו ביחד את השואה, אלא הכירו בקפריסין, מאוחר יותר, במחנות העקורים. סיפורה המזעזע של חנה, שצלחה את גטו סלוש, מחנה ההשמדה אושוויץ וברגן­בלזן, נשמר אצלה במשך שנים, בהן לא הסכימה לחלוק אותו. המשפחה הקרובה הכירה את הפרטים, ידעה על בלוק מס' 6 ­ בלוק ילדי הניסויים של ד"ר מנגלה, בו שהתה כשלושה חודשים ­ ידעה על השתלשלות האירועים, על התמימות וגם על הנזק הרפואי, העקרות, שכתוצאה ממנו לא יכלו בני הזוג צחור להביא ילדים. הפרטים היו ידועים למשפחה, אבל חנה לא הייתה מסוגלת לשתף אף אחד אחר בסיפור המזעזע. גם כשהגיעו אליה מטעם פרוייקט התיעוד שהקים סטיבן שפילברג, היא סירבה להתראיין. "המפנה הגיע כנראה עם הגיל", אומר בעלה ברוך. "חנה היום בת 74 וכולנו מבינים שצריך לספר בשביל שלא ישכחו, אין ברירה". חנה וברוך מתגוררים בצופית, מושב ירוק ויפה בשרון, בבית גדול, עם גלריה בחצר. חנה נראית צעירה לגילה, יפה, חייכנית וכובשת. היא מגוללת את סיפורה, מתלוצצת מדי פעם, אבל במקביל חושפת פרטים שמייסר אפילו לשמוע. היא הגיעה מהקרפטים, מחוז שהיה שייך בעבר לצ'כוסלובקיה, והיום נמצא באוקראינה. המלחמה הגיעה אליהם באיחור. כחודש לפני פסח 1944 נדרשו היהודים לענוד מגן­דוד צהוב, ובפסח עצמו הם נשלחו לגטו. "לא הבנתי למה עשן הארובות כל­כך מסריח" "עד אז שמענו את כל מה שקורה במלחמה, אבל לא ניסינו לברוח", אומרת חנה. "לגטו סלוש הגעתי בגיל 15. היינו שם שישה שבועות, שש משפחות בחדר. הדבר הקשה ביותר הזכור לי מהגטו הוא גזירת הצמות הארוכות שגידלתי מגיל מאוד צעיר. בהדרגה החלו לפנות את הגטו לאושוויץ, והחדר שלנו היה במשלוחים האחרונים. הנסיעה לאושוויץ לקחה כמעט יומיים, בצפיפות נוראית, בלי אוכל או שתיה. כשהגענו, החזקתי את אחי הקטן ואבא החזיק את שני האחים הגדולים יותר. היו המון צעקות, ונביחות של כלבים. בתוך רגע תפס אותי קצין גרמני ועקר אותי מהמשפחה ומאח שלי". חנה משחזרת הכל למרות שלא הייתה שם מאז. היא זוכרת בדיוק את שלט הכניסה למחנה ההשמדה, זוכרת את השבילים, את הצריפים, איפה פנו ולאן בדיוק הוליכו אותם. "נכנסו לצריף, הייתי עם בת דודה שלי, ואז מישהו נכנס ואמר שכל הילדים מתחת לגיל 17 יעמדו בצד, כי עומדים לקחת אותם אל אמא שלהם. אני עברתי לצד ולקחו אותי עם עוד שישה ילדים לבלוק מספר 6. בבלוק הזה היו מיטות קומותיים ותנאים טובים בהרבה. לא היה צפוף כל­כך, לא היו סופרים אותנו בבוקר ונתנו לנו לאכול. כל יום שקלו אותנו ומדדו אותנו.בחדר היה גם ארון גדול מלא תרופות. "מדי פעם מנגלה היה מגיע ולוקח 30­40 ילדים מהבלוק. אמרו לנו שהילדים הולכים לפגוש את אמא שלהם, ואני חיכיתי בקוצר רוח לתורי. בינתיים היינו מקבלים אוכל מוזר עם טעם לוואי ותרופות, ונאסר עלינו לצאת מהצריף. יום אחד, אחרי שלושה חודשים, דלת הצריף נשארה פתוחה ולא היה שומר, ואני החלטתי לצאת החוצה לשירותים לחפש אנשים. הגעתי למחראות ושם היו שתי נשים שדיברו ביניהן. הבנתי שהן מהמחוז שלי ולאחר שיחה קצרה התברר כי אחת מהן בת דודה שלי. "הן שאלו אותי מאיפה אני ואמרתי שאני מבלוק 6. הן ידעו כבר מה זה בלוק 6, ואני לא הבנתי את האימה בעיניים שלהן למשמע תשובתי. שאלתי אותה למה העשן היוצא מהארובות כל­כך מסריח והיא אמרה כי שורפים שם סמרטוטים. בת דודה שלי רצתה שאחזור איתה לבלוק שלה, שבו נמצאות גם שתי אחיותיה. ראיתי את התנאים הנוראיים בהן הן גרו ואמרתי שאני צריכה לחזור לבלוק 6 כי עומדים לקחת אותי אל אמא שלי. בת דודה שלי הוציאה אותי החוצה, הצביעה על הארובות ואמרה: 'הגרמנים לא משקרים. הם באמת יקחו אותך אל אמא שלך. ביום שהגעת לפה שרפו אותה ואת האחים הקטנים שלך ואתתצטרפי אליהם כשתצאי מהארובה, אם תחזרי עכשיו לבלוק 6'. "הייתי בטוחה שלא אעבור את הסלקציה" חנה החליטה לעזוב את בלוק 6 ולהצטרף לבת דודתה. "בסלקציה הבאה, בזכות קצת סלק שבת דודה שלי שמה לי על הלחיים, שלחו אותי למחנה עבודה. בת דודתי הקטנה לא עברה את הסלקציה, ושתי אחיותיה הגדולות החליטו להישאר וללכת איתה אל מותן. לפני היציאה לעבודה העבירו אותנו לעוד צריף ושם חיכה לנו שוב מנגלה וערך סלקציה נוספת. הייתי משוכנעת שאת זו אני לא אוכל לעבור. אולם כשהגעתי אליו והוא הפנה אותי למוות, הגיעה מאחורי אישה מבוגרת יותר וגדולה, ואמרה שאני אחותה הקטנה, ושהיא תוכל לעבוד בשביל שתינו. מנגלה, באופן מפתיע נתן לי לעבור. "נסענו שלושה ימים למחנה העבודה לנשים אולטרלוס בגרמניה. במחנה נתנו לנו מיטות, שמיכות, כף, מזלג ואפילו מסרק. אחרי שבועיים התחילו לקחת אותנו לעבודה. בהתחלה לקחו אותנו לבנות בריכת שחיה, ואחרי שבוע הביאו אותנו ליערות, כל אחת עם גרזן ביד, לחטוב עצים. היינו הולכות את כל הדרך ליער ברגל, וכשהגיע החורף נתנו לו יריעת בד צהובה ללפף סביב הגוף על מנת להגן עלינו מהקור. "אני לא עמדתי בזה והבלוקרית, מנהלת הבלוק בו ישנתי, הצליחה להעביר אותי לבית חרושת לתחמושת. הייתי צריכה לעבודבסרט נע להכנת פצצות, והגרמני שפיקח עלי אמר שאם אני אטעה הוא ישים אותי מול הקיר וירה בי במקום. אמרתי שאני לא רוצה לעבוד בזה, שאני פוחדת, והוא צחק ואמר: את חושבת שאת עדיין אצל אמא שלך? "במרס 1945 כבר שמענו מסביב את ההפצצות האמריקניות וגרמנים רבים ברחו מהמקום. בוקר אחד הוציאו את כולנו החוצה, העמידו אותנו בשורה, הכניסו למכוניות והסיעו אותנו לברגן­בלזן. שם נגלה לפנינו המחזה המזעזע ביותר: גוויות וגוססים בכל מקום. אנשים מתים מכסים את המגרשים. הכניסו אותנו לבלוק מלא בעצמות ושאריות אדם. בתוך רגע התמלאנו בכינים מכף רגל ועד ראש. המחנה היה נגוע במגיפת הטיפוס ובגלל תנאי התברואה הנוראיים והחולשה הפיסית של מי שהגיע לשם, לא היה סיכוי שלא לחלות. "אחרי שבוע גם אני חליתי, ותוך כמה ימים כבר חדלתי מלתפקד או לזוז. הוציאו אותי החוצה וזרקו אותי עם שאר הגוויות. שכבתי שם, מתנדנדת בין חיים למוות, אבל הייתה מישהי שהקפידה להביא לי מעט סלק ומים. בשלב מסוים איבדתי את ההכרה כליל, ושמעתי לאחר מכן, מסיפורים, ששבוע שכבתי בחוץ עד שהגיעו האנגלים ושיחררו אותנו. הם עברו על פני מגרשי המתים והגוססים ומי שעוד היה לו דופק, כמוני, הועבר לבית­חולים. לקח לי חודש להתעורר בבית­החולים ואז גם סיפרו לי שנגמרה המלחמה. ניסיתי לקום מהמיטה, אבל שקלתי בקושי 38 ק"ג, ולא יכולתי לזוז. רק שלושה חודשים מאוחר יותר יצאתי מבית­החולים". חנה הגיעה למחוז הולדתה לחפש קרובים. בבית הוריה התגוררה משפחה נוצרית, והיא הלכה לחפש מפלט אצל השכנים. אחיה הגדול שחי בבודפשט שמע שהיא ניצלה, יצא לחפש אותה ומצא אותה שם. גם אביה, שהועבר למחנה עבודה ביום הגעתם לאושוויץ, ניצל. אחרי שעלתה ארצה והתחתנה עם ברוך, גילתה חנה שהיא לא יכולה להרות, והם אימצו שני ילדים.