"הוא הכה אותי ונשלח למעצר, אז החלטתי להתחתן איתו" בשבוע שעבר התחתנו שי סעדא ויפעת ממן * סעדא יושב במעצר ומחכה למשפטו * הוא מאושם כי סטר ליפעת, בעט בה ושפך עליה דלק ואיים להציתה * יפעת מאמינה שצריך לתת לגבר עוד הזדמנות שרי מקובר 14/02/03 יפעת ממן, בת 21, שבה הביתה לאחר עוד יום עבודה. בדירה הקטנה בפרדס­חנה חיכה לה בן זוגה, שי סעדא, מכונאי רכב מובטל. באותו יום קיבלה יפעת את המשכורת שלה, וסעדא ביקש את הכסף. יפעת העדיפה לסייע לאחיה שהסתבך. התעורר ויכוח, שעבר חיש מהר לפסים אלימים. "פה בעיטה, שם סטירה, קצת מכות יבשות", אומרת יפעת במבוכה. על פי החשד, לא היתה זו הפעם הראשונה שיפעת הוכתה על ידי סעדא. להוריה, שראו את פניה החבולות ואת החבורות על זרועותיה, נהגה לספר שנפלה מטרקטורון, שהתנגשה בקיר, שנחבטה בעץ. אבל באותו ערב סעדא היה עצבני במיוחד. "הרים עלי יד ולא הפסיק", סיפרה מאוחר יותר, בחקירתה במשטרה. "אמר לי: 'תיזהרי, אני אשפוך עלייך דלק, אשרוף אותך ואת הבית. אני מכונאי, יש לי בנזין באוטו'. אחר כך יצא אל החצר וחזר עם ג'ריקן מלא. אמר: 'את רוצה לראות איזה אומץ יש לי?', ושפך עלי את הדלק. "התחלתי לבכות. צעקתי: 'העיניים שלי שורפות. אני לא רואה כלום. אני עיוורת'. שי נבהל. ישר לקח אותי למקלחת, שטף לי את הראש ואת הפנים. אמר: 'מצטער, כפרה. סליחה, נשמה'. היה בהלם. כל הזמן ניסה להרגיע אותי: 'אל תדאגי. בעצמי שתיתי דלק כמה פעמים ולא קרה לי שום דבר'". השכנים החלו להתאסף מאחורי הדלת. גם המשטרה הגיעה. באותו לילה הגישה יפעת תלונה נגד סעדא על נסיון הצתה, ובבוקר הוא נעצר. כתב אישום חמור הוכן נגדו בגין איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. בתום ארבעה ימים הוא שוחרר למעצר בית, לא לפני שהוצא נגדו צו הרחקה האוסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם יפעת. חלפו שבועיים, וסעדא החל להפר את צו ההרחקה. הוא שוחח עם יפעת ואף נפגש איתה לעתים תכופות בבית אחותו. "נחנקתי מרוב געגועים", מסבירה יפעת. "הייתי מתקשרת אליו, עוברת אצלו, ישנה איתו. לא דיברנו בכלל על הסיפור של ההצתה. ערב אחד שי הזמין אליו את המשפחה שלי ושלו, ואמר: 'יש לי החלטה. אני רוצה להתחתן עם יפעת. היא הבחורה של חיי'". אמה של יפעת מיהרה לדווח למשטרה על הפגישות התכופות בין השניים. סעדא נעצר בשנית, הורשע בהפרת צו ההרחקה ונכלא בבית המעצר "הדרים". בתחילת ינואר ניגשה יפעת אל תחנת המשטרה ודרשה לבטל את התלונה נגד סעדא. לאחר מכן הודיעה שהתארסה לו. הבחורה המוכה והגבר שניסה, על פי החשד, להציתה, החליטו להתחתן. לא עזרו תחנוני ההורים, תדהמת החברים והעובדה ש החתן המאוהב יושב במעצר על תקיפת הכלה. בשבוע שעבר העמידו השניים חופה בחצר בית המעצר ונישאו בטקס צנוע, כדת וכדין, "בלי תזמורת", מציינת יפעת, "בלי פרחים, ובלי התייחדות". למה? "כי אני אוהבת אותו". אבל הוא פגע בך, איים להצית אותך וגם הכה אותך. "זה היה רק פעמיים, ושי הבטיח שזה לא יקרה יותר". את מאמינה לו? "כן". רוב המחקרים מוכיחים שבן זוג שהכה יותר מפעם אחת, גם אם יבטיח הרים וגבעות ישוב ויכה. "צריך לתת לגבר הזדמנות". הוא לא קיבל אותה אחרי הפעם הראשונה? "שי השתנה. אני מרגישה משהו בדיבור שלו, בהתנהגות שלו, בייאוש שלו. הוא מתקשר אלי בכל בוקר מבית הסוהר. מתנצל, מצטער על מה שקרה. אם היה יכול לצעוק בכל העולם את בקשת הסליחה שלו, היה צועק". את לא מפחדת ממנו? "לא. אסור להוציא דברים מפרופורציה. בואי נאמר שבפעם הראשונה היתה בעיטה אחת, בסך הכל. בפעם השנייה קיבלתי סטירה ואגרוף. גם זה לא קריטי". מה כן קריטי? "אני רוצה להתחתן, להקים בית בישראל. את חושבת שכל כך פשוט למצוא היום בחורים טובים? אני מכירה את שי כבר כמה שנים. הוא אמר לי: 'יפעת, למדתי את הלקח. את ת בטלי את התלונה ותתחתני איתי, ואני לא אתנהג יותר באלימות ולא ארים ידי על אף אחד. אפילו לא על זבוב'". יודע איך לפנק בחורה היא מאופרת בכבדות, עיניה עצובות. אשה נשואה שלא מימשה את נישואיה. שלטונות הכלא מסרבים לאפשר לה להתייחד עם בעלה הטרי. בית המשפט עדיין אוסר עליה להתראות עימו במסגרת צו ההרחקה. בקושי אישרו לה שעתיים לחופה וקידושין. הסביבה שבה גדלה, היא אומרת, לא מתרגשת מקצת מכות. הרי יש הרבה בעלים שמרימים יד על הנשים שלהם ואחר כך הכל אצלם פיקס. לא כל כך מהר מפרקים משפחה, היא מסבירה, וכל עוד זה לא משהו מתמשך אלא חד פעמי, נוהגים אצלם לסלוח. "אשה מוכה מרגישה בושה, השפלה וכאב, אבל בראש ובראשונה היא סובלת מהאשמה עצמית", אומרת אורית עירון, מנהלת המחלקה לטיפול ולמניעת אלימות בנעמת. "אשה חלשה שסובלת מאלימות לא מסוגלת לשלוט במצב שאליו נקלעה, וכועסת על עצמה שבכלל בחרה בן זוג אלים ונשארה איתו למרות הכל. זהו מעגל קסמים קלאסי ­ חולשה, דחייה והאשמה עצמית, ושוב חולשה". בשעות הבוקר יפעת מטפלת בישישים. בצהריים היא שבה לבית אמה, אילנה, שאינה מסתירה את מורת רוחה מכל הסיפור. בערב היא מדברת עם הבעל שמתקשר אליה מבית המעצר. הוא בוכה על המשפט הממשמש ובא, היא מעודדת ומנחמת. ולכל אורך הראיון מלטפת את טבעת הנישואים העצומה שעל אצבעה השמאלית. אם החתן קנתה לה אותה בכספו של העציר. הם נפגשו בשכונת רמז בפרדס­חנה. "שי היה שכן שלי, ובהתחלה כל אחד חי את חייו ולא הכרנו בכלל. בקושי אמרנו שלום אחד לשני. לפני שנתיים התחלתי לבוא אל אמא שלו, ופתאום נהיה בינינו מין חיבור כזה. פה חיבוק, שם נשיקה. התאהבתי בו וגם הוא התאהב בי. שי יודע איך לפנק בחורה. הוא מעריך את מה שאני עושה בשבילו. יצאנו יחד שנתיים. הוא עבד, גם אני עבדתי. אחר כך שכרנו דירה קטנה. ההורים לא אהבו את הקשר בינינו. לשי יש אח שיושב בכלא, וגם לי יש אח שעצור על תקיפה. בגלל שהייתי צריכה להעיד פעם נגד אח שלו באיזו עבירת אלימות, המשפחה של שי לא אהבה אותי. אבל שי היה טוטאלי. הוא אמר, או יפעת, או אף בחורה אחרת. הוא אמר שמעולם לא אהב מישהי כמו שהוא אוהב אותי". המכות היו ביטוי לאהבה הזו? "לפעמים שי לחוץ, וכשבן אדם לחוץ כל האלימות שלו פורצת החוצה. אבל בדרך כלל היה רגוע. תמיד התנצל יפה, ביקש סליחה. אמר שהיו לו חיים קשים כי אבא ואמא שלו התגרשו בגיל צעיר". "כמה וכמה פעמים דיברתי עם יפעת שתעזוב את שי ותגיש נגדו תלונה", אומרת אילנה ממ ן, אמא של יפעת. "שי היה מרביץ ליפעת כל הזמן. ניסיתי למנוע את זה, ולא הלך. מרוב שהוא אהב אותה, כמו שאומרים, חנק אותה. היו באים אליו חברים ומספרים עליה כל מיני סיפורים, והוא היה מאמין. יפעת פחדה ממנו. הוא אמר לה, 'אם תעזבי אותי, אני אתאבד. אני אהרוג את עצמי'. ואם בן אדם אומר דברים כאלה, לכי תדעי מה הוא עלול לעשות". למה לא ניגשת בעצמך להתלונן במשטרה? "יפעת לא הסכימה, ואלו החיים שלה. הייתי רואה עליה סימנים. היתה באה אלינו הביתה עם פנסים בעיניים, עם מכה ברגל, ביד. זה היה ממש בולט. היתה אומרת לנו: 'אבא, אמא, זה כלום'. בסוף הייתי מוציאה את זה ממנה, ואז הייתי מדברת עם שי ומבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שזה לא יקרה שוב. והוא היה מבטיח וחוזר לסורו. שום דבר לא עזר. עכשיו הוא יושב במעצר, מחכה למשפט שלו על התקיפה ולומד את הלקח בדרך הקשה". שי לא זוכר "זה שטוענים שאני הכיתי כל כך הרבה את הבחורה, אני לא יודע מאיפה מביאים את ההמצאה הזאת", אומר שי סעדא עצמו בשיחת טלפון מבית המעצר הדרים. "עכשיו אומרים ששפכתי עליה דלק. כמה שאני מתאמץ, לא זכור לי אירוע כזה". "הטענה שלנו פשוטה", אומר עורך הדין נעם ש. ארז, מתמחה במשפט הפלילי והאזרחי המייצג את שי סעדא. "באותו ערב הוגדר אחיה של יפעת כעבריין נמלט. הוא יצא לחופשה מהכלא, שם הוא שוהה בגין עבירות רכוש ואלימות, ולא שב אליו. בשלב מסוים הוא הגיע אל הבית של שי ושל יפעת וביקש סיוע ועזרה כספית. על רקע זה התחיל הוויכוח". יפעת: "ביקשתי משי רשות לתת מהמשכורת שלי 50 שקל לאח שלי. הוא היה צריך מזומן לסיגריות ולנסיעות. אבל שי לא הסכים. כשיש כסף, 50 שקל זה כלום, גרעינים. זה שתי חבילות סיגריות. כשאין כסף, אפילו 50 שקל זה המון". עו"ד ארז: "התפתח עימות בין אחיה של יפעת לשי, שעבר מהר מאוד להתקפה אלימה. הוא הגיע באותו לילה לבית החולים, נבדק ושוחרר, ומיד אחר כך התייצב במשטרה כי הגיעו אליו שמועות שיפעת התלוננה נגדו. שי טוען שלא היו דברים מעולם, ושהוא לא שפך שום חומר דליק על יפעת". יפעת: "שי הולך בדרך שלו ושוכח מה קרה. הוא יודע מה העונש על עבירה כזו, ולכן מכחיש. אני, אין לי שום בעיה עם זה. גם אני לא זוכרת בדיוק מה קרה. אולי הוא לא שפך עלי בכלל דלק? אולי רק הרביץ לי? את המכות אני זוכרת היטב. השכנים שמעו אותי צועקת והזמינו משטרה. אני בכלל לא רציתי להגיש תלונה נגד שי, אבל השוטרים אמרו, 'אין לך ברירה'. השוטר הריח את הדלק מהשערות שלי, וגם מצאו גרב ספוג בדלק. בקיצור, היה עלי לחץ כבד להתלונן. "לא היה לי קל להגיש תלונה נגד מי שאני אוהבת, אבל הבנתי שהפעם המשטרה תהיה השוט, ושי ייעצר, ויותר לא יעז להרים עלי יד או לאיים על החיים שלי. ובאמת, עכשיו הוא בן אדם חדש. הכיר את הטעם הרע של המעצר, וזה ירתיע אותו לעתיד". למה את כל כך בטוחה? "כבר אמרתי לך: שי הבטיח שישתנה". עור רגיש לשטפי דם המעשה שעליו עומד שי לדין התרחש ב­10 במאי 2002. לאחר שסעדא שוחרר למעצר בית, חידשו השניים, כאמור, את הקשר ביניהם. "כששמענו שיפעת חזרה אל שי, הגבנו מאוד בתקיפות", אומרת האם אילנה. "אצלנו בבית אין אלימות. אנחנו לא יודעים מה זה תקיפות ודברים כאלה. יפעת אף פעם לא קיבלה ממני מכות. גם לא מאבא שלה. ופתאום סיפור כזה. ניסינו להפריד ביניהם. אני בעצמי התקשרתי למשטרה והלשנתי על יפעת ועל שי. אמרתי, אם הבת שלי לא מבינה שצריך לברוח ממנו, אני מיד הולכת להתלונן ולספר במשטרה על כל הסבל שהיא סבלה בשנתיים האחרונות". ב­15 באוגוסט שב סעדא ונעצר בגין הפרת תנאי מעצר הבית. ב­1 בדצמבר הגיעה יפעת אל תחנת המשטרה בחדרה וביקשה לבטל את התלונה שהגישה נגד בן זוגה. "לא היו דברים מעולם. הכל בדיתי מלבי", אמרה לחוקרים. היא גם הכחישה את אירוע ההצתה וטענה כי "שי לא תקף אותי מעולם, לא איים עלי ולא הסב לי נזק". כשנשאלה מהיכן הסימנים המסגירים על פניה ועל זרועותיה, הסבירה זאת בנטיותיה וברגישות עורה לשטפי דם תת עוריים. אבל שופט המעצרים בבית משפט השלום בחדרה, שאול מנהיים, לא קנה את הביטול. "הסבריה של המתלונ נת ועדותה הרי הם מביכים בלשון אדיבה ואינם ראויים לשמץ של אמון", קבע בתגובה לבקשת עורך דינו של סעדא לשחררו לאלתר עקב ביטול התלונה. "וממה שראיתי עולה יסוד של ממש לחשש כי המבקש הפר את תנאי שחרורו, והוא והמתלוננת מקיימים קשר שבמסגרתו חזרו אולי להתגורר יחד, ומכל מקום גם היום ישנם סימני אלימות. אני סבור שהמבקש מצא דרך, בין ישירה, מילולית ואף אלימה, ובין עקיפה, להביא לידי כך שיפעת תחזור בה מגרסתה המפורטת. דומני שרגשותיה כלפי המבקש, ובכללם גם פחד, חזקים אצלה מהפחד שתואשם בהודעה כוזבת ותיענש על כך". השופט מנהיים דחה את בקשת השחרור. "אף אחד לא לחץ עלי לבטל את התלונה נגד שי. זו אני שרציתי לסלוח לו", אומרת יפעת. "ידעתי שאני ממשיכה לחיות עם הבן אדם הזה ורציתי להתחתן איתו. לא רציתי בעל בכלא, וגם לא היה לי נעים להתחתן עם מישהו שניסה להצית אותי". הוא לא לחץ עלייך לבטל את התלונה? "ממש לא. המקרה פשוט העצים את הרגשות שלי כלפיו. הבנתי שאני אוהבת אותו, ולא משנה מה יעשה, תמיד אני אחכה לו בחוץ ואעזור לו. לכן ניסיתי לבטל את התלונה. וכשסיפרתי לו על המעשה שלי, שי היה המום. הוא התרגש מאוד. הוא אמר: 'אבל יפעת, כפרה, את תסתבכי בגללי'. אמרתי לו: 'אל תדאג, אני אעשה הכל כדי שנחיה ביחד. אתה, כל מה שאתה צריך זה רק לחזור בתשובה ולהתחיל לכבד אותי'. ושי הסכים מיד". עו"ד ארז: "אמרתי ליפעת, תיזהרי, לשי זה לא יעזור, בך זה יפגע, והשופטים עוד יגידו שאתם מנסים לשבש את הליכי המשפט. אבל יפעת לא רצתה להקשיב. אמרה, אני מבטלת את התלונה ומתחתנת עם האיש הזה". יפעת: "ברגע ששי התחיל לדבר על חתונה, מיד רצתי לרבנות. הוא ישב בכלא, ואני סידרתי הכל. פתחתי לנו תיק ברבנות והם ביקשו שהחתן יבוא לחתום. אמרתי, 'איך יחתום? הוא יושב'. אמרו לי, 'קחי את המסמכים, והשוטרים יעבירו אליו לכלא לחתימה'. כך עשיתי, והרב של בית הסוהר קבע לנו תאריך לחתונה". אילנה ממן: "כולנו היינו נגד. איפה נשמע דבר כזה, בן אדם מכה אותך, שופך עלייך דלק, מאיים לשרוף אותך חיים, ואת רצה ומתחתנת איתו? ניסיתי לדבר על לבה של יפעת. אמרתי לה, 'בסדר, את אוהבת אותו אפילו שאני לא מבינה למה מגיע לו שתאהבי אותו. אבל לפחות תחכי. למה למהר? מה בוער לך? תראי מה יהיה עם המשפט. אולי הוא יקבל 20 שנה בפנים? הרי הוא ניסה לרצוח אותך. את ל א יכולה להתחתן ככה ולקבור את עצמך'. אבל יפעת לא רצתה לשמוע. כשהיא הגיעה עם תעודת הנישואים אמרתי לה, 'תגידי לי רק דבר אחד, את שלמה עם המעשה שאת הולכת לעשות?', והיא אמרה, 'כן, אמא. אני אוהבת את שי. אני רוצה להתחתן איתו ואף אחד לא יעצור בעדי. מי שיש לו בעיה, שלא יבוא לחתונה'. "בעלי נורא כעס. גם לא בא לחתונה. הוא דיבר עם שי. הזהיר וביקש ממנו שלא ירים על יפעת יד. ושי אמר: 'אני מצטער. אני עשיתי טעות. אני לא אכה יותר את יפעת ולא אפגע בה בשום דרך. היא בשבילי כל העולם'". ואת מאמינה לו? "אני אמרתי לשי: 'אם יקרה עוד פעם מקרה של אלימות, זה לא ייגמר בטוב'. ושי אמר לי: 'גברת ממן, אם עוד פעם יקרה דבר כזה, תעשי לי מה שאת רוצה'". חתונה כמו בחוץ לארץ החתונה הצנועה נקבעה ל­2 בפברואר. שבועיים לפני כן נראה היה שלא תוכל להתקיים. "היתה לנו בעיה משפטית, כי לשי אסור היה בכלל לפגוש את יפעת, גם לצורך נישואים, בגלל צו ההרחקה", מבאר עו"ד ארז. "פניתי לבית המשפט והגשתי בקשה מיוחדת לביטול צו ההרחקה לצורך נישואים. גם ביקשתי משי ומיפעת לדחות את החתונה בחודש, כדי שאם הבקשה לא תיענה, נוכל להגיש בג"ץ. אבל הבקשה נענתה, והשופט התיר לשי וליפעת שעתיים של חופה בתוך כותלי בית הכלא. עשו לנו טובה ונתנו לנו את הזמן הקצר הזה כדי שהנישואים יתפסו". "שי ביקש שאקנה שמלת כלה לבנה, כמו שמקובל", אומרת יפעת. "אבל אני לא רציתי. אמרתי, אם היינו עושים חתונה בחוץ, הייתי לובשת שמלת כלה וגם הינומה. אבל בכלא זה לא מתאים. אז קניתי בגדים לבנים, פשוטים כאלה, וסיפרתי לו דרך הטלפון איך הם נראים. בכלל, את כל ההכנות לחתונה עשיתי לבד, אבל שיתפתי את שי דרך הטלפון. אמרו לנו בכלא שאפשר להביא רק עשרה אורחים. אז ארגנתי את המשפחה שלו ואת המשפחה שלי. התכוננתי, וגם שי התכונן. שנינו התרגשנו מאוד. ממש חיכינו ליום הזה, שנתחתן ונהיה בעל ואשה ויהיו לנו ילדים. "אמא של שי הלכה איתי לחנות תכשיטים כדי לקנות טבעת. היא גם קנתה לי פרחים בשמו של שי, כי שי היה בכלא. אמא שלי עשתה לי חינה. לא משהו גדול, כי כולם בבית לא היו ממש שמחים. אף אמא לא רוצה שהבת שלה תתחתן בכלא, ועוד עם מישהו שהיא לא סומכת עליו שישמור עלי. "בלילה שלפני החתונה הלכתי לטבול במקווה, למרות שידעתי שלא נוכל להתייחד. למחרת הגענו כולנו לכלא בשעת הצהריים. היינו לבושים יפה, מבושמים, מאוד­מאוד התרגשנו. אמא של שי אמרה שזה כמו חתונה בחוץ לארץ, באמצע היום. השוטרים עשו עלינו בדיקה מאוד מקיפה. אפילו שאמא שלי אמרה לסוהרת: 'את בודקת את הכלה, תתנהגי יותר בעדינות', לא שמו לב. בדקו אותי רגיל. פתחו אפילו את המצלמה הקטנה שהבאתי לחתונה. פירקו לנו את המגשים של הכיבוד. אחר כך נכנסנו לחדר של העצירים וראיתי את החתן שלי מחכה לי על הכיסא, לבוש חולצה לבנה. "לא היתה תזמורת, גם לא מוזיקה, אבל האחיות שלי שרקו ושרו והאחים של שי מחאו כפיים. כמובן שלא חלמתי להתחתן בכלא, בלי שמלת כלה. כמובן שרציתי תמיד לעשות אירוע מפואר, עם פרחים, עם תזמורת, עם מלצרים. אבל מה לעשות? ככה יצא. אז היה קצת עצוב, אבל גם שמח. בכי תי מאוד. הרב הביא את הטבעות ואת כוס היין והשוטרים העמידו לנו חופה, שתו לחיים והיו נורא מבסוטים". ואת? "הייתי מאושרת. אני מאושרת עד היום, אפילו שלא הצלחתי להיות ביחד עם שי מאז שהתחתנו. אני ממש מרגישה אשה נשואה". למה לא חיכית לפחות עד ששי ישתחרר? "לא רציתי לחכות. גם שי לא רצה לחכות. הוא פחד שאברח לו ואכיר מישהו אחר". את נשואה היום לאדם שכלוא על שתקף אותך ואיים על חייך. כך אמורה כלה להרגיש בירח הדבש שלה? "כשאוהבים מישהו, לא חושבים ככה. ואני אוהבת את שי למרות מה שהוא עשה. מבחינתי, העבר נמחק. יש לנו רק עתיד. מה את עושה פרצוף כזה? אני לא הראשונה שמחכה בבית לבעל שיושב בכלא. יש אצלנו בשכונה מלא נשים שיושבות בבית והבעלים שלהן בכלא. ויש גם מצבים הפוכים". חשבת על זה שייתכן ששי ישוב ויפגע בך בעתיד, לעיני ילדייך, או אפילו יפגע גם בהם? "אני לא חושבת שזה יקרה. אני מאמינה שבן אדם צעיר, בלי אחריות, בלי עול של משפחה, עושה כל מיני שטויות ולא חושב קדימה. אבל בן אדם שכבר יש לו עול של בית, ויש לו אשה וילדים שהוא אחראי להם, לא כל כך מהר מפרק את המשפחה או פוגע בה". אילנה ממן: "אני לא מסכימה עם יפעת. לדעתי זה עצוב מאוד. עצוב גם שהבת הראשונה שאנחנו מחתנים, מתחתנת בכלא. אמרתי ליפעת, 'חבל, חבל, היינו רוצים שתהיה לך חתונה כמו כל הבנות, לא ככה, בחדר של עצירים, עם קללות וצעקות של מסוממים'. אבל יפעת התעקשה. היא אוהבת את שי מאוד. ולכן גם אני אנסה לאהוב אותו. באתי לכלא, נישקתי אותו, אמרתי לו: 'שי, שאני לא אשמע יותר סיפורים קשים, ושיהיה במזל טוב'". "את צריכה לשמוע איך הזוג הצעיר מדבר היום בטלפון", מתמוגג עו"ד ארז. "אם שי מתלונן בפני יפעת על הסוהרים שהתעקשו לא לאשר לו משהו, יפעת כמו רס"פ בגולני מסבירה לו שזה מה יש, שיהיה ילד טוב, ולא נותנת לו לההתלונן או לקטר. היא לא נותנת לשיחה לזוז מילימטר מהכיוון שלה. היא אומרת לו בקשיחות: 'מותק, תעשה מה שאומרים לך, ויהיה לנו טוב'". איפה עומד היום המשפט? "כתב האישום חמור מאוד. מדובר, למעשה, באיומים ברצח ובתקיפה בנסיבות מחמירות. לכן בית המשפט לא מוכן לאפשר ליפעת ולשי להתייחד, וייתכן שזה ייקח עוד שלושה­ארבעה חודשים עד שהמשפט יסתיים. אם שי יורשע, ועדת האלימות בשירות בתי הסוהר לא תאשר בכלל התייחדות בין השניים, עד ששי יסיים לרצות את עונשו". שי: "אני בטוח שברגע שהשופט ישמע שאני ויפעת התחתנו מתוך רצון טוב, בלי שום לחץ וכפייה, רק מתוך אהבה גדולה מאוד, מיד הוא יבין שכל הסיפורים לא היו ולא נבראו וישחרר אותי. הרי איך ייתכן שאשה שטוענת ששפכו עליה דלק וניסו להצית אותה, שהרימו עליה יד ונתנו לה מכות, תרצה להתחתן עם הגבר שעשה לה את כל הדברים האלה?". באמת איך? "כי צריך לתת לבן אדם הזדמנות לתקן את המעשים שלו. אסור לרמוס אותו. בן אדם שהתחתן בכלא, צריך לעזור לו, במיוחד אם מדובר בזוג צעיר שאוהב מאוד אחד את השני". אפשר לפקפק באהבה כזו, שנולדה באלימות ובאיומים. "אני כבר אמרתי: לא זכור לי שהתנהגתי כלפי יפעת באלימות". "כל יום שי מתקשר אלי, אומר לי בטלפון: 'אשתי, אהובה שלי'", אומרת יפעת בשקט. "כל בוקר הוא אומר לי, 'זה שי, בעלך, מדבר אלייך'. ואני מרגישה שעשיתי משהו עם החיים שלי. התחתנתי. אולי גם נביא ילדים בעתיד. ואז החיים ישתנו והכל יהיה ורוד יותר. שי אוהב ילדים. בחיים הוא לא ירים עליהם יד".