קינג קונג סטיבן קינג כתב ספר אוטוביוגרפי, החושף את מקורות כתיבתו והשראתו ומפענח לכאורה את סוד הצלחתו ההיסטרית מנחם בן 26/01/03 כשסופר אמריקאי פופולרי מסדר הגודל של סטיבן קינג, שמכר מיליוני עותקים מספריו והרוויח מיליונים, מחליט לכתוב ספר אוטוביוגרפי על הכתיבה ועל דרכו אל רבי­המכר, ברור שקוראיו הלהוטים ביותר לא יהיו דווקא הלקוחות הטבעיים של ספרי האימה שלו אלא בעיקר סופרים מתחילים או ותיקים למיניהם שמתים לדעת איך עושים את זה. הנה, מיליונר רבי­המכר מגלה הכל. אולי גם אנחנו נלמד משהו.אלא שבסופו של דבר, אחרי קריאה בספרו המעניין אם גם הלא­מתוחכם של קינג, נחשף לפנינו דיוקן של איש מאוד לא גאוני, שהצלחתו מזכירה במשהו את סוג ההצלחה של "פספוסים" של יגאל שילון אצלנו. משהו שהעם אוהב, אבל אין בו שום ברק אמיתי. נכון, סיפור חייו של קינג הוא במידה רבה סיפור של הצלחה אמריקאית קלאסית מן הסוג המיתולוגי: הנער שגדל לאם חד­הורית, שסבל מעוני, שעבד בכל עבודת פרך מזדמנת, שתלה על מסמר בבית אמו את כל הודעות הסירוב שנשלחו לכתבי­היד שלו מכתבי­עת שונים, עשה את זה בסופו של דבר בגדול. כשהמילה "גדול" כאן נוגעת, אגב, לא רק למיליונים שהרוויח ולמיליונים שקנו את ספריו, אלא גם לתובנה שחדרה ברגע מסוים למוחו שהדרך היחידה לכבוש את הקהל היא באמצעות מותחן ארוך ולא באמצעות סיפורים קצרים.כך נכתב רב­המכר הראשון שלו, המוכיח כי כדי ליהפך לגיבור לאומי אמריקאי בנוסח סטיבן קינג אתה צריך להיות מסוגל להמציא דמיונות מבחילים, הבנויים בין השאר על התנסויות אישיות דוחות מכל מיני סוגים. שימו לב למשל לאופן שבו התחילה להירקם במוחו עלילת אותו ספר, "קארי", סיפור המתחיל בנערה שדם המחזור שלה מתחיל לטפטף לראשונה במקלחת הבנות המשותפת.הנה כך מדווח קינג על אותו מקור השראה ראשוני. זה התחיל באחת מעבודות הפרך המזדמנות השונות והמשונות, שבהן עסק לפני שהפך למיליונר האימה. במקרה זה מדובר על קרצוף שירותי הבנות בבית הספר התיכון שבו הועסק עם אחיו בעבודות שרתות. כאן התחילה השראת המותחן, עם תגלית מסעירה שסטיבן קינג קורא לה, בעקבות שותפו לעבודה, "פקקי כובס", ומתכוון לטמפונים. מכאן צמחה ההשראה לעלילת האימה ב"קארי", וזה הולך כך: "יום אחד היינו אמורים לקרצף את כתמי החלודה מקירות חדר המקלחת של הבנות. הסתכלתי סביבי במלתחה, כמו צעיר מוסלמי שמוצא את עצמו עמוק בתוך ההרמון. המלתחה היתה זהה לזו של הבנים, ובכל זאת שונה לחלוטין. לא היו מש תנות, כמובן, אבל היו שתי קופסאות מתכת על קירות החרסינה ­ ללא שלט מזהה, ובגודל שאינו מתאים למגבות נייר. שאלתי מה יש בהן. 'פקקי כוס', אמר הארי. 'לימים המסוימים האלה בכל חודש' ­ ­ ­"הרגע הזה שב אלי יום אחד, בשעה שעבדתי במכבסה, ואז התחלתי לראות את סצנת הפתיחה של הסיפור: נערות מתקלחות במלתחה שאין בה מוטות בצורת ח', וילונות פלסטיק ורודים, או פרטיות. ואז אחת מהן מתחילה לקבל את המחזור שלה. רק שהיא לא יודעת מה זה, והנערות האחרות ­ נגעלות, מזדעזעות, משועשעות ­ מתחילות להפגיז אותה בתחבושות היגייניות או בטמפונים, שהארי כינה אותם 'פקקי כוס'. הנערה מתחילה לצרוח. כמה דם! היא חושבת שהיא עומדת למות, שהבנות האחרות ממש לועגות לה בעודה מדממת למוות... היא מגיבה... משיבה מלחמה... אבל איך?"כמה שנים קודם לכן קראתי מאמר במגזין 'לייף', שבו נטען כי לפחות חלק מהפעילות המדווחת כהופעתן של רוחות רפאים עשוי להיות בעצם תופעות טלקינטיות ­ טלקינזיס היא היכולת להזיז חפצים אך ורק באמצעות מחשבה עליהם. יש ראיות מסוימות לכך שצעירים עשויים להיות בעלי כוחות כאלה ­ ­ ­ בייחוד נערות צעירות בתקופת ההתבגרות המ וקדמת, ממש סביב התקופה שהן מקבלות לראשונה את ­"טראח! שני רעיונות לא קשורים ­ אכזריותם של מתבגרים וטלקינזיס נפגשו, ולי היה רעיון".זהו. זה בדיוק סטיבן קינג. דם וסת. רוחות רפאים. טלקינזיס. התעללות בבית הספר התיכון. יש! ולחשוב שכאן התחיל לצמוח רב­המכר הראשון שלו, שהמקדמה עליו, כשהוחלט להוציאו במהדורת כיס, היתה 400 אלף דולר. אז נכון שאני ואתה לא מסוגלים לקרוא זבל כזה. אבל סטיבן קינג יכול ולהוט לכתוב אותו. וזה כל העניין. כי יש לזה לקוחות, כפי שהיו לקוחות אינספור לסרטי האימה שסטיבן קינג ראה בילדותו וששימשו מקורות השראה מרכזיים לאורך כל חייו הבוגרים. דברים מסוג "הארמון רדוף הרוחות", "התולעת הכובשת", "מסכת המוות האדום". דברים כאלה.בעיקר זוכר סטיבן קינג לטובה את הסרט "ליל המתים החיים", שאחת הסצנות בו הדביקה אותו ואת ידידו כריס לכיסא. רואים בה את ג'ון קר "המבקע חומה של טירה, ומגלה את גופת אחותו, שכמובן נקברה שם חיים. מעולם לא שכחתי את צילום הקלוז­אפ של הגופה, שצולם דרך פילטר אדום ועדשה מעוותת, שהאריכה את הפנים לכדי זעקה עצומה ואילמת". סטיבן קינג פשוט מת על דברים כאלה. וכ מובן, רק אדם שמת על דברים כאלה, יכול לכתוב על דברים כאלה. וזהו למעשה סוד כוחו העיקרי של קינג. לא פחות מכך מועילה לו כנראה הוולגאריות הטבעית שלו ושל זכרונותיו.הנה, למשל, קטע שבו מתאר סטיבן קינג עוד אחד ממקורות ההשראה האופייניים שלו: ההפלצות שנהגה להפליץ אחת הבייביסיטריות שלו ושל אחיו. זה הולך ככה: "ליולה­ביולה היתה נטייה להפליץ ­ נפיחות מהסוג שהן גם קולניות וגם מסריחות. לפעמים, כשנטייה זו ממש השתלטה עליה, היא היתה משליכה אותי על הספה, מורידה את התחת שלה העטוף בחצאית צמר על הפנים שלי, ומשחררת. 'פווו!' היא היתה צועקת בשיא הצחוק. זה היה כמו להיקבר בתוך מופע של זיקוקין די­נור עם ריח של גז ביצות. אני זוכר את החושך, את התחושה שאני נחנק, ואני זוכר שצחקתי, כי אף על פי שמה שקרה היה די מזוויע, זה היה גם די מצחיק. יולה­ביולה היתה בשבילי מבחינות רבות הכנה לביקורת ספרותית. אחרי ששמרטפית במשקל של יותר ממאה קילו מפליצה לך על הפנים וצועקת פווו! ה'ויליג' ווייס' כבר לא נראה אימתני במיוחד".כלומר, אחרי התנסויות כאלה, מה זו כבר ביקורת ספרותית קטלנית, כי קינג אכן נקטל על ידי כמה מבקרים א נינים, אבל מה זו אנינות לעומת קול העם. והעם, לפחות העם האמריקאי, אוהב את קינג קונג של האימה, הבחילה והגועל, אבי אבות ספרי ה'צמרמורת' למיניהם, שעוד כשהיה ילד בתיכון כתב את השורות הבאות בספר אימה פרטי, ששכפל בסטנסיל ומכר לחברים: "הם בהו באימה בעצמות שבקעו אל מחוץ לקצות אצבעותיה, מבינים שהיא מתה בעודה מגרדת את החומה כאחוזת טירוף, מחפשת מפלט". איזה פחד. באמת איזה פחד. ממש לא בשבילי הדברים האלה.אבל הספר ספר מעניין בהחלט, גם אם הוא מזכיר לנו כי מיליונרים ספרותיים, כמו מיליונרים בכלל, אינם ראויים לקנאה בדרך כלל, לא רק משום שפשטנותם היא חלק מהם והם סוחבים אותה איתם בכל שנייה נתונה, אלא גם משום שחייהם מורכבים מטבע הדברים, כמו חיי אדם בכלל, מאסונות כאלה ואחרים: סטיבן קינג, למשל, היה מכור לאלכוהול ולסמים, ונזקק לשיקום גמילה ממושך במוסד סגור, וב­1999 קרתה לו מפולת חיים נוספת: הוא נדרס בתאונת דרכים ונפצע קשה. אז אין מה לקנא, נכון?שם המתרגמת, שלומית הנדלסמן, נשמט בטעות מן המהדורה.(סטיבן קינג, "על הכתיבה", הוצאת מודן, 262 עמ') סעו, המפתחות בפנים ובכן, כבר ברור (כפי שטומי לפיד ניבא מזמן, ייאמר לזכותו), שהליכוד בראשות שרון כבר ניצח והעבודה בראשות מצנע כבר הובסה. ועכשיו מה? עכשיו יש שתי אלטרנטיבות: ממשלת ימין צרה בראשות שרון או ממשלת אחדות חילונית מעיקרה בראשות שרון. והאמת היא שלמרות כל ההפחדות, בהחלט ייתכן כי גם ממשלת ימין צרה בראשות שרון, אם תאויש נכון, תוכל להיות בשורה לישראל, ובלבד שיסלקו את ש"ס ממשרדי הפנים (עולים ותיירים) והעבודה (עובדים זרים).ואכן, אם להסתמך על כותרת שהופיעה באחד העיתונים בימים אלה, שרון הודיע לראשי הערים מן הליכוד כי ש"ס לא תשלוט עוד במשרד הפנים, וכי שר הפנים המיועד הוא אהוד אולמרט. והרי שרון כבר הודיע מזמן כי הוא מתנגד לכל תיקון בחוק השבות, וכי בעיניו נכד של יהודי הוא יהודי לכל דבר. משמע, הוא יעביר את הבשורה הזאת לאולמרט, ושוב לא נראה את מחזות האימה של ההתעמרות בעולים בנוסח הניסיון לגרש אמהות לחיילים קרביים בצה"ל. ושוב לא נראה את השפלת התיירים בנתב"ג.ש"ס במשרדי הפנים והעבודה פגעה בצורה חמורה בעלייה הציונית (באמצעות התעללות בעלייה מחבר העמים); בתיירות הבינלאומית לישראל (באמצעות גירוש אלפי תיירים מנתב"ג והשפלתם); בענפי עבודה מרכזיים ­ חקלאות, בניין, הסעדה, תעשיה (באמצעות מניעת עובדים זרים חיוניים); ובמסחר הנינוח בשבת במרכזי הקניות בקיבוצים ובמושבים (באמצעות פקחי משרד העבודה). ש"ס, יותר מכל גורם אחר, היא מקור השפל הכלכלי והרוח הגזענית הרעה והמדכאת המרחפת על החברה הישראלית.לכן, עצם העובדה ששרון אולי יצליח לסלק את ש"ס ממוקדי הגזענות שהפעילה במשרדי הפנים והעבודה צריכה לעורר אופטימיות גדולה. כל השאר ממש פחות חשוב. ועם זאת, ש"ס בממשלת ימין צרה תהיה גורם מרכזי בקואליציה, ולכן תתנה בוודאי את הצטרפותה לקואליציה בקבלת תיק הפנים, ונראה אם שרון יעמוד מולה. אני, על כל פנים, מרכיב ממשלת ימין צרה בהנחה ששרון ייתן לש"ס משרדים שבהם לא תוכל לגרום נזק ממשי, כגון משרד הבריאות ומשרד הדתות.האלטרנטיבה הריאלית הראשונה היא אפוא ממשלת ימין צרה (אם העבודה תתעקש לא להצטרף, גם שינוי תישאר בוודאי בחוץ). השותפות בממשלה כזו: הליכוד (32), ש"ס (10), האיחוד הלאומי (9), המפד"ל (5), אגודת ישראל (5), ישראל בעלייה (4). המפתח למנדטים: שר אחד לארבעה ח"כים, עם עקרון רוב ללי כוד בממשלה (ואגודת ישראל מחוץ לממשלה, בוועדת הכספים):.1 ראש הממשלה: אריאל שרון (כל עוד לא יוגשו נגדו כתבי אישום חמורים).2 שר הביטחון: שאול מופז (והוא טוב מאוד).3 שר החוץ: בנימין נתניהו (אין כמוהו).4 שר האוצר: דן מרידור (לפחות אפשר להאמין לו).5 שרת החינוך והתרבות: לימור לבנת (בתקווה שתתקן סוף סוף את דרכי ההוראה, לפחות בתנ"ך, כפי שהבטיחה המנכ"לית רונית תירוש).6 שר הפנים והעבודה: אהוד אולמרט. אפשר לסמוך על השכל הישר הציוני שלו ועל נאורותו הבסיסית (סגן שר לענייני עבודה: יורי שטרן האנושי והחכם מהאיחוד הלאומי, שהציע הצעות נכוחות ונדיבות בעניין העובדים הזרים).7 שר התשתיות: אביגדור ליברמן (שיוציא את האנרגיה שלו על בולדוזרים, עדיף).8 שר הבריאות: נסים דהן (הוא דווקא סימפטי, בניגוד לשאר שרי ש"ס לדורותיהם, ועד כמה כבר יכולה מפלגה גזענית להזיק במשרד הבריאות?).9 שר הדתות: אלי ישי (שיטבע במלחמות הרבנות, אינשאללה).10 שר המסחר והתעשיה: סילבן שלום (בתקווה שנראה כמה שפחות את הפרצוף שלו).11 השר לבטחון פנים: עוזי לנדאו (זה מה יש).12 שר המשפטים: מאיר שיטרית (זה מה יש).13 שר הרווחה: בני אילון (יש כאן סיכוי לאנושיות מסוימת, ולו בזכות אשתו).14 שר השיכון והקליטה: נתן שרנסקי (זה מה יש, בקטן).15 שר התיירות: צחי הנגבי (בתקווה שיפתח את הארץ לכ­ו­ל­ם).16 שר התחבורה: אפי איתם (נו, טוב, עד כמה הוא יכול להזיק בכבישים?).17 שרת החקלאות ואיכות הסביבה: ציפי ליבני (כי היא אשה נאורה ושרת החקלאות גם עכשיו וכי צריך אשה באיכות הסביבה וכי היא לא תפעיל לרעה נגד הבדואים את הסיירת הירוקה).18 שר התקשורת: רובי ריבלין (זה מה יש, בניג'וס)ועכשיו לאלטרנטיבה, ממשלת אחדות חילונית ביסודה, בהנחה שמפלגת העבודה (בלי מצנע, שיהפוך לראש ועדת החוץ והביטחון, כדי לא לשבור את המילה שלו) תסיר את החרם בתנאים מסוימים. שינוי תצטרף, ואילו ש"ס, האיחוד הלאומי, המפד"ל וניצי הליכוד יישארו בחוץ. גם ליונים הקיצוניות מן העבודה (בעיקר אברום בורג) לא יהיה מקום. אז הנה אלטרנטיבה :2.1 ראש הממשלה: אריאל שרון.2 שר הביטחון: שאול מופז (כי שרון הבטיח).3 שר החוץ: שמעון פרס (עם היוקרה שלו אפשר לתת הכי פחות ולקבל הכי הרבה).4 שר האוצר: דן מ רידור (אפשרות מרגיעה, לא?).5 שר החינוך והתרבות: מתן וילנאי (שאני זוכר לו לטובה את משפט המפתח המבריק שאמר ביחס לבן שלו: אני מעדיף לקחת אותו לטיולים בארץ ולא שיבזבז את הזמן בבית הספר. וואלה!).6 שר הפנים: טומי לפיד (תעזוב אותך מהשטויות של משרד המשפטים, טומי).7 שרת התקשורת: לימור לבנת (כי כל עוד לא תיקנה את הוראת מקצועות העברית, אני נגדה בינתיים).8 שר המסחר והתעשיה: סילבן שלום (הוא בפנים, אין מה לעשות).9 שר המשפטים והדתות: מאיר שיטרית.10 השר לבטחון פנים: ציפי ליבני (אשה חכמה, אנושית ובטעם. זה מה שצריך).11 שר החקלאות ואיכות הסביבה: שלום שמחון (בחור מצוין).12 שר התשתיות: פואד (כי מתאים לו הקפל"ד ההוא על יד כל מיני עגורנים).13 שר השיכון: אברהם פורז (כי צריך לתת לו משהו ממשי, לא?).14 שר התיירות: יוסף פריצקי (שייהנה קצת מהחיים השמנמון הזה).15 שרת הרווחה: יהודית נאות (צריך אשה בדברים האלה).16 שרת הבריאות: דליה איציק (כי היא הכירה בוודאי את חוליי הרפואה מאז תאונת הדרכים הקשה שעברה).17 שר התחבורה: אהוד אולמרט.18 שר העבודה : רובי ריבלין (ו לא שאני סובל את הניג'ס הזה, שאף פעם לא יודע לשים נקודה בסוף משפט, והמילים אצלו זורמות כמו קתטר פתוח, אבל מילא. הוא הרי מקורבו של שרון. אז שיהיה)ואם אתם שואלים איזו ממשלה יותר ריאלית, אז ברור שהראשונה. ואני ממש לא מדוכא (בתנאי כמובן שיעשו בערך מה שאני מציע), כי כל עוד ש"ס לא במשרד הפנים לכאורה אני שרוי מראש באושר קטן. החוליה החסרה סטיבן ג'יי גולד, אחד מסופרי המדע האמריקאיים הפופולריים ביותר בזמננו (גם בישראל, בספריו המתורגמים הקודמים), ששימש גם כמדען ומרצה באוניברסיטת הרווארד, עד שמת בשנה שעברה, האמין בדארווין בערך כמו שבתולה קתולית מאמינה באלוהים או כמו המצביע התיאורטי שמאמין במצנע ברוח הסיסמה הבלתי נסבלת "מאמינים בך מצנע", כאילו אין אלוהים בעולם.גם גולד לא מאמין באלוהים, אבל לעומת זאת הוא מאמין במדע, גם בפרכותיו הגדולות ביותר, ומה שמשעשע בספרו החדש, המוקדש לכל מיני סוגי שקרים, זיופים וטעויות בהיסטוריה של המדע, היא ששום זיוף מדעי, גם לא קולוסאלי במיוחד, לא מצליח לערער את עצם אמונתו בצדקת המדע על כל ענפיו.כך יש בידינו ספר רב עניין, שכמה מן העובדות המדהימות הכלולות בו על סרחות המדע יכולות לשמש כקלף מנצח בוויכוח עם המאמינים האורתודוקסיים והאוויליים בתורת דארווין ובאבולוציה, אבל גולד עצמו איננו מושפע מן העובדות שחשף, כאילו אינן נוגעות לו בכלל. ואפשר להבין אותו: גולד במקצועו היה פלאונטולוג, כלומר, חוקר מאובנים, ובתור שכזה הוא היה צריך לעשות מהפך מחשבתי גדול מדי ­ כעין בגידה בעצם מהלך חייו ­ כדי לבחון את עצמו ואת התיאוריות שלו מחדש.אבל די לקרוא את הדוגמה ההיסטורית הראשונה שהוא מביא כדי להשתכנע שמשהו רקוב מאוד בממלכת התיאוריה הדארוויניסטית. הנה כך מספר לנו גולד: "זיוף יכול להפוך לעניין חמור ואפילו טרגי, המעוות (ואף הורס) את חייהם של אלפים, ומוליך שולל לדורות תחומי מחקר שלמים. 'איש פילטדאון' המזויף, הכלאת לסת של קוף אורנג אוטן וגולגולת אדם מודרנית, הסיט את מדע הפלאו­אנתרופולוגיה ממסלולו למשך 40 שנה עד שנחשף כזיוף בתחילת שנות ה­50 למאה ה­20".אתם מבינים מה מסופר כאן? מישהו חובב לצון עשה איזושהי הכלאה בין לסת של קוף אורנג אוטן לבין גולגולת אדם, כדי להוכיח כמובן את דבר הימצאותה של "החוליה החסרה" בין האדם לקוף, ודי היה בזיוף זה כדי לשכנע דורות של חוקרים במשך 40 שנה, כי הנה הנה נמצאה ההוכחה הגואלת לדאווין של דארווין. אין גבול לטמטום האנושי.עוד ועוד דוגמאות אבסורדיות מרהיבות, שלא הזיזו במילימטר את אמונתו של גולד במדע שלו, נמצא בספר המשעשע הזה, ששמו, "אבני מירמה ממרקש" (הנסב על זיופי מאובנים הנפוצים במרוקו), מעיד על תוכנו. המון רמייה, מסתבר, יש בעסק הזה. אבל גולד בשלו: "דארווין עודנו הגיבור האישי שלי, ומוצא המינים לעולם יהיה הספר החביב עלי". לך דבר עם מאוהבים.כבר אמרתי מזמן שאני מעדיף את פנחס שדה: "אין ואף לא ייתכן מקרה./מזרע תמר לא תצמח שעורה".(סטיבן ג'יי גולד, "אבני מירמה ממרקש", מאנגלית: מיכל רון, הוצאת דביר, 455 עמ')