הטוב, הרע והמכוער עבור שלושה אנשים מלחמת האזרחים לא הייתה גיהינום, היא הייתה אימון ד קווים לדמותנו אראל סג'ל 13/02/03 כארכימדס בשעתו טבלתי בערב שלישי באמבטיה ותהיתי כיצד אתייחס למלחמה הקרבה מבלי לעפש את מוחכם היגע בנתונים עבשים. וכך, בזמן שהשתעשעתי עם הברווזון שלי, נזכרתי באמבטיה אחרת הקשורה בנשיא ארצות הברית המנוח, ג'ון פיצג'רלד קנדי. ג'יי.אף.קיי, כפי שנהוג לכנותו, היה כידוע חרמן אחול בלוע. אומרים שהכלי שלו עבר יותר קילומטראז' ממנוע של פיז'ו 404 מעזה. לילה אחד השתכשך קנדי באמבטיה עם שפנפנת פלייבוי שיצאה בזה הרגע מהכפולה האמצעית, כשברקע הסתלסל לו ענן עשן של מריחואנה מקסיקנית משובחת. בחדר השני ישבו שומרי הראש וצותתו לטובת הבוס, ג'יי אדגר הובר, ולטובת ההיסטוריה. בשלב מסוים, בין פעילות אוראלית אחת למשניה, נשמע נשיא המעצמה הגדולה בעולם אומר לעלמה המצוינת, כי הוא יותר מדיי מסטול בשביל "ללחוץ על הכפתור" במקרה של התקפה גרעינית. וזהו, גבירותיי ורבותיי, נשיא שכמעט הביא למלחמה גרעינית בזמן משבר הטילים בקובה. למרות זאת ועל אף ניאופיו, הוא נערץ בפי כל. אין ליברל אמריקאי אחד, שמאלן עגול משקפיים מברקלי, שלא נשבע בשמו, ובה בעת מתעב עד לשד עצמותיו את ג'ורג' וו בוש בטענה שהוא טיפש, בור ופר ימיטיבי. למרבה הצער, נערות פלייבוי אינן מארחות לי לחברה בימים כתיקונם, ולגבי שאכטות אבכר לשמור על זכות השתיקה משום מחסור בחסינות נשיאותית. יחד עם זאת, אין ספק כי האמבטיה הלוהטת סיפקה לי רמז לפיצוח החידה ההיסטורית המתהווה מול עינינו ­ עתידו של העולם המערבי ­ וזאת על פי המערבון המופלא, "הטוב הרע והמכוער". בעיניי משל קיומי על האנושות, על יחסיות ערכנו המוסריים, על "טוב" כמושג אמורפי והפכפך, וכמובן על צדק פואטי בסוף הסרט. ברשותכם נעבור לאמבטיה נוספת. טוקו, "המכוער", רובץ באמבטיית פח מלאת קצף סבון ומים מטונפים יותר ממזרן פשפשים מוכתם בבית מלון קטן של זיונים לפי שעה. לפתע נכנס לחדר אדם עם יד אחת. בידו השמאלית והיחידה הוא מנופף באקדח ואומר: "שמונה חודשים אני מחפש אחריך. בכל פעם שהייתי זקוק לאקדח בידי הימנית חשבתי עליך. עכשיו מצאתי אותך בתנוחה הכי מתאימה בשבילי, היה לי הרבה זמן ללמוד לירות ביד שמאל". בנג בנג. טוקו יורה באקדחו המוחבא בינות בועות הקצף. האיש בעל היד האחת נופל מת. טוקו אומר: כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר. לארצות הברית אין היום הרבה ברירות, ה יא חייבת ללחוץ על ההדק. כפי שכבר ציין צ'כוב ובכל קורס אבטחה מדגישים ­ אקדח שנגלה במערכה ראשונה חייב לעשן במערכה שלישית. אסור לשלוף אלא אם כן מתכוונים לירות. אקדח הוא לא מיקרופון, לא מנפנפים בו ולא מאיימים איתו. באקדח הורגים. הממשל האמריקאי סימן, ובצדק, את ציר הרשע. עיראק היא חוליה ראשונה. במידה שבוש יהסס ומשטרו של סדאם ישרוד, שערו בנפשכם כיצד תגבר תעוזתן וביטחונן העצמי של שאר העומדות על ציר הגיהינום. מעתה לא רק עיראק תאיים בטירופה, אלא אף איראן, צפון קוריאה, סוריה, החיזבאללה ואף ידידנו השעיר ערפאת. מעבר לכך, כניעה אמריקאית תהווה תפנית היסטורית ורדיקלית במפת יחסי הכוח הגאו­פוליטיים כפי שהיא מוכרת לנו. אירופה הישנה נולדת כעת מחדש בברית לא קדושה בין צרפת, גרמניה ורוסיה. מאז התמוטטות משטר הרשע הקומוניסטי בברית המועצות, נותרה ארצות הברית מעצמה יחידה, השריף של העולם. עתה מצאו האירופאים הזדמנות ותירוץ להמעיט ולנגוס בכוחה. מאז ומעולם צרפת מסרבת להכיר בהגמוניה האנגלוסקסית. הברית בין הצרפתים לרוסיה נראית טבעית מבחינה היסטורית, אויב משותף היה להן תמיד. גרמניה. והנה, כמ ה מפתיע, המילניום השלישי מביא עמו התרחשות קוסמית נדירה מזה יותר מאלף שנה ­ ברית צרפתית­גרמנית. שינויים רדיקליים אלו במבנה ובתכנים של היחסים הבינלאומיים עלולים מנקודת מבטנו, כישראלים בני דור שלישי לתעשיית הקוסמטיקה הגרמנית, להוות איום ישיר על קיומנו. "בלונדי": "אתה מבין, בעולם הזה יש שני סוגי אנשים, חבר. אלו עם אקדחים טעונים ואלו שחופרים. אתה חופר". זה הסיפור: שלושה פושעים חסרי מצפון, פליטי המלחמה הארורה, במרדף חסר עכבות אחר אוצר מטבעות זהב בן 200 אלף דולר הקבור בבית קברות לחללי צבא הדרום, סד היל. בתפקיד הטוב, קלינט איסטווד. בסרט מכונה "בלונדי" או "איש בלי שם". פורע חוק החי על גבול מוסרי מטושטש המבוסס על הקולט 45 שלו. הרע, בגילומו של לי ואן קליף, מכונה באירוניה "עיני מלאך". עיניו צרות, חורשות רע. פניו חיוורות כמת. אלי וולך הוא המכוער. טוקו שמו. ליתר דיוק: טוקו בנדיקטו פסיפסו חואן מריה רמירז. נבל משעשע, מקסים ומסוכן. ועתה לפיצוח המשוואה. ארצות הברית היא "בלונדי". כמוהו היא מחזיקה במוסר אינטרסנטי, במושגי טוב ורע לא מורכבים. לגבי המכוער והרע אנ י בהתלבטות. טבעי להציב את עיראק במשבצת הרוע, אלא שלא ברור לי אם במשוואה זו אכן סדאם חוסיין זוכה בתפקיד הרע ולא אירופה הישנה, שעקבות עשן כבשניה לא נידפו. אחד בשם ג'ים סמואלס אמר פעם כי ארצות הברית היא כמו הבחור שמחלק במסיבה קוקאין לכולם ובכל זאת אף אחד לא אוהב אותו. נסביר. אירופה ואינטלקטואלים אירופאים בפרט מתעבים את ארצות הברית. זהו נתון פסיכולוגי בסיסי שנוצר עקב הסתירה שבין רגשות נחיתות לגבהות לב ובוז. התרבות האמריקאית על שלל הישגיה נחותה בעיניהם, שטחית, בהמית וחסרת מורכבות. יחד עם זאת, האירופאים אינם יכולים להתעלם משמיכת המגן האמריקאית שנפרשה עליהם במשך שנים רבות של מלחמה קרה ואיום ישיר על ערכיהם המערביים הדמוקרטיים, שהם הפלא ופלא, למרות מקורם האירופאי, ערכים שהאמריקאים שכללו לכדי דרך חיים. האירופאים, כמובן, נהנים מפירות הטכנולוגיה האמריקאית שבאמצעותם הם מטנפים על אותה ארצות הברית. זו גם הסיבה שאירופה מתעבת אותנו, אנחנו קשורים באמריקה. בין שלל התנועות האירופאיות המתנגדות למדיניות ארצות הברית ולגלובליזציה בכלל ולמלחמה בעיראק בפרט, ארגונים המונים אחד לאחד במיומנות אנאליות את פשעי השטן הינקי, לא מצאתי ולו מילה אחת טובה על העובדה כי אותה ארצות הברית מאכילה את חצי כדור הארץ. בחינם. בשום מקום לא הובעה הערכה לצבא האמריקאי, שיצא במשימה להפסיק את הג'נוסייד בסומליה ולולא התערבותו גם תושבי קוסובו היו מביטים בנו מלמעלה. הצדקנות המערבית, הליברליזם הפייסני בעל הרס עצמי מקדם התאבדות הוא כבר לא רק נחלת אירופה. אף בישראל, אינטלקטואלים למיניהם הלוקים בשנאה עצמית ממררת, מצביעים על ארצות הברית של אמריקה כעל הפושעת בסיפור הטרור ועיראק. מעצמה שיכורת כוח התרה אחר עימותים בגלובוס ומהווה סכנה לשלום העולם. באתר שמאל קיצוני אחד אף היו שחגגו את התרסקות הקולומביה כהוכחה לקריסתה הקרובה של המעצמה. אני קורא ומתפלץ. לעתים נדמה כי אם היטלר היה קם מהמתים, פציפיסטים מנוונים וחולי רוח מבית היו טוענים כלפי צ'רצ'יל שהוא מחרחר המלחמה. טוקו: "אני מחבב גברים שמנים כמוך. כשאתם נופלים, אתם עושים יותר רעש". בוש פועל נגד עיראק בגלל נפט. זה הטיעון העיקרי של שוללי המלחמה. הרי לכם הטיעון שמנגד, זה שמציב תפיסה תבונית ובבסיסה כפתור ההרס העצמי הכרוך בנו רמות המוסריות של התרבות המערבית. אותן נורמות אירופאיות, נאורות הומניסטית, אתיקה קיומית המדוקלמת בשפה אקדמית בלתי נסבלת השכם וערב בקתדרות של אוניברסיטאות בפי מרצים בז'קטים מקורדרוי, שמזיינים את התלמידות היפות שלהם, כושלות מול איום טרור. המערב שואף השלום ובעל ייסורי מצפון על היסטוריה קולוניאליסטית תמיד ייתן צ'אנס נוסף לשלום. לעולם יקבל האויב אפשרותנוספת לחדול ממעשיו הרעים. אם יעשה כן, יונח לו, ומהגריו ימלאו את הרחובות, ומסגדים חדשים יותקנו עבורם. האויב המוסלמי אינו חרד מכך שעלוליםלהכות בו לפתע בלי התרעה מוקדמת כשם שהוא נוהג לעשות. יש לו שליטה מלאה במתרחש. תמיד הוא יכול לעצור ולומר מעתה גם אני שר "אימג'ן". האויב אינו חושש ממכה חזקה ולא פרופורציונלית כמו שהוא נוהג להנחית על חפים מפשע. הוא יודע שעל פי הנורמות המערביות יגיבו, אם יגיבו, רק כלפי הגורם הספציפי שהיכה בו, וגם זאת רק לאחרשייווכחו באשמתו. המערב מאפשר אם כך לאזרחי האויב להמשיך בחייהם השאננים, לתמוך בטרורבגלוי ולהיות סמוכים, בטוחים ושלווים שלעד תישמר להם זכות חסינותם. זו הסיבה שטרור הוא כלי מצוין ל הילחםבמערב, וזאת משום שהמערב מחויב לנורמות חסרות היגיון במלחמה מול רשע נטול עכבות. אותו אויב עיראקי הדורש הוכחות חותכות לאשמתו יודע כי דרישתו נופלת על אוזניים קשובות. אגב, הוכחות או לא הוכחות, לו זה, כמובן, לא מפריע לחסל אויבים מבית בבריכות חומצה. ממשלו של ג'ורג' וו בוש, שבעיניי הוא מנהיג ראוי אם לא יותר מזה, שינה את הדיסקט. אחרי ה­11 בספטמבר הבינו שם כי אסור לחכות למותם של מאות אלפים או מיליונים באמצעות נשק גרעיני. מלחמת רשות היא מלחמת אין ברירה. "הבא להורגך, השכם להרגו" אינה המלצה, היא ציווי. "פריס היא כמו זונה. מרחוק היא פתיינית ומזמינה. אתה לא יכול לחכות עד שתיקח אותה בזרועותיך. חמש דקות מאוחר יותר אתה מרגיש מרוקן. נגעל מעצמך. מרגיש שהולכת שולל". הנרי מילר משהו קטן על צרפת, אבל לפני זה עוד משהו לרייטינג. על לינדון ג'ונסון, שהיה סגנו של ג'יי.אף.קיי ומונה לנשיא לאחר ההתנקשות בדאלאס, סופרו אגדות רבות. בין היתר כי בזמן לימודיו בקולג' נהג להתפאר בג'ונסון הפרטי שלו, אותו נפנף בכל הזדמנות ואף כינה אותו בשם ג'מבו. בשנות ה­,60 בעוד אחד מהעימותים שב ין ארצות הברית לצרפת, דרש דה גול מג'ונסון כי יוציא את חיילי צבא ארצות הברית מעל אדמת צרפת. ג'ונסון ענה בשאלה: "האם אתה רוצה שאוציא את החיילים שעל האדמה או את אלה שמתחת?". עשרות אלפי חיילים אמריקאים נפלו על אדמת צרפת וקבורים סמוך לשדות הקטל. כמדומני, תיירים הם הזרים היחידים שהצרפתים הצליחו אי פעם לגרש מעל אדמתם. לולא ההתערבות האמריקאית, לולא הפלישה לנורמנדי, לולא וינסטון צ'רצ'יל, הייתה אירופה מדברת גרמנית. אם יש משהו שהשוביניזם הצרפתי, היהירות הטבעית הפרנקופילית אינה יכולה לסבול, זה את העובדה שרק הברית האנגלוסקסית הצילה להם את השאנז אליזה מלהפוך להיטלר שטראסה. את השנאה להמבורגרים של מקדונלד'ס תחפשו במעמקי הזרמים התת קרקעיים של הפסיכולוגיה הצרפתית. לא רק הם. קשה מאוד להיישיר מבט אסיר תודה בעיני מטיבך. פעם, בבר בפלורידה, פגשתי קאובוי זקן, או שבכלל ראיתי אותו בסרט, זה לא ממש משנה. פנים שזופות וחרושות קמטים. ידיים כבדות וחזקות ואגן המתעגל פנים כצורת אוכף, עניין שגרם לו בזמן שהלך להיראות כמגנט סדוק. על כוסית מסקל הוא לימד אותי את ארבעת העקרונות הכי חשובים לבו קרים. טיפים לחיים. כיום נראה לי שגם אירופה הקלאסית צריכה לשננם. א. אל תכרע כשהדורבנות על המגפיים. ב. אל תסטור על פני מי שלועס טבק לעיסה. ג. יש שלושה סוגי גברים. אלו שלומדים מקריאה, מעטים שלומדים מהתבוננות והשאר שחייבים להשתין על הגדר החשמלית כדי לגלות. ד. אם יש לך ריח רע מהפה יש לך שתי אפשרויות: או שתפסיק לכסוס ציפורניים, או שתפסיק לגרד בתחת.