איך הוא היה מסוגל? אמו של איתי לייבוביץ', שהודה באונס הילדות בגוש דן: "הבן שלי גם קורבן, קורבן של המערכת" איתי רום 28/03/03 בשבוע הראשון של איתי לייבוביץ' בכיתה א', קיבלה אמו טלפון מאמה של אחת הילדות בכיתה. "הבן שלך גזר לילדה שלי את הצמה", התלוננה. "כנראה שהילדה הזו מאוד מצאה חן בעיניו", משחזרת האם את תשובתה מאז, "וזו הדרך שהוא מצא כדי להביע את זה. אמא טובה ציידה אותו לבית הספר במספריים, עיפרון, מחק וכלי כתיבה, והוא הוציא את המספריים וגזר לילדה את הקוקו. הילדה היתה בהלם, האמא היתה בהלם, ואז הבנתי שיש כאן בעיה מאוד רצינית. צלצלתי מיד בערב למורה ואמרתי לה: 'תשמעי, יש לנו בעיה'. אני מוכנה לשתף פעולה, לעשות כל מה שתגידי לי".ניתן היה לראות את זה כלא יותר ממשובת ילדים, לא?"נכון, באותו רגע גם אני לא חשבתי שזה הדבר הכי נורא בעולם, אבל ידעתי כבר שיש בעיה, ועובדה שגם המחנכת קיבלה את זה שיש בעיה. ובשורה התחתונה, כשהיום אתה רואה את התוצאה הסופית ­ אתה מבין שהדברים היו מאוד חריגים".ביום חמישי שעבר נעצר איתי לייבוביץ', בן 24, בחשד כי אנס שתי ילדות, בנות תשע ועשר, וכי מלבדן ניסה לאנוס ונהג לבצע מעשים מגונים בקטינות רבות נוספות באזור תל­אביב, ברמת­גן ובגבעתיים. חוקרי מרחב ירקון אמרו לו כי ברשותם דגימת די.אן.איי של האנס, אולם לייבוביץ' הכחיש ושוחרר. מאוחר יותר באותו יום התייצב בתחנת המשטרה, הודה ושחזר את מעשיו. ביום שישי שעבר האריך שופט בית משפט השלום בתל­אביב, אליהו בכר, את מעצרו בתשעה ימים. בבקשתו לקצר את הארכת המעצר אמר סנגורו, עו"ד זאב אלוני ממשרד עו"ד מנחם רובינשטיין, כי "מדובר בבחור שאתמול, לאחר שנחקר במשטרה בשעות הבוקר, לפני שהסגיר את עצמו, הוא ניסה להתאבד. הוא הגיע לביתו ולקח הרבה כדורים די מסוכנים. אני חושש שהבחור הזה עלול לבצע ניסיון אובדני נוסף".בראיון מקיף ל"סופשבוע", פורשים אמו של איתי, דליה, ואחיו רונן, בן 26 (שמותיהם בדויים), את סיפור חייו של איתי, עד היום שבו הודה כי הוא האנס הסדרתי. אמו אינה מבקשת להצדיק את מעשיו ואינה מבקשת הבנה כלפיה ממשפחותיהן של הקורבנות. ברור לה כי הן יראו בעצם העובדה שהיא החליטה לדבר בפומבי חוצפה. אולם לטענתה, לו התייחסה המערכת ­ החל בגן, דרך בתי הספר וכלה בצה"ל ­ כיאות לבעיותיו הנפשיות של בנה והעניקה לו את הטיפול ההולם, ייתכן שמעשי האונס שביצע לא היו מתרחשים לעולם. "אחד הבלשים שנסע איתי ברכב, בדרך לתחנת ה משטרה", מספר רונן, "אמר לי: 'בינינו, בלי להפיץ את זה הלאה, הייתי מת לדפוק לאיתי כדור בראש'. אולי חבל שהוא לא עשה את זה. הוא היה גומר את הסבל של אחי, הצדק היה נעשה כלפי המשפחות, והוא היה הורג את כל המפלצות עלי אדמות, כולם היו יוצאים מרוצים. זו בערך היתה התגובה שלי לגבי מקרים דומים ששמעתי עליהם בעבר, מהצד. "בעיני, אונס היה תמיד המעשה הכי מזעזע שקיים. כי ברצח, הרגת את הבן אדם. להזיק לו יותר אתה לא יכול. באונס, הבן אדם יצטרך להתמודד עם זה כל החיים. אף פעם לא הטרחתי את עצמי בשאלה מה עובר על המשפחות של מי שמבצע את הפשע הנורא הזה, התרכזתי רק בצד של הקורבן. ועכשיו, כמובן שאני לא מקבל את המעשים שהוא עשה אבל כשטרגדיה כזו פוגעת בך מקרוב, זה אחי. הוא יישאר אחי כל החיים. אני אמשיך לאהוב אותו כל החיים". משוטט מחוץ לגן, רוצה להתאבד "התרעתי בפני המערכת על הבעיות של איתי מגן טרום חובה", אומרת דליה. "אספר לך איך הכל התחיל. עד גיל שלוש איתי היה ילד תקין לחלוטין. כשהוא היה בגן טרום חובה, אמרה לי שכנה שרואים אותו משוטט מעבר לכביש בשעות הגן. הייתי בהלם ­ איך הילד משוטט מעבר לכביש בשעות היום? אז עוד לא ידעתי שלילד יהיו כל כך הרבה בעיות, עוד לא זיהיתי אצלו שום דבר יוצא דופן. באתי לגננת והיא אמרה: 'לא היו דברים מעולם'. אבל לשכנה לא היה שום אינטרס לשקר. "אז הלכתי לעוזרת הגננת ואמרתי לה, 'תעשי לי טובה, מאוד מפחיד אותי שהילד משוטט בגינה מעבר לכביש בשעות הגן'. השתיקה שלה היתה כהסכמה. היא אמרה, 'תביני, זה מקום העבודה שלי, אסור לי לדבר'. זה הספיק לי. חזרתי לגננת ואמרתי לה, 'עוד שכנים דיווחו לי, אני דורשת מיד פגישה עם הפסיכולוגית של הגן'. הפסיכולוגית ערכה לאיתי אבחונים, קראה שוב לגננת, ובנוכחותי הגננת הכחישה. היה קשה לה להתמודד עם ילד שהוא חריג. "כך התחילה ההתעלמות של המערכת מהבעיות שלו. הגננת העדיפה להכחיש את הדברים ולהוציא את הילד מהגן, ואז אין לה שום הפרעות. הילד הפריע, הילד לא שיתף פעולה, הילד עשה מה שנוח לו. יכול להיות שבגיל הזה כבר אפשר היה להפנות אותו לקבל טיפול נכון. יכול להיות שאז זה עוד היה משהו מאוד מינורי. לי היה מאוד נוח להתעלם, להגיד, 'הילד הוא נפלא, הוא טוב, הכל בסדר'. אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר".בהמשך, היה המקרה בתחילת כיתה א'. תקופה מסוימת הפסיק איתי לגלות התנהגות חריגה, אולם לאחר כשנה התחילו הבעיות לצוץ שוב. הוא התקשה להתחבר, ומרבית הזמן היה בודד לחלוטין. את תשומת הלב היה משיג בעזרת התגרויות בילדים האחרים שהובילו לריבים, לא אחת אלימים. הריבים הללו היו כמעט האינטראקציה היחידה שלו עם בני גילו."הדברים הלכו והחמירו", משחזרת דליה. "לא היה מישהו שעסק בנושא חינוך שנתקלתי בו בחיי ולא שטחתי בפניו את הבעיות שלו. דרשו ממני פה לקחת פסיכולוג ושם לקחת פסיכולוג, עד שתקופה מסוימת חייבו אותי לתת לו רטלין. זה הפך אותו לדכאוני. הוא היה יושב ובוהה בטלוויזיה שעות. בכיתה ד' הוא אמר לי שהוא רוצה להתאבד. אז קלטנו שזו תופעת לוואי של התרופה והפסקנו אותה".את הרטלין רשם לו פסיכיאטר?"לא. חויבתי על ידי בית הספר לתת לו את זה על מנת שיהיה לה שקט בכיתה. רציתי לשתף פעולה עם המערכת, רציתי שיהיה טוב לילד. שכנעו אותי שזה משפר את כושר הריכוז, שזה מרגיע את הילד."בדיעבד אני יודעת שהם פשוט לא ידעו איך להתמודד איתו. במקום לרדת לעומק, כיבו שריפות. כל אחד דאג לכבות את השריפות באותו הרגע באזור שלו. המערכת למעשה לא היתה מוכנה לסייע. אנחנו גרים בצפון תל­אביב, זו לא משפחת מצוקה, אז 'שידאגו לילדים שלהם לבד'. אבל אני לא ידעתי מה לתת. נתתי את מה שיעצו לי, ומתברר שלפעמים זו היתה עצת אחיתופל, כי פרט לחשבון הבנק של הפסיכולוגים שום דבר לא השתנה. רק שם המצב השתפר". המורים השפילו, התלמידים הציקו בכיתה ט' חל מפנה. אשה שאותה פגשה דליה במהלך עבודתה, מאבחנת דידקטית במקצועה, שמעה את סיפורו של איתי והעלתה את הסברה כי הוא סובל מליקויי למידה. "אמרתי לה 'על מה את מדברת? כל האבחונים אמרו שאין שום בעיה איתו, אמרו שהילד מבריק'. זה היה הכי נוח להם, לומר שלילד אין שום בעיות חוץ מבעיות התנהגות. היה שלב שניסו למצוא בעיות במשפחה: יש פער גילים ביני לבין בעלי אז אמרו שזו הבעיה, שאין אהבה בבית, אין תשומת לב. שום כלום מזה לא היה נכון. "לקחתי את איתי לאבחון אצל נוירולוג פדיאטרי, ובחמש הדקות הראשונות הוא אמר לי: 'אני המום שהגעת אלי היום, אני לא מקבל ילדים בגיל הזה. הילד שלך בגיל שלוש­ארבע יכול היה להיות מאובחן ולקבל את הטיפול המתאים'. הוא הפנה אותי לכל הגורמים וצייד אותי בכל האישורים. העברתי אותם לכל המורים בתיכון, אבל לא שמעתי מהם דבר. הם הגיבו כאילו לא קיבלו כלום. המשיכו לתת שליליים לילד, המשיכו להשפיל אותו בכיתה. תלמידים הציקו לו ותמיד הוא היה אשם בעיניהם, לא ביררו. "דרשתי ישיבה עם המורים ועם המנהל. צעקתי שם כמו שלא צעקתי בימי חיי. אמרתי: 'איך ייתכן, המומחים עם רי שיון לעניין אומרים שהוא לקוי למידה ואתם אומרים שלא? מה הפלא שלילד נוצרו נזקים נפשיים במשך כל השנים? הדימוי העצמי שלו הוא מתחת לאדמה! הוא כל הזמן אמר לעצמו, אני לא שווה כלום, אני אפס'. "ברגע שהמנהל ראה את המסמכים הוא אמר, 'אני פשוט המום'. באותו רגע הוא ביטל את כל התעודה שלו, שהיתה כולה שליליים. תוך חצי שנה הציונים עלו, אבל מבחינה נפשית הוא כבר היה פגוע לחלוטין. שום דבר לא עזר. הוא הושפל מהגן ועד כיתה ט'. זה מספיק כדי להרוס בן אדם. הוא לא היה יכול אפילו להתבטא מרוב שהכל היה עצור בתוכו. "ילד שלא יודע להגיד משפט בכיתה נחשב לדביל, למטומטם. מורים לעגו לו. שנים אחרי, הוא סיפר לי על מורה שהיתה אומרת לו כל בוקר: 'אתה שוב בא לחמם את הכיסא? הכיסא לא שווה שתשב עליו'. איך אפשר לומר דבר כזה בתור מחנכת? אם אני הייתי מנהלת במשרד החינוך, באותו יום לא היה לה רישיון".הנחמה היחידה של איתי באותה תקופה, אומרת דליה, היתה המוזיקה. "הוא ילד מאוד רגיש. הוא אמן בנשמתו". בכיתה ג' התחיל לנגן בקרן יער. מאוחר יותר התחיל ללמוד בעצמו, ללא עזרה, לנגן בפסנתר ובגיטרות מכל סוג שהצליח להניח עליו את היד. הוא למד במגמת מוזיקה, שם למד מוזיקה קלאסית, אך בחדרו בבית היה מלחין ומנגן מוזיקת הבי מטאל קשוחה ומחרישת אוזניים, שאולי סייעה לו לפרוק מעט את רגשותיו. הצטיינות בטירונות, איומים בגדוד כשהיה בן 18 התגייס איתי לתזמורת צה"ל. זה לא היה כל כך פשוט: הקב"ן בבקו"ם רצה לשחררו משירות בשל בעיותיו הנפשיות, אך איתי התעקש והתחנן להתגייס עד שבקשתו נענתה. "הוא הצליח להתגייס, אבל מיד הוא גילה בתזמורת בעיות התנהגותיות קשות. זה זעק".מה למשל?"היתה הופעה של התזמורת עם יהורם גאון. הוא החזיק פלאפון בכיס, צלצלו אליו ובאמצע ההופעה הוא ענה לפלאפון. אז הוא עף לכלא ואחר כך גם עף מהתזמורת".היה לו קשה בכלא?"כל החיים שלו היו קשים. כל החיים שלו היו כלא גם לפני הצבא, מבחינה חברתית. אז הוא קיבל איזה תפקיד מנהלתי בקריה והיה לו מאוד טוב, עד שפתאום נכנס לו רעיון שהוא רוצה להיות קרבי. להוכיח שהוא גבר, להוכיח שהוא משהו. הוא לא התקבל כי היה לו סעיף נפשי. הוא נלחם שלושה חודשים עד שאישרו לו, בתנאי שהוא משתחרר מהצבא, מתחיל מחדש והולך לטירונות. הוא עשה את זה והלך לחרוב. הוא עשה טירונות שלושה חודשים וסיים אותה בהצטיינות. קיבל כרטיסים למשחק כדורסל כפרס על חייל מצטיין". אבל ההצלחה הגדולה בטירונות לא סימנה את העתיד לבוא. כשהחל השלב הבא במסלול ההכשרה, צפו ועלו הבעיות המוכרות . "מבחינה פיזית הוא היה מוכן לעשות הכל, אבל ברגע שהתחילו ההתעללויות, התחילו הצרות".מצד חיילים או מפקדים?"בקטע הזה הוא לא שיתף אותי אף פעם". רונן: "לי הוא סיפר. אני גר בחו"ל. פעם אחת הוא בא לבקר אותי וסיפר לי שהם עושים בצבא מבצעי טווס ­ זה כינוי לפעולה שבה נכנסים פשוט לאיזה כפר בשטחים, כדי להוכיח שצה"ל שם וצה"ל חזק וצה"ל שולט במצב. הוא סיפר לי שהם היו שוברים את הידיים והרגליים לכל מי שהם רק רואים, ועוד דברים הרבה יותר מחרידים שהוא אמר לי: 'רונן, אני לא רוצה לספר לך עליהם, אני לא רוצה שתדע עליהם, כי אני לא ממש גאה במה שעשיתי תחת פקודות של מפקדים'. "אחר כך היה מקרה שאחד המפקדים שלו נהרג, ולאחר מכן היתה סדרת התאבדויות בפלוגה שלו".איתי לא יכול היה לשאת את השירות הצבאי. אחת ליומיים לערך היה מתקשר הביתה ומאיים בהתאבדות. דליה: "אני אומרת משהו שאני לא יודעת אם אני צריכה להגיד אותו, אבל יום אחד הגעתי לבסיס והוא שמר בבונקר. נכנסתי לשם, וראיתי שלידו שוכבים שלושה חיילים מסוממים. כל הסיטואציה היתה מאוד לא נעימה. והוא, פה גדול היה לו תמיד, אז יכול להיות שהוא אמר משה ו והיה מרותק. "הוא פשוט לא היה יכול לעמוד במסגרת. החברים לא כל כך הציקו לו, למרות שפעם אחת היה מישהו שאיים עליו שאם הוא ילשין הוא יחתוך לו את הפנים. החיילים גנבו מכונית או משהו כזה, וחשדו שאיתי הלשין על הסיפור הזה. התחילו איומים, וזה הגיע למפקד הבסיס, והיה שם סיפור שלם. אני התערבתי ­ אין לי מעצורים, בשביל הבן שלי אני אעקור הרים. התקשרתי למפקד הבסיס ושפכתי את הדברים. הוא אמר לי: 'אצלי בבסיס יהיו איומים? לא היו דברים מעולם, שאיתי יבוא ויוכיח'. אמרתי לו שהוא יוכיח כשהוא יבוא עם פנים חתוכים. "היו שם דברים מאוד לא כשרים על פי החוק, ולמפקדים היה נוח להשתיק את העניינים ולהמשיך הלאה. הם את שלהם עשו, הכל הלך על מי מנוחות. זה לא חדש במדינת ישראל, תרבות ה'סמוך' ותרבות ה'יהיה בסדר'. אבל איתי לא היה בסדר. כל דבר היה קשה, כבד לו. אחרי מה שהוא עבר בחרוב הוא כבר היה מפורק לגמרי. שבר כלי".מפתיע שלמרות הכל הוא נשאר בצבא שלוש שנים."הוא נשאר כי אנחנו לחצנו. לחצנו עליו שיעשה הכל כדי לגמור שלוש שנות שירות, כי אחרת במדינת ישראל אתה פסול, לא יקבלו אותך לשום מקום. מי ידע שבסוף זה י עשה נזק יותר גדול".רונן: "אמרתי לאחד החוקרים שאני מכה על חטא. הוא אמר לי: 'אבל לא יכולת לדעת'. אני התכוונתי לגישה שנקטתי כלפיו ביחס לצבא. הגישה הישראלית, הגישה המאצ'ואיסטית, של 'מה שלא הורג מחשל', ואם נבעט לו קצת בתחת אז הוא יתיישר. האמנתי שאם ננער אותו הוא יתיישר. זה עובד על רוב האנשים בחברה הישראלית, שהם מספיק חסינים ומספיק חזקים כדי להתמודד עם דברים שהמציאות מכתיבה פה, אבל אנשים שיש להם בעיה חריפה כזו, שהם גדלו איתה, שעכשיו אנחנו רואים לאיזה קיצוניות היא מביאה אותם ­ לא מסוגלים. ואני התעקשתי ונלחמתי גם עם אמא שלי שאיתי יסיים את השירות הצבאי, והייתי גאה שהוא הלך ליחידה קרבית."אבל לא כל בני האדם הולכים לפי אותו שטנץ. יש אנשים שצריכים טיפול אחר. והוא זכה לטיפול הרגיל שכל אזרחי ישראל זוכים לו, ושגיאות נעשו לבטח לאורך הדרך. זה גם מה שאחד החוקרים אמר: אי שם בנקודת זמן מסוימת במהלך החיים של איתי משהו קרה, משהו השתבש".את מתחרטת על כך שאפשרת לאיתי להתגייס?דליה: "כן. זה הדבר היחידי שאני מתחרטת עליו לאורך כל הדרך. הרגע דיברנו, בדרך לפגישה איתך, ורונן ניסה להחמיא לי ולומר איזה אמא מדהימה אני והכל. אמרתי לו שאני לא יודעת. אני ניסיתי, נלחמתי בשבילו לאורך כל הדרך, לא תמיד הצלחתי, רוב הפעמים לא הצלחתי. ניסיתי לתת לו את הסיוע הפרטי, עם כל גרוש שהיה לי לכל התרפיסטים והמורים הפרטיים והפסיכולוגים. זה לא עזר במאומה. יכול להיות שלא נתתי את העזרה המתאימה. הדבר היחידי שאני מרגישה שאולי הייתי צריכה למנוע ממנו זה ללכת לצבא. כי שם סופית סתמו את הגולל על האישיות שלו".ניר וקשי, ששירת בפלוגת הטירונים יחד עם ליבוביץ', זוכר אותו כבחור שלא הסתדר. "היו לא בעיות חברתיות מאוד קשות, שהתבטאו גם באלימות כלפי אנשים אחרים. הוא היה בן אדם אלים. הוא היה מחפש לריב עם אנשים, מחפש להתחכך איתם. "הטענה שלו, של 'עשיתי את זה בגלל ששירתתי בשטחים' זה בולשיט. זה מרגיז. הוא לוקח את השם של היחידה שאנשים נותנים את הנשמה שם, וקם איזה בחור אחד, שיש לו סטיות ומשליך את מה שהוא עשה על שירותו בשטחים". אלימות מילולית, חמלה לחולים מספר חודשים לפני השחרור עזב איתי את חרוב והעביר את הזמן עד לשחרור בתפקיד פקידותי קרוב לבית. מפקד היחידה לא הסכים שיישאר, ולמרות רצונו של הקב"ן להשאירו ביחידה המפקד התעקש ואיתי עזב. בשל העובדה שאת החודשים האחרונים העביר בעבודה על מחשב, בה הצטיין, זכה איתי לתעודת שחרור מצוינת ובה מיטב המחמאות הצה"ליות לאישיותו. לאחר השחרור מהצבא לא הצליח איתי למצוא את עצמו. הוא נדד מעבודה לעבודה, לא מצליח להסתדר בשום מקום. העבודה שבה הצליח להחזיק זמן רב יחסית היא כמאבטח בחברת "צוות ביטחון", אך גם אותה עזב."האופי שלו", אומרת דליה, "עם ההתכסחויות שלו והפרובוקטיביות, יצר כל פעם בעיות חדשות והוא עבר מתפקיד לתפקיד. הוא לא החזיק מעמד בשום מקום".על רקע העבר שלו, כשהוא בא וסיפר לך על מעשי האונס, היית מופתעת?"כן. מאוד מופתעת. מהסיבה שאני מכירה את הצד האנושי של איתי. הוא כל כך אנושי וכל כך רחום וכל כך מתחשב. ולא פעם הייתי אומרת לו, 'לעזאזל, אם היית מסוגל לשבת וללמוד ולדגור, המקצוע שהכי מתאים לך זה עבודה סוציאלית. כי הדקויות וההבחנה והרגישות שלו למסכנים בחברה, לבעלי חיים ­ זה פשוט היה מדהים. איך הוא היה מסוגל לנהוג באלימות כלפי יצור תמים כמו ילד? זה לא נתפש לי. אם היית מעיר אותי בחלום הכי שחור ואומר לי שזה עלול לקרות ­ הייתי אומרת 'נבר, לעולם לא'".רונן: "אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, אבל זה כאילו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בתור מי שמכיר את איתי כל חייו אני פשוט לא מסוגל להבין מה הוא עשה, אין לי שום דרך להבין את זה. זה משהו סוריאליסטי לחלוטין, רק שהוא ריאליסטי".לפני שהסגיר את עצמו, סיפר איתי לאמו את שעשה, ואמר, בפעם המי יודע כמה, כי רצונו להתאבד. הפעם נתנה לו אמו "או.קיי" כלשונה, לעשות זאת. בראיון למהדורת החדשות בכבלים, סיפרה דליה על אותו מעמד: 'ידעתי שהוא כל כך צודק, שאני נתתי לו או.קיי ואמרתי לו: 'תעשה את שלך'. הרגשתי שאני פשוט גואלת אותו מייסורים"."הוא בא אלי ביום חמישי שעבר", היא אומרת ל"סופשבוע", "זרק לי את כל הסיפור ואמר: 'אני חולה נפשית, אין תרופה למחלה שלי, אולי בעוד עשר שנים ימצאו את התרופה'. שאלתי אותו: 'אבל איך עשית את זה?'. הוא ענה: 'אמא, אני לא יודע איך עשיתי את זה, עשיתי את הדברים הכי נוראים שבעולם'."אבל אני יודעת שבתוכו הוא לא איש רע. היתה בו אלימות מילולית לאורך כל הדרך, היו לו התפרצויות זעם. אלימות מילולית היתה גם כלפינו. כשהוא לא קיבל את שלו, כשלא השיג את שלו, כשכעס שלא הצליח לו משהו במחשב, בלתקן טפט ­ הוא יכול היה לקלל ולזרוק ולצעוק והכל. אבל באופיו הוא פשוט נשמה". במה זה מתבטא?"בעבודתי אני באה כל הזמן במגע עם חולים. אני אוהבת אנשים ואין לי בעיה בזמנים הכי קשים, בשניות שלפני המוות, להיות פתוחה וקשובה ולדבר על הכל, כולל המוות, עם אנשים. את התכונה הזו איתי ירש ממני. הוא היה מאוד אנושי, מאוד, אי אפשר להבין כמה. כשהייתי אומרת לו: 'איתי, החולה הזאת ­ החלום שלה זה שישיגו לה את הספר הזה והזה והיא עומדת למות בעוד שלושה­ארבעה ימים'. הוא היה רץ מתל­אביב לפתח­תקוה, קונה את הספר ומביא לה. הייתי מבקשת שיישב וידבר עם חולה עד שאני אבוא, תמיד היה אומר 'אמא, אין בעיה'. הילדה חולה, תביא לה תרופות ­ אין בעיה. איש זקן בבעיה, איש חולה ­ תמיד היה מוכן לעזור, לעשות הכל, הכל. "הוא לא היה עבריין מין קודם. היו לו חברות רגילות, נורמליות, מערכות יחסים נורמליות. הוא בחור נאה".איך הוא הצליח במצבו הנפשי לפתח מערכות יחסים נורמליות? "כי אנחנו כל הזמן תמכנו בו. הוא ידע שבבית הוא תמיד יקבל את התמיכה, ויעשה מה שלא יעשה ­ אנחנו תמיד נקבל, נסלח ונעזור לו לפתור את הדברים. כי בבית מקבלים אותו כמו שהוא ­ כמה שהוא פגום וכמה שהוא לא מוכשר ולא מצליח". הן קורבן, הוא קורבן שאלתי את דליה האם לפני המקרה הפרטי שלה, היא הצליחה לגלות הבנה כלפי משפחותיהם של עברייני מין אחרים. רוב האנשים הרי מתקשים לפנות מקום בלב עבור המצוקה הזו. "אני חושבת שאני חריג", היא אומרת. "תמיד ראיתי את שני הצדדים. בעבודתי הרפואית יצא לי לטפל באנשים שבאו מהעולם התחתון ועשו דברים נוראים. אבל כשהם נזקקו לטיפול הם קיבלו ממני אותו טיפול שמקבל סלבריטי שבא אלי. באותו רגע לא ראיתי את הצד האפל שלהם". מה תאמרי למשפחות של הילדות שאיתי אנס?"אין לי מה לומר. אף אחד לא יכול לומר להן מילה. אף אחד לא יכול לומר להן שהוא מבין אותן, שהוא מרגיש אותן, כי את מה שהן עוברות אף אחד לא יכול להבין אלא אם כן הוא עבר את זה בעצמו. וכמו שאנשים אומרים לי, 'אנחנו איתך, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו מבינים אותך' ­ אף אחד לא מבין אותי. זו טרגדיה שנלך איתה עד היום האחרון של חיינו. אני וההורים והילדות. והבן שלי גם קורבן, קורבן של המערכת וקורבן של המעשים שהוא עשה. "אולי באמצעות מערכת המשפט סוף­סוף תאובחן המחלה שלו. אני בטוחה שלילד יש בעיה. אולי היום, אחרי התוצאה ההרסנית והטראגית הזו, מישהו ינסה לא תר ולפתור כדי שהדבר הזה לא יחזור. הרי אם הוא יישב בכלא ותשחרר אותו ולא תפתור לו את הבעיה, הוא עדיין יהיה מסוכן לציבור, אז מה עשינו? הדברים האלה לא היו צריכים לקרות, אפשר היה למנוע את זה מראש. אם החברה לא היתה מתעסקת רק בפוליטיקה ורק בטובות הנאה ורק בשחיתות והיתה גם משקיעה בנוער שלה, ולא רק בנוער במצוקה מאופקים. יש גם נוער במצוקה בצפון תל­אביב".רונן: "לאיתי לא היה יום אחד בחיים שלו שהוא היה מאושר. אני לא מכיר כמעט אף אחד שאין לו רגעים בחיים שהוא מאושר. לכולנו יש רגעים בחיים שאנחנו גאים במה שעשינו, שאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, מרגישים מאושרים. לי זה קרה המון פעמים בחיים. איתי סבל מהיום שנולד. "כולם שואלים אותי, 'מה העונש שאתה רוצה שהוא יקבל?'. אני לא יודע, אבל במסגרת העונש הדבר היחידי שאני מאחל לו בכל הסיפור הנורא והטראגי הזה, שאולי הוא יצליח לשקם את עצמו ויעבור את הטיפול שהוא צריך, כדי שאולי יום אחד כן יהיה לו יום מאושר בחיים. אחרת מה החוכמה, לכלוא ולשחרר אותם כמו שהם".דליה: "שיעשו את מה שלא עשו כל השנים".במהלך הראיון צלצל הטלפון הנייד של דליה כמעט כל חמש דקו ת. עשרות חברים ומכרים התקשרו להביע תמיכה באשה שחרב עליה עולמה, לומר לה שהיא לא אשמה בדבר. "אני יודעת שלא עשיתי רע", היא אומרת להם. בעלה, בן 71, גוסס מסרטן. הוא מתקשה להבין את המתרחש וטוען בתוקף, למרות הודאתו של איתי, כי בנו חף מכל פשע. והוא לא היחיד. מכרי המשפחה התקשו גם הם להאמין שביצע את המעשים שהודה בהם. לאחת המכרות שהתקשרה לתמוך יש ילדה בת תשע, בדיוק כגילה של אחת הילדות שנאנסו. דליה ורונן מספרים על ילדה אחרת, בגילה בערך, שאיתי לימד אותה לעבוד עם מחשב. רונן: "אנשים שיש להם ילדים קטנים ונתנו לאיתי גישה אליהם לא היו מתקשרים עכשיו ואומרים, 'הוא בן אדם מקסים'. הם היו אומרים, 'איך נתנו לסוטה הזה להתקרב לילדים שלנו'. אבל עדיין הם מתקשרים ואומרים את זה, כי הם לא מצליחים לקשר בין איתי למעשים שהוא עשה".דליה: "קודם באה שכנה ואמרה לרונן, 'עזוב, אני לא מאמינה לשום דבר. אתה חושב שזה נכון?'. הוא אמר לה שכן, והיא המשיכה 'לא, לא יכול להיות'".ביום ראשון השבוע ביקר את איתי בתא המעצר עורך דינו זאב אלוני. דליה: "איתי אמר לו: 'טוב לי עכשיו, שאני משלם על המעשים שעשיתי. עכשיו אני מאושר'".itay_ro