הבנים נפלו בפח פסילת תכנית הסקס לא היתה מעשה חשוך, והמבקרים הם לא נציגי הנאורות איריס עודד 03/03/03 בשבוע שעבר נזעקו מבקרי התקשורת, מכל העיתונים, זכרים כמובן, נגד החלטת הרשות השנייה לאסור על ערוץ 10 לשדר את תכנית הסקס "יצרים עם איה ושירלי". הרשות טענה, בין היתר, כי "מדובר בהסלמה והדרדרות של המסרים המיניים".ראשי ערוץ 10 הבינו מיד את הפוטנציאל הפרסומי שנפל בידיהם ומיהרו לשלוח לכל מבקרי התקשורת מידע, תמונות וקלטת. הבנים נפלו בפח המניפולטיבי, ובמקום להיות מבקרי טלוויזיה, נהפכו לדובריה: הם הציגו את הרשות השנייה כגוף חשוך, ואת עצמם כליברלים לוחמי חופש הביטוי. שהרי הם צידדו בשידור התכנית. האמנם?התכנית בהנחייתן של איה קרמרמן ושירלי גליק, המועתקת מערוץ פלייבוי, היא מתכון טלוויזיוני לעידוד הזנות והפורנו בישראל. היא מגלמת את כל הגישות הידועות של ניצול האישה, השפלתה והפיכתה לחפץ בעיני המתבונן. טלפנית סקס שזומנה לתכנית הדגימה גניחות מקצועיות; בנים פטפטו על הריגוש שבסקס תמורת תשלום, והמנחות תרגלו ריקוד פתייני של חשפנית על מוט.אין זה מקרי שכל מבקרי התקשורת אשר צידדו בשידור התכנית הם גברים. התכנית נועדה ללבות יצרים ולענג גברים, או כמו שהיטיב לנסח רוגל אלפר ב"הארץ", אש ר היה הראשון לפרסם מניפסט בזכות שידורה, "איה ושירלי לא נבחרו להנחות כדי להאיר עיניים, אלא כדי להתפיח אזורי חלציים". אם צודק המבקר, והאישה היא רק כלי ואמצעי לצורך זה, חבל שהוא לא שאל את עצמו האם חופש הביטוי, אשר בשמו תמך בתכנית, אינו עלול, כשעושים בו שימוש לרעה, להיהפך לחופש הדיכוי.באין חוקה בישראל, נאלץ לא אחת ביהמ"ש העליון לנסח בעצמו את גבולות חופש הביטוי. בשנת 1953 זכה העיתון "קול העם" בעתירה נגד שר הפנים שביקש לסגור אותו, אך השופט שמעון אגרנט קבע בפסק הדין: "לכל אחד הזכות של חופש הדיבור וחופש הביטוי, אך השימוש בזכות זו נתון להגבלה מטעם החוק". וכן: "תפקידו של החוק הוא להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה".בשנה שעברה חוקקה הכנסת חוק חשוב האוסר שימוש לרעה בחופש הביטוי. בין היתר, אוסר החוק משדרים שבהם מוצגות נשים כ"אובייקטים מיניים לסיפוק צרכיו של אדם אחר". החוק הוא פרי מאמציהן של פעילות פמיניסטיות ובראשן ד"ר ויקי שירן ופרופ' אסתר הרצוג, בשיתוף עם הסיעות הדתיות. לשון החוק ברורה, ואם יחליטו החברות והחברים של מועצת הרשות השנייה לאשר את התכנית האמורה, יצטרכו לשכנע אותנו כי השימוש בגופן של המנחות והמתארחות כדי לפתות את הצופים, אינו מציג את האישה כאובייקט לסיפוקו של הגבר.אולי זה נאיבי לצפות ממבקרי הטלוויזיה שיערערו על ההגמוניה הפטריארכלית של המנהלים והמפיקים בערוץ 10, שבתוכה צומחות מנחות כמו איה ושירלי. אבל אפשר היה לפחות להעלות את שאלת הקונפליקט שבין השפלת הגוף הנשי­האנושי לבין שחרור האישה מבושה ואשמה בקשר למיניותה. וראוי היה לציין, ולאו דווקא לשבח, את שיתוף הפעולה של שתי המנחות עם בימוין כזוג פתייניות, המנציחות בעינטוזיהן את שיטת דיכוין.ראו, לדוגמה, את התכנית "שי ודרור" המשודרת באותו ערוץ. לא "יצרים" ולא "פיתויים" ולא "שי ודרור מכניסים לכולם", אלא סתם "שי ודרור". ומה היה קורה אילו היתה איה שמנה, חלילה, ולשירלי היו אוזניים בולטות כמו לדרור ­ האם היה מישהו מלהק אותן להנחות תכנית כזאת, אפילו היו שנונות ומבריקות. נו באמת.