נגעו באלוהים מנחם בן על כישרונם יוצא הדופן של יורם ברונובסקי, דוד אבידן ויונה וולך מנחם בן 24/04/03 הם היו שלושה. כל אחד מהם בא מכיוון אחר לגמרי, אבל שלושתם עסקו בשירה ושלושתם היו גאונים מפורשים, כל אחד על פי דרכו, וכולם היו משיחיים על פי דרכם, ובלעדיהם היתה התרבות הישראלית מאבדת את התוקף הרוחני הכי עמוק שלה. שניים מהם הכרתי היטב במשך שנים, ורק את השלישית כמעט החמצתי בחייה, אבל לא אחרי מותה. יורם ברונובסקי: עשר שפות בגיל 14 הייתי אז בן .14 נכנסתי לתיכון אוהל שם ברמת­גן, וממש בהפסקה הראשונה של יום הלימודים הראשון התוודע אלי נער מן הכיתה החדשה, ילד בעל פני ירח חיוורות ושיער שחור. הוא שאל אותי אם אני כותב שירים, וכשאמרתי כן (פרסמתי קצת שירים אז ב"מעריב לנוער", במדורו של משה בן­שאול, אבל לא ממש התעניינתי בשירה), הוא ביקש ממני לצטט שיר שלי. נעניתי וציטטתי, אלא שהוא הפתיע בתגובה ואמר לי שזה שיר "בוסרי". נדהמתי. ואז, מתוך עלבון עמוק (לא זכור לי שספגתי אי פעם קודם לכן עלבון בענייני כתיבה), ציטטתי לו איזשהו שיר של אלתרמן שזכרתי במקרה בעל פה מתוך איזשהו עמוד נידח (או ככה חשבתי) ב"מקראות ישראל", אסופה כבדת עמודים שליוותה אותנו בכיתות בית הספר העממי. "ומה דעתך על זה?", שאלתי את הנער. "זה מצוין", הוא אמר לי, "אבל זה אלתרמן".ככה התוודעתי לגאון האמיתי הראשון שפגשתי בחיי, יורם ברונובסקי. בגיל 14 הוא ידע לצטט כמויות עצומות של שירה בעל פה בעשר שפות, תרגם משוררים מפולנית, מרוסית, מלטינית, מיוונית עתיקה (ואחר כך גם מיוונית חדשה), מספרדית, מפורטוגלית, וכתב שירים משוכללים בחרוזים. אני זוכר, למשל, בית­ שיר שלו מאז. מין שיר על מסעדת אוהבים:המלצר הוא פטרון לאוהביםוחתולו מג זקן בעל כשףבפינה מתבשלות קציצות מכוכביםבאפלולית מסעדה על הגשר.מילים שנשמעו לי אז קסומות לגמרי. וכך הקריא לי את שיריו, את תרגומיו, דקלם לי את דקלומי השירה האינסופיים ביופיים שלו, פתח לי את "כוכבים בחוץ" ואת "ילקוט שירת רוסיה" ואת לאה גולדברג ואת שלונסקי, ואני התחלתי את הלידה מחדש הראשונה בחיי (אחר כך היו לי עוד כמה לידות מחדש, עד הלידה החדשה והמופלאה מכולן, מסע האל.אס.די הראשון שלקחתי ב­18 ביולי 1969 עם אבידן). ואלוהים אדירים, הוא היה אז רק בן 14 (וצעיר ממני בשלושה ימים).אני לא יכול לתאר את ברונובסקי טוב יותר מכפי שתיארתי אותו לפני שנים ב"פלונטר", רומן מכתבים אוטוביוגראפי שכתבתי בשנת :1975 "באותה שנה, 64', היה הדימוי העצמי שלי כשל לא­אני: הייתי משועבד, תפוס, נע במעגל ההקרנה של יורם ברונובסקי, נער בן כיתתי, עילוי, יהודי פולני. היה לו חולי לב וציפורניים ורודות והוא ידע 'קילומטרים של שירה בעל פה', כביטויו של אדמונד וילסון על מירסקי. כתבתי שירים בסגנון שלו, דיברתי כמוהו, מכרתי ה ברקות שלו לאחרים. אפילו קינאתי במום הלב שלו. כנראה הבנתי, באיזושהי פיקחות ילדים נפלאה ולא מנוסחת, שזהו מקור כוחו. ניהלתי משק נפשי מסובך, קטן וחשוך למדי". אחר כך כתבתי: "כל כך הרבה הצפות של מתיקות במוח היו לי בשעות הארוכות שהיינו ביחד. הוא ידע שירה וציטט שירה ודקלם שירה, משוררים מכל הצבעים ומכל המינים, משוררים "קטנים" ומשוררים "גדולים", נהדרים אחד אחד. שורות על "עצי הלימון והזית" (מתוך שיר של צ'סלב מילוש, תארו לכם, עשרות שנים לפני שהקורא העברי התוודע למילוש באמצעות תרגומי ויינפלד ועשרות שנים לפני שמילוש קיבל את פרס נובל לספרות, אני הכרתי את שירו על קמפו די­פיורי בתרגום ברונובסקי) ושורות ימי ביניימיות על "הדר הדמים" ועל "זהב הייסורים" ושורות של יסנין בתרגומו:היו שנות סופה ומפלת,שנות גבורה עליונה וייסוריםאך תמיד זכרנו תכלתהכפר בו השארנו נעורים.התמכרתי לחלוטין להשפעתו (של ברונובסקי). ברונובסקי לימד אותי הרבה דברים, לא רק שירה. אחרי שהכרתי אותו התחלתי להסתדר נפשית עם העובדה שנולדתי בפולין (עד גיל מאוחר למדי שיקרתי שנולדתי בארץ. למעשה הובאתי לארץ עם הו ריי כשהייתי בן שלושה חודשים). עד שהכרתי אותו רציתי כל הזמן להיות שייך, שייך ל"עם השייכים", כביטויו של אבידן (ששנים אחר כך אימץ אותו גם בן ארצי): "חברה בגבעתיים, חברים בפלמחים/הוא שייך לעם השייכים". מברונובסקי למדתי איך להפוך חריגות להצלחה ואי שייכות ללהיט חברתי ו"יוצאות דופן" לזוהר לא רגיל. ברונובסקי דיבר במבטא פולני דשן, בלי כל ניסיון "לעברת" אותו. הוא הכריז שהוא מכוער, ונהג לצטט שורה אחת של בודלר בתרגומו: "אלוהים, תן לי את העוז להסתכל על עצמי בראי". פעם, בשיעור צרפתית, היה נדמה לי שהוציא מפיו מערכת שיניים קדמיות, תותבות (למעשה פשוט נפלו לו הכתרים משתי שיניו הקדמיות), וחשף שני שורשי שן משחירים. ברונובסקי נכנס למה שנראה כזעם מטורף. הוא דפק על השולחן וצעק שהוא "לא יכול יותר". ולא הקיפה אותו כל דחייה. הוא היה מקסים לחלוטין. המורה לצרפתית קמפוס רעד, רעד ממש, ברונובסקי הוצא מן הכיתה, וקמפוס רמז שהוא חולה רוח, אבל הוא היה מקסים לגמרי.וכן, מפעם לפעם דיבר ברונובסקי על עצמו במונחים שרק שנים אחר כך הבנתי כמה היו משיחיים: "נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי". כל שלושת הגאונ ים שאני מזכיר כאן (ברונובסקי, אבידן ויונה וולך) היו, כפי שניווכח עוד מעט, בעלי זיהוי משיחי כזה או אחר.אחר כך חלה התנתקות ביני לבינו, ריב, עוינות, שנמשכו יותר מ­30 שנה, עד למותו לפני שנתיים, שהתרחש בעיצומה של מריבת עיתונות בינינו. פעם, בנוכחותו של אברהם יבין, ששימש אז כעורך המוסף לספרות של "הארץ", התנפל עלי ברונובסקי בדחיפות ובצעקות. פעם אחרת, כשחלה וטלפנתי אליו להגיד לו שהוא בעיני האיש הכי חכם שאני מכיר (והתכוונתי לזה במובן מסוים. ברונובסקי היה בוודאי האיש המשכיל ביותר שהכרתי), הוא ענה לי: "ואתה האיש הכי מלוכלך שאני מכיר". בדיחת אמת שכבר סיפרתי אותה כמה פעמים. עם זאת, הוא עצמו הודה בשיחה ל"העיר" שכבר איננו זוכר על מה בדיוק רבנו מלכתחילה.אולי לא מיותר לבסוף להזכיר מה עשה ברונובסקי בחייו הבוגרים, כשרבים כבר עמדו על מהות העילוי שלו. ובכן, עיקר חשיבותו הממשית של ברונובסקי ועיקר השפעתו התרבותית והרוחנית נבעה מכתיבה שבועית רצופה במשך כ­35 שנה, תחילה במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" (לשם אני הבאתי אותו, ואהרון מגד, עורך "משא", הזכיר את זה לא מכבר), ואחר כך במוסף הספרותי של "הארץ". ברונובסקי פרסם אלפי מאמרים (!), ופתח לפני ישראלים רבים את תרבות אירופה והתרבות העולמית בכלל.גם בפולמוסים התרבותיים שלו היה ברונובסקי במיטבו, אף כי מכיוון אחר: חריף ומעליב, שנון ואירוני, ולפעמים בולע את הקורבן בחנופה.אוסף מאמריו השלם (בתקווה שייצא אי פעם עם מפתחות) הוא אנציקלופדיית דעת נפלאה של הספרות העולמית לדורותיה, ובעיקר ספרות המאה ה­.20 לכך מצטרפים גם תרגומיו המרובים, בהם למשל שירי קוואפיס וסיפורי ברונו שולץ, שפתחו לקורא הישראלי פתח אל לב יופיה של הספרות האירופית במיטבה. דוד אבידן: "השפה העברית היא אחוזתי הפרטית" מי שטקטי מדי ­ לא פורץ, כי זה לא כל כך טקטי לפרוץ/לעומת זאת, זה מאוד אסטרטגי"דוד אבידן, מתוך "ספר האפשרויות", הוצאת כתראבידן עצמו תיאר פעם ברשימה שפרסם ב"תרבות מעריב" את פגישתי הראשונה איתו: "יום אחד נחת על שולחני בכסית נער כבן 15 שהפגין בקיאות מפליאה בשירה". ואכן, היתה לי אז בקיאות יוצאת דופן בשירי אבידן, וזה היה כנראה מקור קסמי העיקרי בעיניו. מאז, במשך שנים ארוכות, עד מותו בשנת ,1995 ביליתי עם אבידן מאות שעות, בכסית, בביתו, בדיסקוטק מנד'יס, במסעות אל.אס.די.מה היה אבידן? הוא היה קודם כל ולפני הכל משורר מלוטש עד גמירה, בעל עברית משוכללת עד הקצה (המורה שלו ללשון עברית בתיכון שלווה בת"א היה פרופ' חיים רוזן, אחד מגדולי בעלי הלשון בעברית החדשה, והציון של אבידן בלשון עברית בבגרות, כפי שהתפאר לא אחת, היה עשר). אבידן נמנה, למשל, עם המשוררים המעטים שידעו לנקד. אבל אין זה אומר שמקור גאונותו היתה ידיעת העברית שלו, אלא שביטחון השפה שלו היה אחד ממקורות כוחו הנפשי. גם הווירטואוזיות המשוררית שלו לא היתה מוקד גאונותו המרכזי.אבידן היה אמנם משורר משוכלל ומקצו עני מאוד, ששלט באמת שליטה מדהימה בכל דגמי השירה. פעם, למשל, ישבנו איתו בקפה פינתי אני ומוקד ועוד כמה חברים, ואבידן שירשר על מפיות השולחן במשך כשעה, במהירות וירטואוזית, עוד ועוד דגמי שירה בנוסח עמיחי, זך, אלתרמן. כלומר, המציא על המקום, בשניות, שירים בנוסח המשוררים המרכזיים האלה, ומה שיצא לו היה מקצועי בתכלית ומבדח. אבל כאמור, גם בזה לא היה העניין.אלא במה? הייתי אומר שמקור כוחו העיקרי היה באומץ המופתי שלו לחצות גבולות, לדרוס מוסכמות, להפר כל שלווה ("הרחוב היפה­היפה ייעצר לבסוף בדרכו./ השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו/והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי, מברקו", כתב בשיר הראשון הפותח את ספר שיריו הראשון). מין תכנות נפשי פנימי שהניע אותו למרוד תמיד, להרוס תמיד (וקודם כל, לעצמו): "להפוך את הכל לסרט/ ואחר כך לשרוף את הסרט", כפי שכתב בתסריט לסרטו "מין".מתוך נטיית ההרס העצמי שלו היה אבידן גם בדרן לא נורמלי. כזה ששום פוליטקלי­קורקט לא יכול לאלף אותו. כך חיבר, למשל, שיר פורנוגרפי מקברי, שעיקרו הוא בדיחת שואה מוטרפת לחלוטין. מישהי מצצה לו בפולקסוואגן גרמני, שהזכיר לאבידן בצורתו את צורת הכבשן, ומאחר שגמר לה בפה (והשחית כך מטבע הדברים מיליוני תאי זרע יהודיים), הוא מאשים בהשחתה הזו את הכבשן הגרמני המוסווה בצורת חיפושית הפולקסוואגן. הנה איפוא שיר הפולקסוואגן, הכבשן והמציצה של אבידן. אכן בידור לא נורמלי:דוד אבידן / לרחוץ את המכונית ולהחנות מול כסיתלמצוץ איבר יהודיזה מצץ­קצץועכשיו בפולקסוואגן זה מצץ­פצץפרו ורבו ומלאו את הרכברכב בלי חשב שכב בלי קשבלגמור עניינים להשאיר בפניםגרמניה היא אחרת כשהיא מוכרתוגרמניה היא אותה כשקונים אותהובכלל, משגלים על גלגליםזה רצח עם בלי לשפוך דםכבשן קטן וחסכונימכשיר מיני לחינוך המוני (מתוך "שירים שימושיים")זהו בוודאי אחד השירים המוטרפים ביותר, המצחיקים ביותר, וגם הווירטואוזיים ביותר בשירה הישראלית, לא פחות מאלי יצפאן, בדרן חוצה גבולות אחר. זהו כמובן רק צד אחד של אבידן, שהיה גם משורר כאוב מאוד, רב עדנה מאוד, רוחני מאוד, מאוהב מאוד, מתנבא מאוד, בשירים אחרים.וכן, אבידן היה מגלומן אמיתי. הוא דימה את עצמו בכל מיני דימויי משיח ("משיח משיח/ אתה בצרה/ילד רו מנטי/יתום מופרע"), ניבא שיקום מן המתים ("עכשיו אבידן דוד/גוזר על עצמו שכחה/ וקם מחדש מן המוות/אחרי אלפיים שנה"), וראה את עצמו כסוכן רוחני שנשלח מן החלל ("תשדורות מלוויין ריגול"). גם במגלומניה הזאת היה ערך פורץ גבולות, וערך של הליכה בגדולות לא פחות מזה, ועל כך הרי כתב אבידן עוד בצעירותו: "אז מוטב כבר שנלך בגדולות/ מוטב כבר שנלך בגדולות".כך גם עצם כתיבת השירה נראתה לו כמעשה אלוהי במידה רבה: "שירה נכתבת לאלים, לא לאנשים./קוראי שירה הסוברים אחרת/ימצאו כנראה שותפים לדעה/בין עכברושי תת­הבמות". מי שאיננו מבין את אלוהיות השירה זהה כאן בעיני אבידן ל"עכברושי תת­הבמות".מעבר לזה הוא פרץ כמה וכמה מחסומים בשירה העברית (וברוח הישראלית): הוא פרץ אל הדיבור וחידש את החרוז ופרץ אל הבדיחה ואל המין ואל המיסטיקה ואל הסמים (הוא היה הראשון בשירה הישראלית שכתב במפורש על חוויות הסמים שלו ב"דוח אישי על מסע אל.אס.די"). הוא תיעד בשיריו עלבונות שהעליב, תחתיות ייאוש שהגיע אליהן, אימוני הג'ודו שעבר ("נעים למות/באולם התעמלות"). הוא תמיד חשב שהחשמל הרוחני האמיתי נמצא בדיסקוטקים בת"א, ולא בספרות. ו בכלל, הוא נטה תמיד למרוד בגורלו כמשורר ("התואר משורר מעולם לא קסם לי", כתב בהקדמה ל"שירים בלתי אפשריים") ושאף "לבטל את הגבולות בין לשון השירה ללשון הפעילה בכלל".הרבה לפני שאביב גפן שר "אנחנו דור מזוין", כתב אבידן הימנון דורי מסוג דומה: "מה שמצדיק יותר מכל/את הבדידות, את הייאוש הגדול/את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות והייאוש הגדול/היא העובדה הפשוטה, החותכת/שאין לנו בעצם לאן ללכת". דור מזוין. והרבה לפני יאיר לפיד ומכוני הכושר עסק אבידן באינטנסיביות באימוני גוף ושנא את הזקנה. בכל המובנים האלה ובהרבה מובנים אחרים היה אבידן חדשן גדול, גאוני. כעין רוח העלומים הנצחית של השירה ושל העברית. ואין ספק שכל עוד תתקיים השירה העברית (והיא תתקיים לעד) תתקיים גם שירתו.מבחינתי, הוא היה האדם שפתח לפני אלף דברים ובעיקר עניין אחד. בזכות מסעי האל.אס.די שלקחתי לראשונה איתו, נפתחו לפני השמים וראיתי מראות אלוהים. בחיי. יונה וולך: "העברית היא אשה מתרחצת" יונה וולך היא אולי המשורר/ת היחיד/ה בשירה הישראלית שניתן לומר עליה שהיא משוררת אלוהית, וזו גם עיקר משמעותה הרוחנית העצומה לרוח הישראלית ולתרבות הישראלית: היא עוררה את אהבת אלוהים בארץ, כפי שאף אחד לפניה ואחריה לא עשה בתרבות הישראלית. פעם, באחרית הימים, כשהארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים, תובן משמעותה המופלאה של יונה וולך בתהליך ההארה הגדול הזה.לא היה אף משורר ישראלי בדורות האחרונים שהיה לו קשר נפשי ישיר כל כך, אינטימי כל כך, עם אלוהים ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים/ לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני". משמע, קודם עבר), אלוהים מעבר לכל סמלי הקדושה, ולכן גם יכלה להרשות לעצמה, רק היא, לבקש להעביר את התפילין מעדנות על גופה ועל הדגדגן שלה בשיר המפורסם ההוא שעורר את הסערה ההיא:אני אניח תפיליןאתפללהנח אתה גם את התפילין עבוריכרוך אותם על ידישחק אותם ביהעבר אותם מעדנות על גופיחכך אותם בי היטבבכל מקום גרי אותיעלף אותי בתחושותהעבר אותם על הדגדגן שליגם יונה וולך פרצה את גבולות השפה והדעת, אף כי בכיוון שונה מאשר אב ידן. וולך הרשתה לעצמה מה שאבידן אף פעם לא הרשה לעצמו: לתת למילים לעשות "מה שהן רוצות". אבידן היה תמיד, עם כל פראותו העקרונית, אדם הנתון למשטר עצמי ולשוני עמוק. לשונו תמיד נראתה מצוחצחת ומלוטשת לתפארת, גם כשהשתולל במשחקי רחוב ("אז אוסקוט יה חרא/ מוואדי מוסררה/ אני השמנת/ אתה הבררה", כתב אבידן, למשל. איזה שורות גזעניות מצחיקות ומטורפות). יונה וולך לעומת זאת הניחה לעצמה ללכת עם העברית כמו רוח אלוהים, כמו מדיום:תן למילים לעשות בךתן להםועל העברית היא אמרה את המילים הכי נפלאות בעולם:העברית היא אשה מתרחצתהעברית היא בת­שבע נקייההעברית היא פסל שלא פוסלוכך, על העברית ועל כנפי הקודש של ההשראה הגיעה למקומות הכי גבוהים שמשורר עברי כלשהו בדורות האחרונים הגיע אליהם.אני עצמי, יחסיי עם יונה וולך היו בעיקרם מעטים ורעים. היא ממש מישהי שהחמצתי בחייה בצורה בל תיאמן, אבל כן, החמצתי כמעט לגמרי, אין מה לעשות. רק אחרי מותה גיליתי אותה ממש, בהשראת קריאה גדולה, ולא שלא שיבחתי אותה בחייה כמה פעמים, ושבחים לא מעטים אולי. בהחלט כתבתי פה ושם ופרסמתי פה ושם רשימות והערות על יופיים של כמה משיריה המוקדמים, אבל לא עמדתי כלל, אני חייב להודות (והודיתי בכך מזמן), על אלוהיותם ועל מלוא גאוניותם. רק אחרי מותה הבנתי מי עברה כאן בארץ, כמו אש אלוהית.היא היתה לגמרי ידידותית ומאירת פנים אלי בראשית היכרותנו, אבל אני (הייתי אז בן 16) התכווצתי כפולני קטן, זהיר ומהוסס. יונה וולך היתה ההפך מכל מה שאמא פולנייה יהודייה היתה מאחלת לבנה, ואני כמו פוץ, כמו אידיוט, סתום בלום, הפנמתי את האזהרה הזאת. יונה היתה הולכת בצעדים גדולים ומהירים, הליכה משונה ביותר ולכאורה בלתי נשית ביותר. היא היתה מדברת בניגון פרטי שולט משלה, רחוק מכל איזושהי עדנה נשית מתבקשת (אידיוט אני, אידיוט), ומתגפפת בעליצות אדנותית משונה (או ככה זה נראה לי) עם מוקד, למשל. נדמה לי, אם אינני טועה (אידיוט אני, אידיוט), שהתביישתי לצאת איתה לרחוב, כשאיכשהו נראינו יחד ביציאה מקפה ורד או משהו כזה.פעם התנשקנו. נשיקת פה מתוקה, לא יותר מזה. היא היתה מהבחורות הבודדות שלא רציתי לשכב איתן. משהו בה היה לגמרי שתלטני ובלתי אפשרי בעיני. הוי, היום, היום, אילו רק היתה מגלה שמץ עניין בי, הייתי שותה א ותה בצמא כל היום.ופעם נסעתי לבקר אותה במנזר נוטרדם בירושלים, שם התגוררה באחד מן החדרים המושכרים. והיא הראתה לי שיר, מודפס במכונת כתיבה. שיר מופלא כדרכה (כל שיריה, בלי יוצא מן הכלל, מופלאים, אבל אני, מה לעשות, הבנתי את זה רק לאחר מותה. עם זאת, אני היחיד הסבור כך היום: גם גדולי אוהביה ­ כמו מנחם פרי או מאיר ויזלטיר ­ סבורים ששירתה המאוחרת לקויה. אני בטוח שגם שירתה המאוחרת אלוהית, וכתבתי על זה עוד ב­1985). והנה, את השיר ההוא, "לא דרכו אדם כעוף, הד", אני, בטיפשות אינסופית, הצעתי ליונה וולך לתקן. אלוהים, כמה אידיוט הייתי. השיר התפרע במשפטיו המופלאים, במופרעות תחבירית יפהפייה, אבל אני לא קלטתי:לא דרכו אדם כעוף, הד,מבוך מואר, פכפוך עמוק,נואשים מתאוצה, מכל פינה,ידייםנוקשות אמה ואצבע,ברוחב לב נשים כבדות, זהב,פרח כל שפחה, זרים שופעיםבמעלות של עץ, נחל רועש, שפעתלימלום של כוח מעוטר, שוטףמכל פנים, פנים אחרת, מכלזר שאחריו, לא פנים אחד, ניראהצורה שמשתכללת, בסרט נע,מתחיל היללה, שלא ילך אדםלכוד, במסדורונות מעודנים,דוגמה של חלונות, מרחביםסגורים, מוקף נשים צבעוניות,נושאות כלים של אבל.איזה שיר גאוני, איזו שפעת מילים ונפש, "ברוחב לב נשים כבדות זהב", ממש כמו שכתוב כאן "שפעת למלום של כוח מעוטר", ואני, לכוד בפולניותי, לא הבנתי מה לפני. מסתמא הפריעה לי אי התקניות של הלשון ("מתחיל היללה") ושל התחביר ("לא דרכו אדם כעוף") ואגב, לא רק אני. גם נתן זך, בספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", תקף את שירה של וולך "לא חיה בכלל". גם לו הפריעה עצלות הלשון המקסימה: "לא חיה בכלל/אלו מיתווים בערפל סמיך/קצף נע ברוח אביב/עצלן להימס ולשמור מתיקות" וגו'.ואחר כך, ב­,1966 כשמאיר ויזלטיר הוציא עם יונה וולך וכל החבורה את "פשיטא" (ופרסם גם שירים שלי), ותקף את נתן זך בגסות מוחלטת, אני יצאתי להגן על זך, תקפתי את "פשיטא" ותיארתי את ויזלטיר ויונה וולך (ברשימה ב"משא" של אהרון מגד) כמלך הגרוטאות ואשתו או משהו כזה (אבל ציינתי, ייאמר לזכותי, ששיריה של יונה וולך באותו גיליון שירה יפהפיים). ושנים אחר כך, כשיחסינו כבר היו חסומים לגמרי, נפגשנו בדירתו של ויזלטיר ברחוב ריינס בת"א, ומשהו שאמרתי הכעיס אותה עד כדי כך ש התחילה לדחוף אותי עד למעקה הגג הנמוך במרפסתו של ויזלטיר. הייתי על סף נפילה, כבר סיפרתי את זה.זה היה איכשהו מסודרי הלשון (זך ואני תלמידו) לעומת פרועי הלשון והפרועים בכלל (וולך, ויזלטיר והורביץ). המשוגעים נגד השפויים. ואני ברחתי מן השיגעון. לא הבנתי אותו. אבל רק יונה וולך היתה אלוהית באמת, ורק היא יילדה במובן המשוררי ("אני הבתולה הקדושה/ האם אתה שומע אותי?") את המשיח שיבוא אחריה, מתוך רחמה הרוחני: "בגלגול אחר אבשלום יהיה /אהובי". איך החמצתי אותה בחייה ואיך לא החמצתי אותה אחרי מותה.