לדעת עשר נשים מנחם בן בדק את הסופרות הישראליות המאכלסות את האסופה הארוטית החדשה שערכה הגר ינאי 'מנחם בן, 'זמן תל אביב 13/03/03 המבחר הנשי הארוטי שערכה הגר ינאי, בעצמה סופרת ארוטית מחוננת, אם להיזכר ברומן המסע היפה שלה "אשה באור", על הרפתקאות מין ורוח במנזרי יפן, הוא איכותי בחלקו וחלוש בחלקו. לצד כמה סיפורים מרגשים ומסוגננים להפליא, כגון סיפוריהן של סביון ליברכט ושבא סלהוב, נמצא כאן טקסטים קלושים הרבה יותר. ככה זה באנתולוגיות. הנה דגימת קריאה בעשרה סיפורים מתוך ה­24. הגר ינאי: הכוס לא רצה ואולי אתחיל דווקא בכישלון מצער מסוים, סיפורה של עורכת האסופה, הגר ינאי עצמה, שניכרים בו אמנם כל המאפיינים הטובים של כתיבתה ­ מין גמישות לשון בהירה ורעננה ונועזות דימויית מפתיעה ­ אבל בניגוד לרומן האוטוביוגרפי שלה, שהצטיין באמינותו הרגשית, כאן גולשים הדברים לאיזשהו שקר ספרותי מוגזם. מדובר ביחסיה המיניים הבעייתיים של גיבורת הסיפור עם מישהו בשם גידו, המיטיב לזיין אותה טכנית עם "הזין שלו, גדול, מתכתי, נפוח מדם", אבל משהו בה מתנגד להגיע איתו לאורגזם ממשי, וכשכל גופה כבר מבקש להגיע לגמירה ו"להתנפץ לרסיסים", משהו בתוכה פתאום "נטרק, משהו התקומם, נסגר בבעתה ­ ­ ­ הדאון שלי התרסק על הסלעים. גמרתי במין נפץ חלש, עגום, עלוב". אולי זו לא היתה בכלל גמירה. וזה קורה לה איתו שוב ושוב בזמן האחרון עד שהיא מסכמת את יחסיהם המיניים במילים: "רק בעיה אחת עמדה ביני לבין ההחלטה שלי לאהוב את גידו: הכוס שלי לא רצה". עד כאן בערך מצליחה הגר ינאי לעורר בנו עניין אנושי ומיני, אבל מכאן ואילך מגיעה מין פואנטה מתמשכת, המזכירה את סוג האורגזם הכושל שהיא מתארת ­ "מין נפץ חלש, עגום, עלוב" ­ כי ה נה מסתבר פתאום לגיבורת סיפורה, לאחר בדיקה רפואית, כי נכנסה להריון, ומכאן לדעתה נובעים קשיי הגמירה שלה, או בלשונה: "הכל היה באשמת אותו יצור אנוכי שהתמקם לו שם בפנים וסירב לתת לו להיכנס. ­ ­ ­ העובר התובעני קינא בי ובאושר שלי. הוא לא רצה שאני אתמזג עם הכוח והעוצמה של גידו". הנה הגענו לאזור השטויות, כי האמת הרפואית הפשוטה היא שהריון איננו מונע אורגזמה, וכל ההשערה הפסיכולוגיסטית ההומוריסטית על העובר הזכר התופס את הרחם ומונע מגידו להיכנס בהבל יסודה. והעיוות הרגשי והתפיסתי עוד מחמיר עד גועל בהמשך, כשגיבורת הסיפור מחליטה להמית את העובר שבבטנה (כי יחסיה עם גידו חשובים לה יותר) באמצעות מסרגות חדות, כפי שלמדה פעם מאיזשהו סרט על תקופת העבדות. והיא אכן הולכת וקונה מסרגות כאלה, יחד עם כדורי צמר (כדי שלא יחשדו בה), והסיפור מסתיים, תודה לאל, עדיין בשלב שבו היא פוחדת לפתוח את שקית הפלסטיק שבה מונחות המסרגות עם כדורי הצמר. אז אולי בסוף לא יתבצע הרג העובר הזה. אבל כל העסק מרתיע ודוחה, ולא ברור מה רצתה הגר ינאי לומר לנו: שאשה תעשה כל דבר, כולל הרג פרי בטנה, כדי לרצות את החבר שלה, שתובע ממנה להגיע לאורגזם, כי "הוא שנא כשלא הייתי נהנית ואני שנאתי לאכזב אותו"? זה הרעיון? אבל למה עם מסרגות חדות? פואנטה מלאכותית, אכזרית, אטומה, לא מצחיקה. לא אמינה. וחבל. הרי הגר ינאי באמת מוכשרת. מירה מגן: לאונן על שערה מדובר בסופרת המוליכה עכשיו בצמרת רבי המכר עם הרומן החדש שלה, "מלאכיה נרדמו כולם", שעדיין לא קראתי אותו. על כל פנים, הסיפור הקצר שלה הכלול כאן איננו טוב. מין ניסיון מלאכותי ולא נעים להיכנס לראשו ולדבר מתוך תודעתו של נונו, בחור הלוקה בפיגור שכלי קל, עובד בחנות מכולת, המתאהב בצעירה (שם זמני, זותי), אחת מלקוחות החנות ש"יש לה ריח של תמצית וניל, מביא לך תענוג מעשר מטר" ומרבה בעיקר לאונן עליה, כשתשוקתו האובססיבית היא דווקא לשערה אחת משערותיה עניין, שנשמע מלכתחילה מפוקפק לגמרי ומושמע בסגנון עילג "אותנטי" מלאכותי מדי: "אני מסדר את הבקבוקים וחולם שפעם ייגעו השערות שלה באף שלי, שייכנס שפיץ של שערה בחור של האף ויעשה לי דגדוג, כי אני, ריח שנכנס אצלי פעם אחת לא עוזב אותי". מירה מגן נשמעת כאן כמו אשה לבנה שירדה לשוק, ומנסה בכוח לקלוט את קולות השוק, אבל מאמצת לעצמה רק גירסה מעובדת מדי וסטרילית מדי של הסגנונות האותנטיים שלו: "אוכל, חושב על השערות שלה, יושן, חולם על השערות שלה, כל הזמן האף שלי רעב. אם פעם אחד אני יריח אותה, הריח כבר אצלי, אני יוכל לעשות לי תענוג מתי שבא לי". כל ההמצאה הלשונית העילגת הזאת של "אני יוכל לעשות לי תענוג מתי שבא לי" לא נשמעת כמו ניסוח אותנטי לעניין האוננות, אלא כמו השתלה של תודעה זרה, נשית, צפונית, אשכנזית, בתוך מה שאמור להיות מוח מפגר. לא נעים כל העניין הזה. וכשבהמשך הסיפור מתפרץ נונו לחדרה של הזותי ושודד שערה אחת משערות ראשה, שנמצאה על הכרית שלה, ונמלט ונתפס, הופך כל הסיפור הזה לתרגיל מתאמץ מדי בירידה אל האוהדים של בית"ר ירושלים, כי המפגר הזה הוא, בין השאר, גם אוהד של בית"ר ירושלים. מה, באת להתנשא עלינו, גיברת? והכל במסווה של חמלה? נועה מנהיים: להזדיין עם כושי מבקרת הספרים של "עיתון ת"א" ו"ידיעות אחרונות" מתגלה כסופרת חרמנית לא רעה בכלל, שגיבורתה (גב' רובינזון קרוזו בשבילכם) מזמינה אליה מנקה כושי דק ויפה, משיי ומוצק, ותוך כדי ניקוי הבית לקראתו (לנקות לכבוד המנקה, יש אובססיה נשית כזאת), היא מתכופפת אל הכתמים המתחבאים מתחת לספריה "ומרגישה את אחורי מתרוממים ונפתחים, אני לא מצליחה שלא לחשוב על זה, על ידיו של מישהו אוחזות במותני, מקרבות אותי אליו, כנראה עבר יותר מדי זמן ואני מטורפת". וכך, מטורפת מחרמנות (ההזיה המדויקת: מזיינים אותה מהתחת), מגיע אל גב' רובינזון המנקה הכושי עצמו, "גבוה כמו עץ קוקוס צעיר, אני נוזפת בעצמי על הפנטזיות הקולוניאליות שלי", אבל תוך זמן קצר היא מבצעת בו מעשה, מקרבת את פיה אל פיו, אוחזת בפניו הצרים ובגוו השחום, ומגלה מתחת לחולצתו הבלויה את "העור הכי מוצק בעולם", רמז מטרים לכל הדברים הכי מוצקים בעולם. סיטואציה בסיסית, טקסט אמיתי, לא מזויף, אינטליגנטי, טיפה נטול מורכבות, בסך הכל כתיבה כשרונית ולא מאכזבת. יעל איכילוב: פספוסים ביום הנישואים סיפור קטן, סיטואציה קטנה, כתוב ברהיטות בידי אשת יחסי הציבור של סימן קריאה, שכבר הספיקה להוציא ספר או שניים בספרייתו של פרי. סיפור של בניין דירות, מישהו חוזר הביתה, השכנה מעכבת אותו, כדי שיעזור לה להזיז איזשהו פסנתר, הוא רואה צללית גבר בחלון דירתו שלמעלה, עולה בדעתו שהשכנה מעכבת אותו כדי שלא יחשוף את בגידתה של אשתו, אבל לא, חייכו, אכלתם אותה, זו בסך הכל מסיבת הפתעה ליום נישואיו, שהכינה לו אשתו וחברים, ובכל זאת, מסתבר על פי הפואנטה הקטנה בסוף, שיש בכל זאת מקום לחשוד בנאמנותה של אשתו (כי מה פתאום היא מדברת על החיוך המקסים של הירקן). לא לגמרי ברור מה סיפור כזה עושה באנתולוגיה ארוטית, כי ארוטי זה לא. ורד טוכטרמן: הזיית האוננות מתגשמת מין בדיחה: מישהי הזויה בשם לורטה היא הזיית האוננות הקבועה של המספר. הוא מאונן עליה מאז נעוריו המוקדמים, ולאט לאט הולכת ההזיה ומקבלת פנים וצורה והתגבשות: "לורטה התפתחה כפנטזיה קלאסית, אם אני צריך להגדיר את זה עכשיו. היא היתה בשבילי ההזיה הרטובה הפשיסטית שלי. לורטה זונת המהפכה ­ במדי עור שחורים, מגפיים גבוהים ולהט מהפכני שהתפשט גם לתחומים אחרים מלבד פוליטיקה", אם הבנתם את הרמז. לא ברור לי איך אפשר לאונן על הזיה מומצאת לגמרי, כמו לאונן על קומיקס שציירת, אבל מכיוון שאשה (ורד טוכטרמן) פרגנה את זה לגבר (אלא מה אתם רוצים שהיא תפרגן לו? דמות ממשית?), אני מניח שזה נעשה בהסכמתו של מישהו. לא סיפור מבריק במיוחד. שהם סמיט: מול עץ העכוזים שהם סמיט היא כותבת קומית, המוכרת גם כמבקרת ספרים משעשעת (במוסף "ספרים" של "הארץ"). הסיפור שלה עוסק בעתידנות ביוטכנולוגית. גברים בהזמנה, והיא צריכה למשל לבחור בין כל מיני צורות עכוז: "רק כשעמדתי מול אותו אילן מופלא אשר תחת עליו חסו עשרות אפרסקי עכוז רכי פלומה תקפני חשק עז לעבור מענף לענף ולנעוץ את שיני בכולם". האומנם, שהם? עליצותה של המספרת גוברת בהמשך: "אולי דרוש עיבוי... כן, הו כן, מול בס שכזה ערוות אשה פשוט תימס...". דברים כאלה. מעניין אותי פעם לשמוע את שהם סמיט בקול הלא­קומי שלה, שהרי מדובר באשה שאומרת את הסאטירה שלה ממקום עמוק מאוד ורציני מאוד. תנסי להיות סקסית באמת בפעם הבאה, טוב, שהם? לכתוב על סקס בגובה העיניים. לא מעל, לא מתחת. מסוגלת? סביון ליברכט: שלוש דרמות מיניות שני הסיפורים הטובים ביותר בין העשרה בערך שקראתי הם סיפוריהן של סביון ליברכט ושבא סלהוב. שתיים שמדגימות את הכישרון הספרותי הנשי במיטבו, ומזכירות לנו איזה עושר לשוני ונפשי עומד מאחורי חלק מן הסופרות הישראליות, שהפכו להיות דומיננטיות במיוחד בספרות הישראלית של שני העשורים האחרונים. ועם זאת, תראו: האחת מפורסמת, סביון ליברכט, והאחרת, שבא סלהוב, כמעט בכלל לא. וזה בדיוק ערכן של אנתולוגיות מסוג זה. הן מאפשרות לנו להתוודע ­ בקיצור, בתמצית, בטיפת ים ­ לסופרות חדשות, שקודם לא הספקנו לשים לב אליהן או לטקסטים שלא הכרנו קודם. הנה, "סינית אני מדברת אליך", הסיפור הידוע של סביון ליברכט, שעל שמו נקרא אחד מקובצי הסיפורים שלה. סיפור נפלא, מדמיע גרון, חונק, וגם קל ומבדר וארוטי, כדרכה של ליברכט במיטבה. אשה חכמה, כל כך חכמה. שלוש דרמות מיניות (אולי ארבע) יש בסיפור הזה, אחוזות זו בזו. דרמה אחת היא הדרמה בבית הוריה של המספרת. מדובר בחוויית ילדות: יום אחד נערכו שינויים בחדר השינה של הילדה, הארון הוזז והילדה עברה לישון סמוך ממש לקיר חדר המיטות של הוריה, שם שמעה במשך כמה לילות את תחינותיו של אבא שלה, מתחנן לאמא שלה שתיאות לשכב איתו ("אז את אפילו לא צריכה להוריד את הכותונת", וגם: "רק היום ואני לא אבקש יותר עד השבוע הבא"), והיא סירבה, וכשסירב להבין את סירובה, היא אמרה לו שוב ושוב: "סינית אני מדברת אליך". כלומר, אינך מבין, אינך מבין, אינך מבין. ולעומת חוויית הדחייה הזאת, חוויה אחרת לגמרי: זוג צעיר שהזדיין בילדותה בעמידה בין חבלי הכביסה בחצר ובין הכבסים התלויים. הילדה ראתה ולא הבינה מה שהיא רואה: "היא עמדה מסתתרת מעט וחייכה למראה הזוג היפה התולה כביסה יחד, כיצור בעל ארבע זרועות, שתיים מותחות גופייה כחולה על פני החבל ושתיים תוקעות בה אטבים, וכל הזמן הם נעים יחד, כאילו חתרו בסירת משוטים ותנועותיהם מתואמות". אבל אמא שלה הבינה מה הקולות ששמעה מבחוץ: "יש כאן ילדים קטנים ­ ­ ­ תתביישו לכם!". והילדה: "למה את אומרת להם להתבייש?" ­ "הם כבר יודעים טוב מאוד למה". ושנים אחר כך, כאשר המספרת "ניערה מרבדון מעל מעקה המרפסת ובעלה בא מאחוריה והרים את חצאיתה ונלחץ מאחור אל גופה המוטה קדימה ­ ­ ­ בא אליה בהבזק הרגע ההוא, וכאילו ניתן לה לראות את התמונה על פני מסך גדול הבי נה לראשונה למה התעופפה החצאית על גבה של האשה הצעירה". ועוד מעט נגיע לדרמה המינית העיקרית בסיפור, כי זירת ההתרחשויות היא דירת הוריה המתים, שאותה באה המספרת לראות בלוויית מתווך שהעמיד את הדירה למכירה, ולא ידע מי עומדת לפניו. המספרת, אשה נשואה, בוחרת משום מה לשכב עם המתווך הלא מצודד, ממש כאן על רצפת בית הוריה. ולמה היא עושה את זה? אולי כדי להמחיש ולהדגים לרוח אמה המתה, שהתעמרה באביה, איך צריך לנהוג בגברים. שימו לב למונולוג הנפלא הזה: "הנה אני כאן, אמא, עם איש זר ומקרי, איש ללא תואר וללא מעלות, מהדק את ראשי בדיוק אל המקום שהיה מונח ראשך ­ ­ ­ ואני תוהה איך לא מסרת את עצמך לנחמת הגוף, איך לא לימדת אותי על מתנת הפיוס הזאת, העונג שאין לו שיעור ­ ­ ­ זוכרת תמיד את קולך השחוק: סינית, סינית אני מדברת אליך, על מה בכית כאן כל הלילות ההם, אשה מרה וזועפת תמיד, מתעמרת באוהבייך כעריץ וטיפת חסד אין בך אל עצמך ואל אחרים?". איזה מונולוג שקספירי מדהים של בת אל אמה המתה. זאת סביון ליברכט. אחת מפסגות הספרות העברית היום. שבא סלהוב: פריחת הסחלב הסגולה שבא סלהוב כותבת בדרך משוררית מאוד, אבל נטולת כל זיוף או מליצה מלאכותית. הכל פנימי לגמרי, כולל תיאורי אגדות הנוף: "כשהגשמים יורדים כתיקונם המים נצברים בתהומות. היקוות מתונה, חרישית, מתקבצים המים ואז, בחורף השישה עשר, מגיעים שורשיו של סחלב המדבר אל המים". במידה רבה אפשר להשוות את סלהוב לפרח הסחלב הסגול שעליו היא מדברת: "פריחה יוצאת דופן ביופיה, בלי לפחוד מגמלים ועזים, בלי להסתוות לחול או לעשב, הוא שולח לשונות, כותרת, סגולה כמו העמוקה שאבני האחלמה. סגולה כל כך שיש מי שיחשוד בה שאולי היא מזויפת". אבל לא, היא לא מזויפת, לא פריחת הסחלב ולא תנועת הנפש והסגנון של שבא סלהוב. הסיפור הוא סיפור אהבה בינה לבין מישהו בשם אלי, והסגנון הוא אותו סגנון, המשך הנוף, המשך הנפש: "לשונו כבר טרפה בלשוני, אילמותו בעלה את אילמותי, ושם, באור המועט, גוהר מעלי ונושם, ואני רטובה וגואה, נרדמתי". אני מאמין לכל מילה. נטליה ויזלטיר: למעוך את התחת נטליה היא בתם של מאיר ויזלטיר וורדה רזיאל­ז'קונט מנישואיהם הראשונים, ואני לא יכולתי שלא לזהות בכתיבתה המוכשרת את הקולות הפנימיים המוכרים של אביה ואמה. שימו לב לנועזות שבה היא מדברת על עצמה (או המספרת מדברת על עצמה) בגוף שלישי: "בימים הראשונים שההוא היה בא לאסוף אותה, השניים האלה לא דפקו חשבון, הוא היה מצמיד אותה למחיצת הגבס, מועך לה את התחת ומשמיע אנקות, כאילו אין להם בית אלה". אתם לא שומעים כאן איזשהו הד פארודי על הנזפנות של ורדה ("כאילו אין להם בית אלה") ועל הישירות הברוטלית של ויזלטיר ("מועך לה את התחת")? אני שומע. אבל זו כמובן בעיה שלי. נטליה ויזלטיר סופרת חדשה מעניינת. עאידה נסראללה: נסראללה של האהבה אהבתי גם את הסיפור של עאידה נסראללה, ערבייה ישראלית, ואיך אני יכול לא לאהוב סיפור שבו מתאהבת בחורה צעירה (כנראה ערבייה) ב"איש לא יפה במיוחד", שיש לו "אף גדול וקרחת לא מסודרת" (יהודי, איי פרזיום) על פני המאהב החטוב שלה? אז גם לי יש אולי סיכוי תיאורטי. וכמה יפה התנסחות האהבה. אני חייב לצטט שני קטעים. קטע ראשון: "האיש אינו יפה במיוחד, לא במובן הקלאסי, לא הרנסנסי ולא לפי מושגי האמנות העכשווית. עיניו כחולות. כלואות מאחורי משקפיים. יש לו אף גדול, קרחת לא מסודרת וקול שיכול לקחת אותך לפסגות הרים". והנה עוד קטע, שבו מייסרת המספרת את עצמה על התאהבותה, ואפשר לשמוע בקולה הד לסלסול השירה הערבית המסורתית וגם קול מודרני, חדשני ואירוני וכוח נפלא לאהבה: "אוי אשה על סף הגבולות, את כבר אינך ילדה. תתביישי לך. יש לך מאהב מקסים, גופו חטוב כמו פסל יווני, ספורטיבי, איש חברה, איש שיח. ומה את רוצה מהאיש הזה? עורו לא כעורך ולשונו לא כלשונך. תקוותיו אינן דומות לשלך ואפילו פחדיו שונים. מה את מחפשת עוד? שום דבר. אני פשוט מאוהבת בו". עאידה, אני אוהב אותך. הערה: עוד משתתפות באסופה הארוטית כמה סופרות שכבר שיבחתי בעבר (וכמה שביקרתי): סוזן אדם, חנה בת­שחר, יהודית קציר, שולמית גלבוע, שז, יהודית רותם, אילנה ברנשטיין, אסתי ג' חיים, שהרה בלאו, דורית זילברמן, רחל טלשיר, לאה איני, שולמית הראבן. חלק מהן בטוח משובחות. ("שם יש שושנים", סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה, הוצאת אלפא, 282 עמ') ד