אלוהים אדירים ספר חדש בסדרת המיתוסים. הפעם, קצת יותר קרוב לבית גיא ביבי 27/02/03 ראו זה פלא, כבר כמה שבועות ש"מיתולוגיה יהודית", ספרו של חגי דגן, מונח על המדפים, ועדיין לא קם קול צעקה. כיכר השבת לא רעשה, פשקווילים לא הופצו ושום פאנל אורי אורבכי/אמונה אלוני לא נערך בריש גלי. אין כאן, חלילה, שום ניסיון להמריד ולהבעיר את השטח, אלא שלאורך כל הספר עב הכרס, רבצה בבטני תחושה אמביוולנטית עזה, שרק התחזקה עם קריאתו. "המיתולוגיה היהודית" סוקר נושאים מרכזיים בהיסטוריה המיתית של היהדות. גאולה, עולם האופל, תורה, העולם הבא, שלושת האבות וכמובן, אלוהים. חובה לפתוח ולציין שהספר נהדר, ברור, מרתק וכתוב בצורה שוטפת. הקריאה בו דומה למסע בנבכיהם של סיפורי היהדות, מגן עדן ועד מתן תורה בהר סיני. מצד שני, כיאה לספר בסדרת "מיתוסים", דגן מחזיק בידו מספריים אינטלקטואליים וגוזר לגזרים את האמונה המסורתית. הוא לא אלים, הוא לא מכחיש, הוא לא מתנער. להפך. כשכובע האובייקטיביות לראשו, דגן מספר סיפור: מעשה שהיה כך היה. הרמת הגבות הראשונה מגיעה כבר אחרי כמה עמודים, כשמתברר שבסיפור של דגן האמונה המסורתית היא אאוט. זוהי כמובן זכותו, אבל יש משהו צורם בכך שפרק אחרי פרק, בשיטתיות, דגן נ ותן במה וביטוי לכל האגדות והמדרשים, והדבר היחידי שנשאר בחוץ הוא התפיסה היהודית המסורתית שלהם. ההסברים של דגן לכך מגיעים ב"אחרית דבר", בסוף הספר. "יחסו של המספר לעולם אינו פסיבי", כותב דגן, "לא היה לי גם כל עניין להציג את הסיפור באור מכובד, להציג את פניה היפים של היהדות. מגמה טהרנית כזו זרה לי לגמרי וזרה גם לרוחו של המיתוס... עם זאת, ביקשתי את הסיפור שלי". מילים שהן שיעור קטן במקומו של המספר בסיפור, וגם שיעור קטן בעריכה, מפני שקטע כזה, אילו היה מופיע בהקדמה ולא באחרית דבר, היה תורם יותר לקריאה בספר, גם אם לא היה מתקן את ההתעלמות מהתפיסה היהודית המסורתית. שאלה מקובלת בשיעורי ובחוגי אמונה, מין מבחן קטן, היא האם אלוהים יכול ליצור אבן כבדה עד כדי כך שהוא עצמו לא יוכל להרים אותה. מצד אחד, אין דבר שאל גדול וחזק, אל כול יכול, לא יכול ליצור. מאידך, אין דבר שהוא לא יוכל להרים. זהו פרדוקס קלאסי, שמשמעויותיו העסיקו את ההגות היהודית במשך השנים. עולם הפילוסופיה היהודית הוא מפואר ומרתק. לימודו הוא אין­סופי, ולא חייב להיות בעל משמעות דתית דווקא. כבר בגן שושנה אנחנו לומדים בערבוביה את התנ"ך ואת פירושיו השונים. לסיפור הבריאה, למשל, יש אין­ספור ורסיות. מי מהן היא "האמיתית" זה כבר עניין לפרשנות אישית. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלסיפור ספר בראשית יש יותר תומכים מאשר לכל השאר, וצריך לתת לו ביטוי מתאים. הפרשנות היהודית, גם אם היא לא מדעית, היא עדיין עמוקה ויש לה הרבה מה להציע.עם או בלי חותמת ממ"ד על תעודת הבגרות שלכם, קראתם ולמדתם הרבה על המיתולוגיה היהודית. אם אדם וחווה עניינו אתכם, ובפסח באמת קיוויתם לראות את אליהו הנביא מציץ מעבר לדלת, "המיתולוגיה היהודית" יתפוס מקום של כבוד על המדף שלכם. ב­400 העמודים הקולחים של הספר כולם זוכים למקום של כבוד. מטטרון, לילית, סמאל (השטן) ואשת פוטיפר. אתם כבר תחליטו אם זוהי האמת שלכם, המיתולוגיה שלכם, או רק מעשייה. כך או כך, "המיתולוגיה היהודית" הוא ספר רציני ומרתק, ודגן, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן­גוריון וראש המחלקה למחשבת ישראל במכללת ספיר, הוא כותב מחונן וחשוב. נקווה שספרים כאלה ימשיכו לצאת לאור ולהזין את השיח התרבותי סביב נושאים כמו אמונה, שנדמה שהתגמדו לוויכוחים בין שינוי לש"ס. דווקא בגלל החשיבות של הס פר והכתיבה המוצלחת והחודרת, היה קשה להתעלם מזמזום הצרימה הדקה בנוגע לתפיסה המסורתית. אבל למרות הצרימה, ואולי אף בזכותה, "המיתולוגיה היהודית" הוא ספר שאי אפשר להתעלם ממנו. "המיתולוגיה היהודית", הוצאת מפה, סדרת "מיתוסים", מאת חגי דגן, 400 עמ'. זקס בדרכים ערן זקס, המוזיקאי הירושלמי, חזר מאושר מהקור העז של אירופה לקור של עיר הבירה. אחרי כמה הופעות, שכללו השתתפות בפסטיבל הגדול למולטימדיה, elaidemsnarT, שהתקיים בראשית החודש בברלין, הופעות בקרקוב, ביקור באושוויץ ומופע בקלן, זקס יותר משמח לחלוק עימנו את חוויותיו. "את המופע ערכנו במסגרת CNI modnaR עם האמנים סבסטיאן מייזלר ורן סלווין. נבחרנו להיות המופע הפותח של הפסטיבל. מופע הפתיחה התקיים ביום שישי, 31 בינואר, באולם תרבויות העולם, שממוקם מול הרייכסטג בברלין ונראה כמו חללית". עם איזה מופע עליתם? "עלינו עם מופע שאיתו רצינו לזעזע ולעורר את האנשים, להגיד שיש יותר מדיי אלימות, שנאה ומלחמה בעולם. הקטע של מייזנר התבסס על האלבום שלו, melasureJ ni gniklaW"". הקטע של סלווין היה עבודת וידאו על עיר דמיונית עם חומרים מתל אביב ועד אשדוד, והקטע שלי היה יצירה שנולדה בעקבות הקלטות של ליל יום העצמאות בירושלים. אבל לא החגיגות הרגילות, אלא אחרי חצות: שאריות מסיבות, שקט של לילה, קולות השיכורים, רוח בין ההרים ובעיקר תחושת ריקנות. הופענו לפחות 1,300 איש. הכול שם בגדול. אין מה להשוות למ קומות בארץ כי זה פשוט לא לעניין. זה לא שאנחנו קטנים, אנחנו פשוט לא במשחק הזה. הבמה ענקית והמסך עצום. אחרי שהופענו, נאמו ראש עיריית ברלין ושגריר שווייץ".איך קיבלו אתכם? "זה היה רק המופע הראשון שלנו והוא התקבל מאוד יפה, גם על ידי האוצרים של הפסטיבל וגם על ידי הקהל, וזכינו להתעניינות ולסקירה מצד העיתונות. הקונסולית של ישראל גם הגיעה לראות, ומעבר לתמיכה עד כה, היא הזמינה אותנו להופיע בגרמניה במאי הקרוב ואנחנו בהחלט ניסע. אני גם רוצה לציין, שהמחלקה לקשרי תרבות ומסחר של משרד החוץ מאוד מאוד עזרו לנו".מה עוד עשיתם? "כבר באותו יום שישי נסענו לפתיחת elaidemsnarT bulC, שהיא החטיבה למוזיקה אלקטרונית ווידאו של הפסטיבל. הפתיחה הזאת התקיימה במועדון מריה, הממוקם על גשר השילינגברוק. שוב מדובר במקום ענקי עם שלושה חללים: לגדול יש 12 מסכי ענק, לאונג' קטן וצ'ילאאוט, בסך הכול יש מקום לכ­3,000 איש, וגם שם קיבלו אותנו מאוד יפה. כל אחד מאיתנו הופיע כ­20 דקות עם קטע משלו. מייזנר עלה עם חומרים חדשים שיוצאים החודש בלייבל tcaF, סלווין לקח קטעים שלו ודפק מופע אלתור מדהים של נויז דיגיטלי חזק וטוב, ואני עליתי עם הופעה שהוקדשה לירושלים. 20 דקות של הקלטות וידאו ואודיו שצולמו ברמת רחל על ידי ניב חכלילי. בין השאר, הקדשתי את ההופעה לאנשי המערות של דרום הר חברון, שכולם מתנכלים להם".משם המשיכו השלושה לקרקוב, שם כבר עלה זקס עם חומרים שהקליט בברלין (נפלאות הטכנולוגיה העכשווית). משם נסעו בקור מקפיא של מינוס 20 מעלות לאושוויץ ולבירקנאו, וזקס המשיך משם לקלן להופעת סולו מול חבורת אנרכיסטים. "קלן היא המכה של המוזיקה האלקטרונית. היה מופע מיוחד. הסברתי להם קצת מה אני עומד לעשות והיה ממש מלחיץ ומרגש, אבל יצא מדהים והם ביקשו עוד הדרנים".מה הלאה?"קיבלנו עוד הזמנות להופעות, ואנחנו ננצל אותן וניסע להופיע. יש גם הקלטות. החוויה היתה מדהימה, היינו עם אמנים מהשורה הראשונה וקיבלנו תגובות נהדרות". מאירים פנים אמנים צעירים תמיד משולים בעיניי לזבובים. למה? משתי סיבות: א. הם מאוד מאוד קטנים, כל כך קטנים שלפעמים לא רואים אותם, אבל עדיין שומעים זמזום. ב. אם מנסים לסלק ולגרש אותם, זה אף פעם לא עובד.גם איריס בר נחום היא זבוב. היא משחילה את עצמה לכל מיני מקומות, ותמיד מנסה להציג את עבודותיה, אפילו במקומות איזוטריים. היא מאמינה בעצמה, ולא סתם. העבודות שלה מיוחדות וייחודיות, ודרך פעולתה היא מוזרה ומעניינת. כמה אמנים אתם מכירים שמציירים משהו, ואחרי כמה זמן מדביקים על זה דברים, ואחרי זה מורידים ומציירים משהו במקום? מעין עבודות בהמשכים, שאף פעם לא נגמרות. "אני אוהבת לעבוד עם צבע בעל נוכחות פיזית, צבע שניתן לשחק איתו בשילוב של חומרים נוספים, בדרך כלל אקריליק על משטחי בד קנווס או עץ". בעבודותיה נתקלתי יום אחד כשהייתי בדרך לספרייה של "מכללת הדסה", ואיריס הציגה שם את ציוריה בחלל שבבית הקשתות.נכנסתי לתוך החלל, ועיניים הסתכלו עליי מהציורים שסביבי. עיניים אמיתיות, חיות, עם סיפור לכל זוג. "התחלתי לצייר מכיוון שעד שלב מסוים בחיי היה לי קשה להסתכל לאנשים בעיניים. כשהבנתי כמה הן חזקות, הייתי חייבת ללכוד אותן בצורה מסוימת. קורה שלהבעה שהיתה כל כך ברורה, נהיה פירוש שונה לחלוטין אחרי שציירתי לה עיניים. הדברים מתבהרים לפתע, וכשאני מרגישה שפתרתי משהו בחיי באמצעות אותה יצירה, זה נותן לי תחושת סיפוק ואני עוברת הלאה".איך את עובדת?"אני מציירת בעיקר מתוך דחף מידי, רגשות שצריכים לפרוץ החוצה, וזו הדרך שלי להתמודד איתם ולהירגע. אין לי סגנון מוגדר שלפיו אני מציירת, והרבה פעמים אני אוהבת להמשיך ולעבוד על ציור שכבר סיימתי, כיוון שמתעוררים אצלי רגשות חדשים כלפיו".מה את בוחרת לצייר?"אני מציירת בעיקר הבעות פנים ועיניים שחרותות לי בזיכרון, כמו מצלמה שלוכדת רגע מסוים. בעיניי, עיניים חזקות פי כמה ממילים שנאמרות. הן מנחות אותי בכל תחומי החיים, ולדעתי לא ניתן לטעות בפירושן".מה זה ליצור בירושלים?"לירושלמים יש אופי אחר. יש בזה משהו יפה, אפשר לראות את זה במיוחד עכשיו ­ בימי השלג, למשל, כשאנחנו מאוד משתדלים ומתאמצים למצוא לעצמנו סיבה למסיבה".איפה אפשר לראות עבודות שלך?"אין לי כרגע תערוכה באופק, אף על פי שאני מאוד רוצה. בינתיים אפשר להיכנס לאתר 'במה חד שה'. הכתובת שלי שם היא muhcanrabsiri/srohtua/li.oc.egats.www".מה המוטו שלך?"אין מוטו שמנחה או מגדיר את השקפת עולמי. הבנתי שצריך לנסות כל דבר כדי שיהיה ניתן לבטל אותו, וגם לנסות ככל האפשר לזרום עם החיים ולנתב אותם לנקודות מסוימות שיאפשרו לי להתפתח".חמש השפעות?א. דורותי לאנג, צלמת ב. צבעים בטבע ג. תערוכה של קיקי סמית' ד. שלג ה. מוס שוקולד. חומה ומגדל מחשב, פקס, טלפון, קומפקט דיסק, שם מגניב והופ! יש לכם לייבל מוזיקלי חדש משלכם. בשנים האחרונות צצו המון לייבלים קטנים בשמי המוזיקה הישראלית, שמגישים יצירה בעברית או באנגלית, אינסטרומנטלית או הכול ביחד. פאקט הירושלמית, פאסט מיוזיק התל אביבית ופוך, כבר שחררו הוצאות מקוריות שמופצות בצורה מסודרת, ואף הצליחו למכור כמה מאות עותקים מ"הלהיטים". גם שמות של לייבלים אחרים בהתהוות (כמו "972") מתחילים לחלחל, ולתפוס את אוזניהם של לא מעט מאזינים.שני לייבלים, האחד ירושלמי למהדרין והשני פחות, מביאים בשורות מוזיקליות שונות: הראשון, המקומי, learsI fO neM"", הוקם לפני שנתיים על ידי אדם לי רוזנפלד, מוזיקאי ויבואן דיסקים, שגם אם רגליו בעיר הקודש, ראשו וחזונו נמצאים הרחק באמריקה הגדולה. "במסגרת הלייבל אני מנסה להעביר מסר חיובי לאנשים בחו"ל. אני מייבא הרבה מארצות הברית, ואני במגעים לייצא את הקטלוג שלי בכל העולם". רוזנפלד מקליט את המוזיקה שלו בכמה מסגרות, בין היתר, בהרכב הרוק מיוטנט ג'ון, וכלהקה של איש אחד, גוספל זומבי. בימים אלה יצא לחנויות מיני אלבום משותף לגוספל זומבי ולג'איי אגניש, ש ני אמנים תחת קורת גג אחת, בשם pE tilpS ruO"". הראשון שפותח את הדיסק הוא אגניש, זמר מניו ג'רסי, שעושה פולק רוק מסורתי בעטיפה מודרנית של אלקטרוניקה קלילה, ואף משתף פעולה עם tikcoR SJ, אמן היפ­הופ. גוספל זומבי, שממשיך את הדיסק בנקודה שבה אגניש מסיים, עושה מוזיקת פולק­קאנטרי­אמריקנה מינימליסטית, שמוקלטת בטייפ ארבעה ערוצים. שירים קטנים וגולמיים, עם גיטרה אקוסטית, שהבולטים ביניהם הם: retteB hcuM leeF"" aksalA oT pirT yranoissiM"ו". בסופו של דבר, זהו אי­פי לחובבי הז'אנר המסוים (תחשבו ראיין אדמס אבל הרבה יותר לו פיי), ולאנשים עם זמן פנוי, שמסוגלים להקדיש לדיסק 25 דקות שלמות.הלייבל השני, "בומבה קאלט" (תרגום חופשי: "משהו בן זונה" ו"סוף הדרך"), מגיע מאזור גוש דן. מייסדו הוא קאטמאסטר קיי (בשפת אבותינו זה אליק קורפו), איש רדיו MF99, שהחליט להקים "חברת תקליטים שתהיה בית להיפ­הופ, לסול, לרגאיי ולמוזיקה שחורה של אמנים מקומיים". לדבריו, ההוצאה הראשונה של הלייבל, tseT A toN sI raeH uoY tahW woN"", שייך לצמד רדיוטריפ: שני חברים שמסתתרים תחת השמות מיקסמאנסטר וסקולמאסטר, אספני וינילים יש נים בעברית ובלועזית, שלדבריהם העבירו הרבה לילות הזויים עם תקליטי ויניל של לימודי שפות ושל הוראות הרכבה למכונות משונות. מה שיצא זו מוזיקה ערוכה ב"לופים היפ­הופיים ופאנקיים מונוטוניים, שעליהם נבנה סיפור". לדברי מיקסמאנסטר, התוצאה היא דיסק חביב, ואפילו מצחיק (בקטע האחרון יש הופעת אורח של סוזי סורפרייז), שמזכיר יותר מכול תוכנת וורד: גזור­העתק­הדבק, וצור מסמך משלך. הדיסק הוא בעצם מחווה לכל מה שהצמד אוהב, ומושפע קשות מאמנים בני דורנו כמו שאדו, דוקטור אל והלייבל נינג'ה טון, וגם מאמנים ותקליטנים ותיקים כמו גראנדמאסטר פלאש. סאבסוניק, מכירים?"מעריכים ואוהבים אותו, מסור לו רספקט".