ביעור חמץ: הטוב, הרע והלא נורא שי להב מגיש ביקורת דיסקים חגיגית שי להב 10/04/03 "מתוך בחירה" דודו טסה הנה דוגמה לכוחה האדיר של הטלוויזיה. דודו טסה, בחור מוכשר ביותר, הספיק להוציא כבר שני אלבומים שנעלמו בתהום הנשייה. לא פלא שהתקשורת מתייחסת לאלבומו החדש כדיסק בכורה. והכל הודות לעובדה שקרחתו המבהיקה מתנוצצת מדי יום ביומו בתוכנית של אלי יצפאן, שבה הוא מתפקד על תקן גיטריסט הבית. המצב הזה הגיע לכדי פארסה של ממש בחליפת המכתבים המשעשעת שבין עמוס אורן, כתב "ידיעות", לדוברת גלגל"צ. אורן תקף בטורו השבועי (ובצדק ניכר) את פרויקט הקאברים של התחנה ונענה בתשובה שהפרויקט קידם גם אמנים צעירים בתחילת דרכם, כמו טסה (שביצע שם את "היה לי חבר היה לי אח"). לגלגל"צית לא היה ולו שמץ של מושג לגבי שני אלבומיו הקודמים של טסה, וכל מילה מיותרת. בכל מקרה, הניתוח הזה כבר שייך להיסטוריה. טסה הפך בינתיים לדמות מוכרת, והאלבום החדש שלו מהווה הזדמנות מצוינת לתיקון עוול היסטורי. יש ב"מתוך בחירה" מקבץ של שירים נהדרים, שמעידים על כושר הלחנה מקורי, טקסטים פשוטים אבל חכמים וביצוע כובש בבלתי האמצעיות שבו. החל מ"אני רץ" עם האנרגיות הסוחפות, דרך "מתוך בחירה" עם הטאץ' הג'אזי הענוג וכלה ב"אמרי לי" המעוטר בעיבוד אתני עשיר, טסה מתגלה כיוצר מקורי, חם ועממי, מהסוג הטוב של המונח. מזכיר במשהו את בועז שרעבי הצעיר על ספידים (וללא ספריי). ההפתעה רק גדלה לנוכח הדימוי האהבלי, משהו שטסה רכש בתוכנית של יצפאן. הקירח עם החיוך הנבוך (כתוצאה מירידות בלתי פוסקות מצד הבוס) מתגלה כבחור רגיש וחכם שמתקרב אליכם ברצינות. "מתוך בחירה" הוא לא אלבום מושלם, מעצם היותו סוג של לקט. יש כאן, בנוסף לשירים חדשים, גם רצועות שנכתבו בנפרד לסרטי קולנוע וטלוויזיה, כמו גם החידוש ל"היה לי חבר היה לי אח". חסר בו גם להיט גדול אחד שיוכל להרים את העסק. אחרי רכישת המוניטין המואצת של החודשים האחרונים, האלבום הבא של טסה יוכל להיות זה שיהפוך אותו לכוכב של ממש, בתנאי שייקח את הזמן ולא ינסה לנצל את המומנטום בכוח. אנחנו בעדו. "עופר שריקי" עופר שריקי אם אלבום הבכורה של עופר שריקי היה יוצא לפני, נאמר, עשור, הוא היה עשוי להפוך את יוצרו לכוכב לא קטן. גם בגלל הצליל שלו, שספג כמויות בלתי מוגבלות של "אהוד בנאי והפליטים", אבל גם הודות לצ'אנסים שניתנו כאן פעם ליוצרים חדשים. שריקי דווקא זכה, באופן יחסי, להשמעות יפות ברדיו, אבל לא במינון המספיק כדי לשלוח את האנשים לחנויות. שלא נדבר על העיתונות הכתובה ועל הטלוויזיה, שהתעלמו ממנו כמעט לגמרי. מוזר, כי מדובר בדיסק קליט למדי, ועתיר בשירים רדיופוניים מאוד, שמשאירים באוזן גם ערך מוסף. מה עוד, שהמנעד הבסיסי של האלבום הוא שילוב בין רוק לאתני, קומבינה שכבר התחבבה היטב על עור הסנר הישראלי. ובכל זאת, יוק. כנראה שהתקשורת הפכה כבר לכל כך צינית ביחס לאפשרות של פריצת כישרונות חדשים מאזור הגיטרה, עד שהיא מסרבת לתת הזדמנות גם למעטים שראויים לה. ושריקי ראוי, בגדול. האלבום שלו מכיל לפחות שבעה שירים מצוינים מתוך עשרה, אחוז מרהיב במונחים ציוניים, ומשלב יפה בין המנוני דיסטורשן סוחפים (מ.ז.פ, לדוגמה) וקטעים מהצד היותר לירי ומהורהר, כמו "תפתח תשתחרר" הפותח. שריקי שר היטב, וזוכה להפקה מוזיקלית מבריקה, לא פחות. ישירה ואגרסיבית, אבל גם חמה ולפרקים מתוחכמת. עובד אפרת, שזכה בשנים האחרונות ללא מעט מהלומות מילוליות ממבקרים, לעתים גם בצדק, שב ומוכיח כאן מחדש את סגולותיו. התחום שעדיין מותיר סימן שאלה הוא הטקסטים. שריקי כתב מילים הזויות, שלפרקים ממריאות לכדי יצירה בשלה ומרגשת, ובפעמים אחרות לוקות בקלישאות ובפשטנות. אף על פי שהנושאים הם אישיים, גם אחרי האזנה לאלבום כולו קשה עדיין להבין מיהו עופר שריקי, ומה באמת הוא רוצה להגיד. אבל הכיוון, לפחות, מבטיח. הלוואי שיהיו לבחור הזה מספיק תעצומות נפש (כמו גם אמצעים גשמיים, כמובן) כדי להמשיך הלאה ולא להיכנס לסטטיסטיקה העגומה של יוצרים ששחררו אלבום בכורה מוערך, אבל מהסוג הנשכח. בניגוד לחברי הקבוצה האחרונה, כמו, למשל, אסף ארליך, לשריקי יש פוטנציאל מסחרי בלתי מבוטל, שחייב להתבטא בשטח. במהרה בימינו. "כל הלהיטים" טיפקס (אוסף) העובדה שבכירי המדור אינם מתמוטטים מההערצה למשמע השירים של טיפקס, בייחוד אלה של השנים האחרונות, כבר בוטאה כאן לא פעם שחור על גבי עיתון (בהנחה שעובדי הדפוס לא מרחו לנו שוב את המדור). אבל את האוסף החדש של הלהקה (?) צריך לבחון קודם כל כאוסף. וככזה, מדובר במוצר כמעט מושלם. "כל הלהיטים" מציג בנדיבות 21 רצועות לוהטות באמת (שכוללות גם שלושה שירים חדשים, פחות או יותר. "ריקודי עמבה", החידוש הבינוני ל"הימים האחרים" וביצוע מגלומני משהו ל"התקווה", בצירוף התקווה הגדולה, שרית חדד). הוא תורם גם דיסק בונוס, "אלטרנטיפקס", שמדגים מה טיפקס היתה יכולה להיות, אם קובי אוז היה מוותר במעט על הניסיון המתמיד להיות נאהב בידי כו­לם. מיקסים מרתקים לשירים של הלהקה, בייחוד מתוך "דיסקו מנאייק", וכמה רצועות מקוריות, מהצד היותר עמוק של הטיפקס. "אם ואחות", למשל, או "אני מתמודד", עם סולו הגיטרה המפיל של חיים אוליאל. מעניין שדווקא השירים האלה כלולים בדיסק ה"אלטרנטיבי", שלא זוכה אפילו לקרדיט ברשימת הלהיטים המופיעה על העטיפה החיצונית של האוסף. אבל היי, אנחנו מנסים לפרגן פה. הדובדבן האמיתי של האלבום החדשמצוי בחוברת המצורפת, שהיא למעשה ספרון בן עשרות עמודים מנייר כרומו משובח. אוז, שמואשם תמיד (ובצדק) על כך שהוא איבד מזמן את הגבולות שבין אמן לתקשורתן, הולך כאן עם העניין עד הסוף, ובדרך מענגת במיוחד. החוברת היא מעין רטרוספקטיבה של כל אלבומי הלהקה לדורותיהם, המלווה בקטעים מתוך ביקורות וראיונות עיתונאיים, ובמאמרים קצרים של יואב קוטנר מתוך מומה. כפי שבכירי מדור מסוים נוהגים לעשות, בתת מדור מסוים המכונה "מילים יפות", הטיפקסים שאבו ציטוטים מתוך קטעי עיתונות ואז הוסיפו להם סיומת משלהם. נאמר, באורח מקרי לחלוטין, כמובן: "'פלא שהדיסק החדש של הלהקה נשמע כמו מכבי נתניה בסוף העונה?' ­ שי להב מתפלמס עם גל ומגלה ספורטיביות". יפה וחביב. לא מקורי, אבל חביב. ואגב, נכון להיום, מכבי נתניה נראית הרבה יותר טוב מטיפקס, אפילו בלי רובן עטר. החוברת מעוטרת באינספור תמונות מהארכיון הלהקתי, ובכלל ­ משלימה מוצר אטרקטיבי שראוי לרכישה. אמרנו "מוצר", היות וכל אלבום אוסף הוא בראש ובראשונה כזה. החוכמה היא להקנות לו ערך מוסף שיצדיק את רכישתו גם עבור מי שמחזיק ביותר משלושה אלבומים של טיפקס, ובמקרה הזה המטרההוגשמה במלואה. עכשיו רק נותר לקוות שאחרי שסיכמו את העבר בדרך כל כך מוצלחת, טיפקס יתפנו בעתיד להקלטת אלבום מרגש באמת. "הבלדות" מתי כספי (אוסף) הנה סקירה חלקית, מתוך הזיכרון בלבד, של מפעלות המחזור וההנצחה של מתי כספי (שיזכה לחיים ארוכים, אמן). האוסף הגדול של מדיה דיירקט, אוסף שירי אהבה משותף שלו ושל אהוד מנור, אלבום הדואטים ה"חדש" שמרבית שיריו הם קלאסיקות ישנות, דיסק כפול של הופעה חיה בערד, דיסק כפול חדש של "מאחורי הצלילים" גירסת 2002 (שמתווסף להוצאה מחודשת של המופע המקורי, מתחילת שנות ה­,70 ולאלבום של אותה הופעה, משנת 1984) ועוד ועוד. לכל אלה מתווספים בפסח השתא שני אלבומים נוספים. האחד, של חברת פונוקול, מכיל אוסף משיריו של כספי, שבוצעו בידי זמרים אחרים. כאן יש היגיון וגם חן בלתי מבוטלים, שכן מדובר בלקט ראשון מסוגו, הכולל גם פנינים לא נדושות כמו "אין לנו מילים" בביצוע אילנה רובינא, פופיק ארנון, כספי ואושיק לוי, "דזדמונה" בביצוע גדי בן­עמי ו"אני מת" של להקת פיקוד דרום. אגב, כספי עצמו כבר הוציא בעבר שני לקטים של שירים שהוא כתב לאחרים, הפעם בביצועו, בשם "צד א' צד ב'" ו"צד ג' צד ד'". האוסף החדש השני שיוצא עכשיו הוא "בלדות" מבית CMN, אלבום שמוציא שם רע אפילו למיחזור. יש שם לא פחות משני דיסקים, 28 שירים בסך הכל, שנלקחו מתוך עשרה אלבומים שכספי הוציא בחברה. כל הלהיטים הגדולים הכלולים באוסף כבר הופיעו, כאמור, בפורמטים מפורמטים שונים. הוא גם לא מציע שום רצועת בונוס, קטע נדיר או מתאבן כלשהו שיוכל להצדיק את רכישתו. אפילו העיצוב שלו, ובייחוד התמונה שעל העטיפה, זועק ממינימליזם, שלא נאמר חלטורה. האוסף הזה הוא חלק מסדרה שלמה של אוספים שמוצאים ב­ CMN. אבל בניגוד לאלה של יהודה פוליקר, למשל, או של ריקי גל, לא מדובר בלקט ראשון של האמן. במקרה של כספי, אפילו לא השלישי. חבל שחברת התקליטים לא היתה יכולה לעמוד בפיתוי וניסתה לייצר עוד רווח קל על חשבון שמו הטוב של מתי כספי. שם שמשנה לשנה רק הולך ומאבד מכוחו. "נולדנו להמשיך חיים" גאיה להקת גאיה אף פעם לא כיכבה כאן בראש מצעד הפופולריות, והאלבום השלישי שלה, "נולדנו להמשיך חיים", לא עומד לשנות את המגמה הזו. ההבדל הוא שהפעם חוסר הפופולריות מאפיין גם את גישת הקהל הרחב. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בלהקת טרנד מובהקת. כזו שרכבה על גל השאנטי לייט שפשה ביערות ארצנו, בלוויית דרבוקות, שרוולים וטונות של קלישאות. אם תרצו, סוג של "שבע" למתחילים. למרבה הצער (של כולנו), שירים שעוסקים ב"יחד", ב"שיר לאהבה", ב"דרבוקות במדבר" וכו' כבר הפכו כאן לסוג של מדע בדיוני, בהתחשב באירועים. וכך אנשים כמו גילי "פרטלס" ליבר בשיער ארוך, בבגדי פשתן לבנים ובחיוך נצחי נראים לפתע כמו חוצנים, שהונחתו לכאן היישר מהחודש הראשון לכהונתו של אהוד ברק. היות ובמוזיקה עצמה של גאיה לא היו אף פעם אלמנטים מעניינים באמת, הרי שברגע שהז'אנר גילה סימני קמילה, גם הלהקה החלה לחשב את קצה לאחור. באלבום השלישי שלהם גאיה מנסים להתמודד עם הבעיה באמצעות שיבה חלקית לרוקנ'רול ושימוש במפיק מוזיקלי חיצוני. אבל כל אלה חסרי ערך, כשהשירים נשענים על טקסטים כמו "מה עוד נבקש, ימים טובים. מה עוד נבקש, צחוק של ילדים.קשת בענן ועוד סימן לחיות את החיים, כמו הציפורים". אז מה עוד נבקש? שיפודים על האש. מקסימום. בטח לא עוד שירים רוויי חנופה ומתק שפתיים מהסוג הזה. בכל הרצועות המופיעות באלבום אין אף פראזה מוזיקלית מעניינת באמת, קטע כלי המפגין מיומנות יתרה או הרמוניה קולית מרגשת. שוב ושוב חוזרים על נוסחת הבית הראשון עם האקוסטית, שמתחלף בפזמון עתיר דרבוקות ומחיאות כפיים. קשה להאמין שאפשר להיות יותר פשטני ושטחי מזה, אבל ניחא. קשה עוד יותר לתפוס שיש אנשים שממש אוהבים את גאיה. והכי קשה לגלות שאהוד מנור תרם מילים לגיבוב ההבלים דלעיל. "חגיגאיה עכשיו, נשיר ונאהב, תחת כוכב", כתב האיש שסיפק פעם כל כך הרבה המנונים גדולים, "ואם נענה, עוד נשנה, את המצב, איש לא יכאב, בחגיגאיה של חייו". ביזיון עכשיו? יש מצב. "רק אהבה תביא אהבה" שרית חדד האמת היא שהתלבטנו קשות לפני שהקדשנו קטע שלם לאלבום החדש של "שרית חדד תעשיות בע"מ". שהרי קטילת דיסק טרי של חדד היא טריוויאלית בערך כמו שיחה על חוסר הבגרות המנטלית של נבחרת ישראל בכדורגל. הלכנו על זה בכל זאת מפאת גודל המחדל. איכה נתעלם מזמרת המוציאה אלבום 14 במספר, שנשמע בדיוק כמו זה התשיעי, או השביעי, או השד יודע כמה, ועדיין זוכה לפופולריות גדולה? אלבום שהוא גיבוב של נוסחאות משומשות במצב רע, טקסטים עלובים, לחנים בנאליים והפקה מוזיקלית צפויה יותר מזהות אלופת ישראל הבאה בכדורסל. נשאלת השאלה: מה דוחף עדיין את חדד? הכסף? אהבת הקהל? הפחד מפני כישלון ראשון? ואולי פשוט אקדח שאבי גואטה מצמיד לגבה ומונע מתרנגולת הזהב שלו לברוח. וחבל, כל כך חבל, כי מבחינת נתונים גולמיים, חדד היתה יכולה להגיע למקומות גבוהים מאוד. יש לה קול מצוין, משהו כובש באישיות וגם חושים מוזיקליים בלתי מבוטלים. מצער לגלות, שהאומץ שאותו הפגינה בחייה האישיים, זה שאפשר לה להשתחרר מכבלי משפחה חונקת ולהגשים את חלום השירה, נוטש אותה בכל הנוגע לבחירות האמנותיות. עם תכנון אחר של הקריירה חדד היתה יכולה להיות כוכבתגדולה של מחזות זמר, למשל. תחשבו על "גבירתי הנאווה", שיכול להשיק היטב גם לביוגרפיה האישית שלה. לא ברור, אגב, אם ההתנהלות הנוכחית של חדד נובעת רק מהאסטרטגיות לבית גואטה, או שהיא גם פרי אישיותה של הזמרת עצמה. בחורה, שלפחות על פי הופעותיה בתקשורת, לא בורכה בעומק מרשים במיוחד. בכל מקרה, אם נחזור ללייזה דוליטל, הרי שהעיצוב שלה מותנה במיוחד במעצב. במובן הזה גואטה מצליח עדיין להפיק מחדד זהב (והפעם גם מוסיף לדיסק קטלוג מהודר של מוצרי המותג), אבל גם זה ייעלם בקרוב, ללא סוויץ' משמעותי בקריירה. ככל שכמות התחליפים תגדל, גם מעריצי חדד המושבעים כבר לא יוכלו להסתפק בטקסטים כמו "יאסו יאסו הופה הופה שיר לאהבה, לקום בבוקר עם חיוך מתוק בנשמה". ואגב, גם יאיר לפיד מתבזה כאן משמעותית, עם מילים שמזיעות מרוב ניסיון להישמע דביל ועממי: "אמא שלך שותקת וחושבת שנפלת חזק. אצלי פותחים שולחן ורוצים שתבוא בחג". סליחה? מה זה פה, רדיו רמאללה? דווקא השיר הפותח של האלבום, "קצת משוגעת", עשוי לסמן את הנתיב הנכון. שיר פופי מוצלח, עם מילים סבירות בהחלט, בכיוון מערב. נמתין בכיליון עיניים לאלבום ה­.15 אולי גם לו תצורף "גלויה תלת­ממד" (העילגות במקור). "שמים תחייכו" יגאל בשן האלבום החדש של יגאל בשן כאילו נתפר על הגדרת ה"לא נורא". מדובר ביצירה המוצלחת והמגובשת ביותר שבשן שחרר בשני העשורים האחרונים, מה שעדיין לא הופך אותה למאסטרפיס, אבל בהחלט מציג דיסק ראוי. בשן, וזה כבר רחוק מלהוות חידוש, בורך באחד מהקולות הנעימים ביותר במחוזותינו. כשמשתמשים בו לצורך ביצוע שירים טובים, השמחה גדולה. בראייה לאחור דומה כי ההתעקשות של בשן לבצע רק שירים שהוא חיבר היתה מוטעית. גם באלבום החדש היה ניתן לוותר על חלק מהרצועות לטובת שירים שבשן הוא רק המבצע שלהם. ובכל זאת, לא מעט קטעים הכלולים בו משיבים את האמון באיש, ככותב וכמלחין. הדברים אמורים בייחוד לגבי שיר הנושא המצוין ו"אוי אהובתי". שניהם, אגב, יצאו כסינגלים, מקרה נדיר למדי של בחירה נכונה מצד חברות התקליטים. בשן מוסיף לכתוב טקסטים פשוטים מאוד, אבל ניכרת הקפדה גדולה מבעבר, שמונעת מהם מלהפוך לפשטניים. גם הלחנים שלו רחוקים מלבטא מורכבות יתרה, ובכל זאת משהו טוב מרחף מעל התוצאה המוגמרת. קוראים לזה אמינות. בשן נשמע כמו מישהו שהשלים עם אובדן הכוכבנות (מוטב מאוחר מלעולם לא), עובדה שמאפשרת לו להתבטא ביתר חופשיות ולשיר בגובה העיניים. העיבודים וההפקה המוזיקלית של שמוליק בודגוב, שמכיר אותו היטב, מסייעים בנועם להליך הצמדתו אל הקרקע. בודגוב גם תרם כמה קטעי גיטרה מבורכים (כמו זה של שיר הנושא), והגוון הרוקיסטי שלו לכלך, במובן החיובי, את הנחמדות היתרה של בשן. בשורה התחתונה, לא מדובר באלבום שהפיל אותנו אל הקרשים בהאזנה ראשונה, וגם לא בכזה שכבש אותנו אחרי השמעה חמישית. מצד שני, עובדה שהקשבנו לו חמש פעמים. כמו שאמרנו, "לא נורא" במיטבו. "מוצאי חג" חוה אלברשטיין לאורך כל דברי ימי המדור אנחנו נוהגים לחבוט שוב ושוב באמנינו על חוסר המעורבות הפוליטית והחברתית שלהם. כמה דמעות כבר הזלנו על כך שהם מעדיפים לכתוב שירים על בתי קפה, במקום לחבר מאסות פואטיות העוסקות במחנות פליטים. התשובה הקבועה לטענה הזו היא שקשה מאוד לחבר שיר עם מסר, שיצליח להמריא מרמת המניפסט האישי ליצירה מוזיקלית העומדת בפני עצמה. למרבה הצער, הטענה הזו זכתה לדוגמה מוחשית מאוד דווקא באלבומה החדש של אחת מיקירות המדור, חוה אלברשטיין. "מוצאי חג" בנוי על טקסטים של נדב לויתן, בעלה, שכולם רוויי חמלה וסימפטיה ביחס למוכי הגורל המתגוררים בישראל, בדגש על הפועלים הזרים. היוזמה היא, כמובן, מבורכת וחשובה. אבל הוצאתה לפועל, אף על פי שהיא כתובה היטב במרבית המקרים, יוצרת תחושה דחוסה ודידקטית מדי. כשמצרפים לכך את צורת ההגשה של אלברשטיין, שתמיד נשמעת על גבול ההטפה, מקף מורה, האזנה לאלבום הופכת מרגע לרגע לחוויה לא פשוטה. מה עוד שאלברשטיין כמלחינה ידעה כבר ימים מוצלחים יותר, וחלק גדול מהרצועות באלבום נשמעות כמו שירי עם מהסוג הפשטני ביותר. עושה רושם שהלהט של הזמרת ביחס להעברת המסרים באעל חשבון ההשקעה שלה בלחנים, וחבל. שלושה­ארבעה שירים מהסוג הזה בתוך אלבום שלם, שמספק גם אתנחתות והתעלויות מהצד המוזיקלי, היו יכולים עוד לעבור. אבל שלושת רבעי שעה של צדקנות גדולים אפילו על צדיקים שכמותנו. למה בכל זאת נכנסנו ל"לא נורא"? כי אלברשטיין עדיין שרה נהדר והיא מלאת כריזמה. כי צריך להצדיע לה וללויתן על הניסיון לרתום את המוזיקה לטובת מסרים חברתיים חשובים, גם אם הוא לא עלה יפה במיוחד. וכי "מוצאי חג" עדיין כולל כמה שירים נהדרים שלא תוכלו למצוא בשום מקום אחר. אם זה "צל", בשיתוף ברי סחרוף (או, הנה רעיון. למה לא לעטוף את הטקסטים מלאי הפאתוס במעטפת רוקית, עם גיטרה חשמלית ובתוספת קול גברי, ששובר במעט את ה"שיעור"?), דרך "תהילים קטנים" וכלה ב"פליני בניו יורק" החותם. בקיצור, מגמה מעורבת עם נטייה לירידות שערים. לא בניו יורק, אגב, ששם המניות של אלברשטיין מצויות בצמיחה מתמדת. בת"א, מצד שני, הנביא הולך ומתרחק מעירו. "בגלל האנשים שאני אוהבת" אסתר שמיר אסתר שמיר היא סוג של מיתוס בקרב הרבה מאוד אנשים שהמוזיקה הישראלית יקרה ללבם. אומרים עליה שהיא "איכותית, לא מתפשרת" ועוד מגוון ביטויים שנהוג להדביק לאמנים אמיצים, אבל גם לכאלה שפשוט לא הצליחו או לא שרדו בתחום. במקרה של שמיר, קשה מאוד לבחור בין שתי הקבוצות. מצד אחד, מדובר ביוצרת אינטליגנטית, כותבת היטב וכזו שלא מנסה להתאים את עצמה לתכתיבים אופנתיים. מצד שני, הקריירה של שמיר הורכבה ממעט מאוד שיאים ומהרבה יותר קטעים אפורים. אפילו האוסף שהוצא לה לפני כמה שנים בהד ארצי כלל אחוז בלתי מבוטל של שירים לא מוכרים מבחינת מרבית הקהל. למעשה, גם הרכיב המרכזי של המיתוס, השיר "במקום הכי נמוך בת"א", זכה עם השנים לנפח מוגזם. שמיר, אמנם, היתה סוג של חלוצה מבחינת החיבור בין שירה נשית לדיסטורשן, אבל סקירה של פועלה אחרי אותו תקליט מלמדת שקרתה שם סוג של תאונת עבודה משמחת. והפרחים ללואי להב. שמיר, מצדה, העדיפה דשא ירוק וסולידי, שהבליט שירה אישית בליווי גיטרה אקוסטית. זו זכותה, כמובן, אבל מכאן ועד הפיכתה ל"חלוצת הרוק הנשי בארץ" המרחק עצום. ואגב, תחום ההתמחות של שמיר היה תמיד הכתיבה. מלחינהוזמרת גדולה היא לא היתה מעולם. "בגלל האנשים שאני אוהבת", אלבומה החדש, שיוצא אחרי יותר מ­15 שנה נטולות אלבומים, מציג בדיוק את אותם מעלות וחסרונות. טקסטים עמוקים ומרגשים, שזוכים ללחנים שלעתים תכופות מדי חוזרים על עצמם ומתקשים להתרומם מעל גדר הבנאליות. הקול הקטן של שמיר לא תמיד מספק את הכריזמה הנדרשת, והתוצאה היא אלבום כבד מאוד, שלא נאמר משעמם. מצד שני, ברצועות שבהן גם המוזיקה זכתה לטיפוח, כמו "גחליליות" או "חוכמת הכאב, עוצמת האהבה", בנוסף להפקה המוזיקלית הרגישה והמדויקת של אילן וירצברג אפשר לחזור לרגע אל המיתוס ואפילו לטפח אותו. בסופו של דבר, משמח לשמוע ששמיר חזרה. אבל אפשר גם להבין מדוע מעטנו לחוש בחסרונה.