אלוהים, איזה כיף חגי דגן, המיתולוגיה היהודית, סידרת מיתוסים, מפה, 400 עמ' יורם מלצר 04/04/03 לפנינו ספר עברי חדש, שנפתח באופן הבא:"1. אלוהיםמוצאואלוהים בא מהדרום, מהמדבר,... הוא בא ממקומות קשים שאין בהם צל או מים".החגיגה מתחילה. והפעם במגרש הביתי שלנו.סידרת מיתוסים של הוצאת 'מפה' היא מפעל מוצלח. לעיתים, כשאני קורא בכרכים הרואים אור בזה אחר זה, לא ברורה הגדרת המושג "מיתוס". על­פי הסידרה הזו, מיתוס הוא כעין מהות רוחנית­אנרגטית ההופכת מלל, רעיונות, זכרונות ומקומות לגוף חי, לתרבות. להשקפתם הרחבה והסובלנית של העורכים יש יתרונות. אחד מהם הוא האפשרות לכנס המון סיפורים טובים תחת מעטה­תירוץ יעיל. יתרון נוסף הוא, שכקורא המצפה לכרך הבא, אינני יכול לנחש מה מצפה לי. והנה, סוף­סוף הגענו "הביתה".חגי דגן הפיק ספר מחזור, קטלוג מושכל, מקראה, סגסוגת יהודית גמישה, טובה לכל עת, רב­שימושית ומושכת. לא רק את אלוהים חיפשתי בספרו, אלא גם את שאר החברים הטובים והמוכרים. ככל שניסיתי, לא הצלחתי לקרוא את הספר על­פי הסדר. ואולי גם זו הגדרה של מיתולוגיה: אוסף סיפורים המכוננים תרבות, אוסף שאין הקורא יכול לקרוא בו על­פי סדר כלשהו, מוכתב או ידוע מראש.אם ביאליק ורבניצקי ערכו את 'ספר האגדה' מתוך ראייה דפנסיבית, במחשבה שעוד מעט לא יידעו היהודים את מקורותיהם, ולכן חשוב לשמר את האגדות ולו בכרטסת ממוינת, "העיקר להציל", הרי שחגי דגן מגיש לנו את ההיפך הגמור. 'המיתולוגיה היהודית' הוא סינתזה מרתקת, עשירה, חכמה ווכחנית, שביסודה כמה עקרונות חיוניים, תרתי משמע. ראשית, דגן אינו מקבל סדר מוכתב או עדיפות של מקור כלשהו על מקורות אחרים. שנית, הוא עומד על זכותו להגיש לנו את הסינתזה שלו כטקסט בנוי, מוגמר. הוא אינו "מוכיח" את דבריו ואינו מצדיק את עצמו בהפניות, הערות שוליים, הסתייגויות­עצמיות ולבטים דיאלקטיים. זו המיתולוגיה היהודית שחגי דגן מבקש להגיש לנו. הדבר יקנה לו מבקרים רבים, אין ספק. עמדתו אמיצה, חיונית במובן האנרגטי של המלה. הוא ישמע בוודאי לא מעט "מי שמך?" מברוני האקדמיה כמו מרבני הישיבות, והוא יודע זאת.אולם כל זאת אינו אלא סימן להתרחקות הברוכה, המשמחת, מן המצב שהניע את ביאליק ורבניצקי, ערב תקופה של הרס וחורבן. כל מחלוקת והסתייגות שיקומו סביב הספר שלפנינו רק יוכיחו את הצורך בו. רוצים להתווכח על אלוהים? על אברהם? על משה? על לילית? או שתטענו שמדובר ב ישויות היסטוריות לעילא, ואז אין לכם מיתולוגיה כלל, או שבעצם הוויכוח הוכחתם שאלוהים שלכם נמצא בפרטים, בפרטי המיתולוגיה שאתם מבקשים להחיל.הספר נע מן התשתיות הקוסמיות­מטאפיזיות אל דמויות, מקומות ואל קו התפר הבעייתי בין מיתוס, זיכרון והיסטוריה. במיתולוגיה אין באמת מוקדם ומאוחר, אלא רשת של יחסים בין דמויות, סיפורים ורעיונות. וכך, למשל, רעיונות שחדרו בימי הבית השני או במגע עם תרבויות היסטוריות ספציפיות, מוצגים יחד עם מה שמקובל לחשוב עליו כתשתית "קודמת". הבריאה והעולם הבא, אלוהים בשלבי ההתפתחות השונים שלו, דמויות "אנושיות" ואידיאות מוסריות (משה ו"מעשה ידי טובעים בים"; יצחק וראשיתו של שוביניזם לאומי ועוד). לפתוח, לחפש חברים, לחפש באורח אסוציאטיבי וחוזר חלילה. היחיד שחסר לי במידה הראויה היה המשיח, והלוואי שיבוא בספר נוסף.חגי דגן הפיח רוח בחומרים רבים ומגוונים. ידו קלה, עינו משועשעת והוא מרבה לקרוץ ולא לוותר על ההומור, גם אם לעיתים באורח מופרז. הידע שלו רחב ומבוסס. התוצאה היא ספר עברי משובח.ioram@ioram.net יצא זה עתה יואל הופמן, אפרים, כתר,"[150] תנו לי רוטל לימונים ואני אעשה לעצמי כוס תה ועוד כוס תה. תאמינו לי. זה איננו ספר אלא מעשה מרמה. לכו אפוא כל אחד אל כאבו שלו והניחו לדמיות האלה שעשויות מחמר זר. לבכם שובר את לבי".האם עוד צריך להציג את היצירה הספרותית­אנושית המופלאה של יואל הופמן? על אף הספרים הרבים, השנים החולפות, המאמרים המצטברים, ועל אף עדת אוהבים מסורה, הפלא הזה טרם התאזרח אצלנו. בראשית היו הטקסטים היפניים והבודהיסטיים שהופמן חשף עבורנו. לאחר מכן באו הסיפורים המכמירים, החשופים, של 'ספר יוסף'. ואז החלו הקטעים הממוספרים, המנוקדים, הנקראים כמו כריכים זעירים על טס של כסף. היו עליות והיו מורדות, אבל הטס מעולם לא התהפך. בודהיזם, הגירה, תודעת ילד, תודעה זרה, פרספקטיבה אחרת, קריעת תפרי העולם וחשיפת הדרכים לקלוט אותו, וגם תורת­הכרה המצוירת בהיטלים של רעיונות פילוסופיים.זה 'אפרים'. חוויה מענגת, שהפעם פונה עוד יותר לדיון על ההתבטאות עצמה, על מתן שמות לדברים, על מעמד היצירה (תהליך ותוצאה). מה הוא הספר? מה מקומו? האם יש בכלל דבר כזה? וכתמיד, הופמן פורש דיון שגם דן בדיון ע צמו, והכל בעדינות בהירה, בטיפות גשם צלולות ומשקפות. ולאוהבים, אנשי הלב השבור­תמיד, עוד טס של משולשי סלמון, קוויאר וביצי שליו. תנו לי גם רוטל לימונים.