הנתון הבסיסי אינטואיציה דידי הררי, כוכב רדיו שהטלוויזיה היא חלטורה עבורו, מצליח לחיות כמו שרק ישראלים אוהבים לחלום אבי שילון 24/04/03 לפני חודשיים במסגרת תוכניתו הרדיופונית, "דידי לוקאלי" (רדיו ללא הפסקה), החליט הררי למתוח את חברת הכנסת הטרייה ענבל גבריאלי. גבריאלי, כזכור, ישבה אז על המשבצת החמה ביותר במליאה: רגליה נעטפו בשיק אופנתי באמצעות מגפי שפיץ אימתניות, שכמותן לא נראו עדיין על רגלי ח"כיות בישראל; האופי שלה היה מספיק מסתורי כדי לסקרן כראוי את התקשורת וחלק מאזרחי המדינה; הייחוס המשפחתי שלה נע מהאצ"ל כתנועה רוויזיוניסטית ועד האצ"ל כרחוב עם ההתרחשויות הכי מעניינות בלילות של שנות ה­.70 לפיכך קשה לחשוב על מילה ראויה לה יותר בהקשר הרחב שלה מאשר בינגו.בתור מי שסירבה בכל זאת לאינספור הצעות להתראיין מכל כלי התקשורת בישראל, החליט הררי לבצע את המתיחה השבועית שלו על חשבונה. כמיטב המסורת של הררי, במתיחה היתה טמונה הרבה יותר העזה מאשר תכחום. אתם לא צריכים להיות יצפאן כדי לדעת שזה, ברוב המקרים, מספיק.חקיין מטעמו התקשר אליה בקולו של שמעון פרס. "תשמעי, ענבל, צפיתי בך בטלוויזיה ומאוד התרשמתי", אמר. "תודה, תודה", השיבה הרוויזיוניסטית בקול מתקתק וענוג, "מאוד תודה". "אז תראי, ענבל", המשיך פרס המדומה, "את בטח יודעת שאת הח"כית הצעירה ביותר, ואני המבוגר ביותר. לכן חשבתי שעד שהכנסת תתארגן זה יהיה נחמד אם נשתכן שנינו באותו החדר. זה יהיה גם סמלי וגם נחמד"."הו, זה רעיון מצוין. תודה על ההצעה", השיבה גבריאלי."יופי", השיב פרס. "עכשיו, מחר, כשאת באה בבוקר, תלבשי שמלה יפה, ובבקשה תדליקי לי את המזגן לפני שאני נכנס. ואם אפשר, את הקפה תעשי לי חזק".יהיו מי שבנקודת הרתיחה הזאת יאמרו ­ דיינו. בסך הכל עבור רבים מקהילת המאזינים של הררי כבר יש לנו פה ג'וקר: פרס הסתלבט על גבריאלי. זה בהחלט דאחקות בקריטריונים המקובלים אצלנו.אבל המשמעות העמוקה יותר של המתיחה היתה טמונה בתגובה של גבריאלי. בתור מי שהוצגה עד אז כנציגתו של דון קורליאונה עלי האדמות הכבושות, גבריאלי היתה אמורה לנזוף בפרס מבלי למצמץ. מאידך גיסא, גבריאלי יכלה גם להפגין את בקיאותה באלמנט הכבוד, שמהווה אף הוא נדבך חשוב במקומות מסוימים. כלומר, היא יכלה גם להסכים לבקשתו של פרס, דון הפוליטיקאים הישראלים. גם זה היה יכול להיות משעשע.בפועל גבריאלי התגברה מהר על ההלם הקל שאחז בה. היא בחרה, הפתעה או לא, באופציה השנייה. "אין בעי ה, מר פרס, ניפגש מחר".יהיו מי שגם בנקודת הרתיחה הזאת יאמרו ­ דיינו. בסך הכל עבור לא מעטים בקהילת המאזינים של הררי יש לנו פה ג'וקר נוסף: הנה לכם גבריאלי היפה והנאווה מושפלת ומתחנפת לגדולים ממנה. אבל זה עדיין לא נגמר. צחוקו המתגלגל והמוכר ­ הררי מוכשר מספיק כדי לצחוק באותנטיות מרשימה של מי שמסוגל אפילו לזייף את החתימה של עצמו ­ של דידי נשמע ברקע. גם הפעם התגברה גבריאלי די מהר על ההלם שאחז בה. "דידי, יא מניאק, יא בן זונה. איך העזת לעבוד עלי...", התפייטה. אל דאגה: כמיטב המורשת של מערכת היחסים בין מותח לנמתח בישראל, זה נגמר בהתפייסות נרגשת. דודו טופז הרדיופוני יהיו בוודאי מי שיתמהו מה בסיפור המתיחה הזאת הופך את דידי הררי לגאון. אבל הם כנראה שוכחים שמכל הניתוחים רבי התוכן שנערכו לגבריאלי באותו הזמן בתקשורת הישראלית ­ מנחום ברנע ועד תגובות של אזרחים זועמים באתרי האינטרנט ­ רק מי שעד גיל 34 היה טכנאי שיניים בדימונה הצליח לחשוף את גבריאלי האמיתית, כמו גם את הדרך שהובילה אותה למעלה (או למטה, תלוי באיזה יום צפיתם בערוץ 33).כי דרך המתיחה הזאת הררי חשף בגבריאלי את יכולתה להיות הכי מותק והכי אוהדת בית"ר בד בבד. הררי חילץ מגבריאלי את היותה קרה כקרח וחמה כאבטיח בכפיפה אחת. הררי, אם לנסח זאת אחרת, סדק את מגפי השפיץ שלה. ומילא החשיפה הבלעדית. הפעם מה שחשוב היה הטקטיקה. הררי לא גייס תחקירנים, לא שלח צוותי שידור מיוחדים לפתח ביתה, הוא אפילו לא סטה במילימטר מהצחוק המתגלגל שלו בסוף המתיחה. דידי פשוט העלה על הקו את החקיין הקבוע שלו, רקח מתיחה עם ניחוח של מחשבה שוביניסטית עמוקה מאחוריה (בנוסח "בואו נגרום גם לח"כית להכין קפה"), וזה יצא מצחיק, חכם וחושפני. הלוואי על חנן עזרן.חוששני, כמובן, שבמערכת "דידי לוקאלי", אין מספיק סבלנות לנתח לעומק את משמעויות המתיחה. אחרי הכל, "יש לנו עוד מאזין על הקו". אבל גם אם סוד גאוניותו של הררי בא לו בהבזק כהרף עין, בלי אסטרטגיות עמוקות, לפחות על פי רנה דקרט, מכונן הפילוסופיה המערבית, דידי הוא גאון. כי יש לו הנתון הבסיסי ­ אינטואיציה. בכל הנוגע לתקשורת, בוודאי הישראלית, באמת לא צריך יותר. תודה על המאמץ.שיהיה ברור: הררי הוא לכאורה עוד דודו טופז, רק מהצד הרדיופני של הסיפור, אבל למעשה המרחק ביניהם עצום. כי בעוד שטופז זיהה את הטריק העממי והפך אותו לתרגיל קבוע, הררי לא פיצח שום דבר. הוא הביא את זה איתו מהבית. ההצלחה לא שינתה אותו; הוא שינה אותה. תמצית הישראליות קצת אחרי שחשב על ההגדרה "גאון", התפנה הררי לבאר את הסיבות לכך. כלומר, גם לדעתו (שחצנות תמיד הלכה טוב עם גאונות), "אני באמת עובד לפי אינטואיציה. היום מדברים הרבה על לפצח נוסחה, אבל אני לא מאמין שאפשר לפצח אלא להמציא. אני לא יכול לעבוד על ידע שכלתני נטו. בשבילי אין דבר כזה נוסחה תקשורתית מתמטית שאתה מפצח ומצליח איתה. זה שטויות. אני יוצר תוך כדי עבודה. הרי המון ניסו לחקות אותי. גל"צ לעגו לי כשהייתי ברשת ג' ובסוף עשו את אותו הדבר. לכאורה קל לחקות אותי: צחוק בקול פרוע, מערכונים, דמויות ושעשועונים. אבל המרכיבים הבסיסיים לא מספיקים. אתה צריך לדעת אילו דמויות להעלות, מתי לעצור, מתי להתחיל, אילו משחקים בדיוק לשחק, מתי להסתלבט על המאזינים ומתי על עצמך. זו טעות גדולה לחשוב שיש נוסחה", אומר הררי תוך שהוא מגדיר מבלי משים את תמצית הישראליות.ובכל זאת, הדבר שמעניק להררי את החותמת הסופית של הגאונות הוא לא ההסברים אלא דווקא השתיקות. על פרשת גבריאלי, כלומר המתיחה של ענבל, לא קראתם בעיתונות, ובוודאי שלא האזנתם לה בתוכניתו. מה שקרה הוא שמיד אחרי המתיחה התנגדה גבריאלי לשידורה, ואיל ו הררי התעקש. עד כאן הוויכוח הרגיל שמסתיים בדרך כלל ב"אוקיי, לשדר". אלא שקצת מאוחר יותר הסתבר ששיחות עם הגורמים הנכונים שכנעו את דידי שישנם מקרים שעדיף לוותר לפעמים על שיקולי הרייטינג. דידי עצמו צוחק ואומר ש"נכון שזו מתיחה גדולה, אבל אני לא איש רע, אז החלטתי לוותר לה. ברגע שכל מיני גורמים התערבו זה כבר לא היה בתום לב. לכן ויתרתי".אל תבוזו או תקלו ראש בוויתור הזה. כל מי ששרד את החיים עד גיל 27 מבין שלדעת למי, מתי ואיך לוותר על מה שהקדשת לו עבודה קשה היא כנראה תכונה לא פחות חכמה מהעשייה עצמה, במיוחד אם היא מעולה. בואו נגיד שביום שהררי יפוטר, מה שלא הגיוני שיקרה, יהיה לו איזה ז'יטון בכיס כדי להתחיל דרך חדשה. המאזין יורד בשירותים דידי הררי נולד לפני 45 שנה בדימונה, לאם ממוצא מרוקאי ואב מספרד. עד גיל 34 הוא התפרנס ממגוון של עבודות, שרובן ככולן מבאסות. בשיא הקריירה שלו עבד כטכנאי שיניים. עד כדי כך סבל מדלות בילדותו, שהררי מספר שחלומו הגדול היה לפתוח חנות ירקות כדי שיהיה לו בעתיד את מה שנראה לו בילדות כגן עדן גסטרונומי; היום הוא, כמובן, מבכר אנטריקוט משובח.רק בגיל 34 החל לפעול כסייד קיק בלהקת פנצ'ר, שהיוותה אז אתנחתא מוזיקלית­קומית בתוכנית של יקיר אביב (שבעצמו השתתף בלהקה). אביב דחף את דידי לקריירה בתחום הטרנזיסטור. הוא התחיל בתוכנית לילה מאוחרת, "מועדון הצעירים של ג'" שמה."כבר מההתחלה פירקתי את כל התוכנית לגורמים. צבי סלטון עמד והשגיח עלי מבחוץ, כשאני התחלתי בפסילת כל הקלישאות שהיו שגורות ברדיו כמו 'ד"ש לחבר הגנוב שלי' וכל זה. כל מי שנשמע פאתטי, השמעתי לו רעש של הורדת מים בשירותים והורדתי אותו מהקו", הוא משחזר.בדיחות שירותים, "מאזינות ומאזינים", צחוקים ושיגועים אפיינו את הררי מראשית דרכו. כתוצאה מכך הפך למושא קבוע לבדיחותיהם של כוכבי גל"צ; לא פעם ארז ואברי נהגו להעלות אותו על הקו ו ללעוג לו. אבל המהפך הגדול של הררי לא מתבטא בכך שהוא היום כוכב רדיו ­ 16 אחוזי רייטינג, 400 אלף מאזינים בממוצע, היחידי ששרד את המעבר מרשת רדיו ארצית למקומית ולמעשה הפך את המקומית לארצית בזכות הסינדיקציה ­ אלא בכך שהוא, דווקא הוא, הפך לכוכב הרדיו היחידי ששורד את עידן הטלוויזיה.מה עוד שזה לא שדידי הפך בסופו של דבר למשובח יותר מארז טל; זה הרי סיפור הצלחה רגיל. מה שהופך את הסיפור של הררי לגאוני הוא שבסופה של התחרות, ארז טל, על שלל השעשועונים שהגיש ולמרות התדמית הכאילו מתוחכמת, הפך לחקיין של דידי, גם אם הוא הקפיד ללבוש חליפה עממית פחות.הררי פגוע עד היום: "מצד אחד, תמיד הייתי שלם עם עצמי, אבל מצד שני, גם הייתי פגוע. כל מיני מבקרים ואנשי תקשורת טענו שאני הומור נמוך. אף פעם לא הבנתי מה יכול להיות נמוך, אם זה מצחיק. לאט לאט הבנתי שלא יכול להיות שהעם טועה ורק המתנשאים צודקים. אבל נותר בי משהו פגוע, גם אם במשך השנים שחלפו מאז קיבלתי מסרים מאנשים שלעגו להומור הזה ואחר כך התנצלו".עיתונאים צינים סבורים שאין דבר מאתגר יותר מאשר לתפוס פינה ולזעוק משם נגד שאר העולם. עבורם אין דב ר מגוחך יותר מלהיות איש אמצע, מלשאוף להתאזן עם כולם, מלחיות כאפרים סנה. רק עם השנים אתה מבין כמה חוכמה נדרשת כדי להתיישב בדיוק באמצע ועדיין להצליח להיות מעניין. ואת זה הררי עושה יותר באופן מבריק. הוא ידע להיות הטריבון המזרחי בתוכנית "קול העם" בבריזה מבלי לחרוג לגבולות הסמי שלום­שיטרית; הוא ידע להיות המנחה המתלהב ב"קיץ על החוף" בערוץ 2 מבלי לחרוג לגבולות היעל בר­זוהר; וגם כשהוא חרג, זה לא היה משנה. תמיד יש לו את אולפן הרדיו לחזור אליו.בעניין הרדיו מתגלה פן נוסף באישיותו הגאונית של הררי: יחסו לטלוויזיה. אף שכרגע הוא מנחה את "המלכודות" בערוץ 1 ("יש לה עשרה אחוזי רייטינג. זו הצלחה, ובכל זאת לא מפרגנים"), ברור שבתחום הזה הררי אינו פנומן. אפילו כישלון מסוים. רק שבהסתכלות אחרת הררי מצליח לקיים פעילות טלוויזיונית אינטנסיבית קבועה לצד הרדיו ובכך ליצור את היפוך התפקידים המוזר ביותר בישראל. איש רדיו, שהטלוויזיה היא עבורו העיסוק הצדדי."נכון, 11 שנה אני עם אותה תוכנית רדיו, שיא של כל הזמנים, ואני, בניגוד לאחרים שלא מודים בזה, באמת לא רואה את הרדיו כקרש קפיצה. טלוויזיה זה נחמד, אבל אני כוכב רדיו. זה מה שתמיד רציתי. חבל שלא נשארו עוד כאלה היום".אפשר להמשיך ולנתח פינות בקריירה של הררי שיאששו את סיווגו כגאון, אבל חוששני שהמאזינים הקבועים שלו יעבירו דף. עדיף הבדיחות של סולטנה. לפיכך כדי לסכם: הררי הוא סוג של גאון, כי הוא נראה ישראלי, מקריח כמו ישראלי, נשמע ישראלי, מתנהג כמו ישראלי, מתלונן על הקיפוח כמו ישראלי, צוחק כמו ישראלי ואפילו, למען האמת, בינוני כמו ישראלי ­ ובכל זאת, בגאוניותו הררי מצליח לחיות כמו שרק ישראלים אוהבים לחלום. תוכנית רדיו, חברים כדורגלנים, כסף טוב, צחוקים ושיגועים. בפולנית קוראים לזה ­ הלוואי על כולנו.