התקווה של שכונת שביב מירי מסיקה עומדת להפוך לעפרה חזה של שכונת שביב מתן שירם 16/01/03 שכונת יד התשעה ­ הידועה גם בשמה האימתני שכונת שביב ­ נחשבת לשכונה הקשה ביותר בהרצליה. השכונה מוזכרת בדרך כלל בכלי התקשורת בנסיבות עגומות עד טרגיות, ולא בשל תמונת מקרר ריק הניצב במטבח אחת הדירות. לרוב נקשר שמה של השכונה עם מקרי אלימות קשים ומקרי רצח לא מפוענחים, בין אם זה רצח בחדר המדרגות כחלק מחיסול חשבונות בין כנופיות מקומיות, ובין אם בעסקות סמים שהמשטרה מצליחה רק במקרה להניח עליהן יד. להבדיל משכונת התקווה, המקבילה התל אביבית, לשכונת שביב לא היה מעולם מודל לחיקוי תוצרת בית להתגאות בו. תושביה מאז ומתמיד השתוקקו לאיזו עפרה חזה מקומית, שתגיח מהפסאז' ליד חנות הירקות ותפצח בשירה בקול פעמונים. דמות שתעורר גאווה ותקווה בנוער שחלקו מידרדר לחיי פשע. מתברר שתקוותם של תושבי השכונה לא הייתה לשווא. את מירי מסיקה (24), תושבת השכונה, סימנו קברניטי תעשיית המוזיקה בישראל כזמרת המבטיחה הבאה, שתתחרה, כך הם מקווים, בליגה הבכירה של הזמרות בישראל, לצד ריטה, יהודית רביץ ואחינועם ניני. לאחרונה היא הוחתמה בחברת הד ארצי על חוזה הקלטות בן חמישה אלבומים, כשעל כתיבת מרבית השירים אמונה צרו יה להב.התקוות אינן תלויות סתם כך באוויר. מסיקה, בוגרת בית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון, היא תלמידת שנה ג' למשחק בבית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ'. בימים אלה היא משחקת ושרה במחזה "חתונת הדמים" של המחזאי הספרדי הדגול לורקה, שהעלה בית הספר, ובו היא מגלמת התפקיד הראשי. ובין הצגה לחזרה היא שוקדת על פרויקט מיוחד לפסטיבל ישראל הקרוב, יחד עם שלמה גרוניך. "אני נורא מרחפת" להבדיל מריטה, יהודית רביץ ואחינועם ניני, מסיקה מעולם לא יצרה ציפיות מוקדמות בקרב שכניה. "יש איזה רצון להראות לאנשים שהצלחתי", היא אומרת, "אבל לאו דווקא לאנשים בשכונה". עוד יספרו את הסיפור על הזמרת שיצאה משכונת הפשע והעוני?"ראיתי את שכונת שביב בצבעים שלי, דרך העיניים שלי. אף פעם לא הרגשתי שזו שכונת עוני או מצוקה, שיש פשע ברחובות. כשבאתי לחטיבת הביניים רעות, זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי באנשים שלא רוצים לבוא ללמוד כאן, ולא הבנתי למה, כי בשבילי זה היה המקום הכי יפה. היה שם קונסרבטוריון ושם למדתי מוזיקה, יש את המתנ"ס שבו למדתי חלילית, פיסול וציור, ובגלל שאני משכונת מצוקה קיבלתי דברים כמו חוג לבוטניקה באוניברסיטת תל אביב. לקחו לשם ילדים מוכשרים מבתי הספר, כאילו כדי לפתח ילדים שאין להם כסף. אז הרווחתי מזה. לא הרגשתי לרגע שחסר לי משהו, ובאמת לא היה חסר לי כלום. היה לי את העולם שלי. רק כשבאו ילדים מבחוץ, היו צוחקים עלינו ואומרים לנו: 'היי, שביב, בואו נתחבא', ולא הבנתי על מה הם מדברים. אבל זה בגלל שאני נורא מרחפת. לא הרגשתי לרגע פחד או שיש כאן משהו חריג, אפילו לא לרגע קטן. "כל החברים שלי מפה. גם ההורים שלי לא הכניסו לי את הפחד הזה, מעולם גם לא אמרו לי שזו שכונה לא טובה, שאנחנו רוצים לעבור מפה. יש אנשים שעברו מפה רק כדי לא להיות בשכונה. אנשים שכנראה יש להם בעיה עם עצמם, בלי שום קשר. ומי ששלם עם עצמו ויודע מה הוא שווה ­ לא משנה איפה יגור. ככה חונכתי. אתה לא נשפט על פי איפה שאתה גר וכמה כסף יש לך, אלא על פי מי שאתה".את חוששת שידביקו לך את התווית של "הזמרת משביב"?"אני מקווה שיזכרו אותי, ולא משנה אם זה קשור או לא שבאתי מהשכונה". "אני קשה לעיכול" האמת היא, שייתכן שתושבי השכונה יופתעו לשמוע כי מי שחשבו עד לא מכבר ל"משוגעת ששרה ברחובות בקולי קולות", כהגדרתה, מככבת במצעד הפזמונים של גל"צ. מסיקה עצמה מודעת לתווית שכבר מזמן דבקה בה ­ תדמית העוף המוזר של השכונה: "למדתי טקסטים בעל פה, וזה אומר שדיברתי אל עצמי ברחוב, אז אנשים חשבו שאני קצת לא בסדר. פתאום מדברת אל עצמי ברחוב ופתאום שרה לעצמי. חשבו שאני משוגעת, אבל קיבלו אותי. בשכונה יש איזושהי קבלה. בצבא היה קשה מאוד לקבל אותי, גם בבית הספר היה קשה מאוד לקבל אותי".חשבו שאת מחפשת תשומת לב?"חשבו שאני מוזרה, שאני קובקוב, במיוחד בצבא. בגלל זה אני אומרת, שאם אני הצלחתי לעשות צבא, כל אחד יכול לעשות צבא. הייתי סמלת מבצעים חי"ר, ואני כל כך לא מתאימה לצבא. בגלל זה אני לא מקבלת תירוץ של אף אחד שמתחמק משירות".בהופעתך האחרונה, בתום אחד השירים, סיפרת שחברה שלך אמרה פעם שאת "כמו תירס ­ קשה לעיכול"."אני קשה לעיכול, קשה לקבל אותי. מי שלא מקבל, לא מקבל. לא אנסה להתחבב בכוח, אתה יודע. רוב החברים שלי הם אנשים שגם קשה לעכל אותם. לא מזמן הכירו לי בחור אחד, נפגשנו, התחלתי לדבר, והוא הסתכל עליי מוזר. אחר כך חברה שלי אמרה לי: 'מירי, תשמעי, הוא לא ממש הבין מי את, הוא נורא נבהל, והוא לא רוצה לראות אותך יותר'. אני עושה דברים נורא קיצוניים במקומות ציבוריים. פתאום לשיר, פתאום לעמוד על הידיים, בלי לחשוב. סתם, כי בא לי".מסיקה מתארת בחיוך משועשע את שגרת יומה, אבל את ילדותה היא לא ששה לשחזר. מדבריה עולה כי התאטרון היה לה למחסה, למפלט מהסביבה הטבעית שמחוץ למסגרת המשפחתית. "מהגן ועד כיתה י', אף פעם שום דבר לא היה אמיתי עד שהגעתי למגמת תאטרון. אלה היו חברויות שבהן אתה לא עצמך. ברגע שהגעתי למגמת תאטרון, הכרתי אנשים שסוף סוף יכולתי להיות לידם מי שאני. הרי מה זה בגיל הזה? כמה שאתה פחות מקורי וכמה שאתה יותר דומה לכולם, ככה אתה יותר מקובל. לובש מה שכולם לובשים, מתנהג כמו שכולם מתנהגים, ומדבר כמו שכולם מדברים. בתאטרון החוקים אחרים. ככל שאתה יותר מקורי, ככל שאתה יותר עצמך, ככה אתה יותר טוב. אסור לך להיות כמו כולם. מי שהוא כמו כולם, הוא לא מעניין. שם פגשתי חברות, שכל אחת הייתה עוף מוזר בפני עצמה, וכל העופות המוזרים התקבצו יחד. ואז התחלתי להיות אמיתית. שם התחלתי לחיות, מגיל ,16 מהרגע שהתאטרון נכנס לחיי. החיים עם המשפחה היו אוטופיים. לא יכולתי להאשים את הילדים שלא אהבו אותי. לא הייתי ילדה כמו כולם. לא עניין אותי מה שעניין את כולם. כל ההתעסקות הזאת במותגים, בסרטים שכולם הלכו ­ לא עניינו אותי. עשיתי את עצמי, הלכתי, אבל זה לא זה". "אני רוצה להיות ריבוע חדש" מפתיע אותך שבתקופה שבה לא ממהרים להוציא דיסקים, בעיקר לאמנים צעירים, מחתימים אותך על חוזה לחמישה תקליטים? "ובכל זאת החתימו אותי ולא צריך להגיד יותר מזה. כרגע אני בשלב איסוף החומר. זה התהליך שהוא הכי ארוך והכי קשה ליצור זהות. אני גם לא ממהרת כל כך, כי אני רוצה קודם לגמור את בית הספר למשחק. זה לוקח ממני פוקוס, אז אני אוספת חומר באטיות ובשיקול דעת, וכשהדיסק ייצא, אני רוצה לדעת שכל שיר שיצא משם הוא בונבוניירה. לבחור חומר זו עבודה. אתה בוחר את מה שאתה מתחבר אליו. צרויה להב כותבת לי, ומתנהלות בינינו שיחות עד השעות הקטנות של הלילה. היא צריכה להכיר אותי בשביל לכתוב לי. להכיר סיפורי חיים שלי, לדעת מה אני רוצה להגיד. צרויה להב היא בן אדם שלא חלמתי שאני אפגוש אותו בכלל, והנה היא כותבת לי. זה דבר מדהים".את בחרת בה או הד ארצי?"אני. יהודה עדר, המפיק, ביקש ממנה והיא לא מיד הסכימה. היא אמרה 'תביאי לי דיסק', אז הבאתי לה דיסק, ורק אז היא רצתה להיפגש איתי ורק אחרי שהיא נפגשה איתי, היא הסכימה לכתוב לי. היא לא כותבת לכל אחד. היא כתבה לפוליקר, לריטה, לריקי גל. היא אדירה". היא הכותבת היחידה בדיסק?"לא. כותבים גם אנשים צעירים, שהם עוד לא מפורסמים, וזה הכי חשוב, כי כל האנרגיות של היצירה וההתחדשות הם הדברים החדשים והטובים באמת, כמו קרן פלס או אורי זך, שעובד איתי והוא הבן אדם הכי חשוב בתקליט. הוא ויהודה עדר, שמביא את הניסיון". במוזיקה הישראלית העכשווית יש חידוש?"אני חושבת ששרית חדד חידשה". במה?"בעצם היותה היא. אף אחת לא שרה ככה קודם. ודרך אגב, היא לא סתם פרחה ­ היא פרחה מרגשת. כשהיא בוחרת שירים טובים היא מאוד מרגשת. וטל שגב, אני מתה עליו".אבל גם הוא לא מחדש, הוא עושה שלמה ארצי .2 "אולי בגלל זה לא יזכרו אותו לדורות. הוא יכול להצליח מעכשיו לעכשיו. אביב גפן חידש מאוד. גם דנה ברגר. החידוש שלי זה השילוב של אתני ואלקטרוני ואני ­ פשוט האישיות שלי, כמו שלכל אחד יש את האישיות שלו ­ ועוד לא היה משהו כזה. לא היה אותי. וגם השילוב הזה של מישהו שמסוגל להחזיק קהל, להצחיק אותו ולגרום לו לבכות באותה הופעה. זה לא דבר שאני מכירה. פה יש שילוב, יש קתרזיס. יש דרמה מאוד גדולה, שאנשים נורא מתרגשים. יש פורקן משני הכיוונים, וזה דבר שבארץ עוד לא ר איתי".זה לא שיא הצניעות."זה לא קשור לצניעות, אני לא אומרת שזה הכי טוב שיש. אני רק אומרת שזה מה שאני. שאבתי את זה מבט מידלר ומברברה סטרייסנד". מה את חושבת שאנשים אומרים עלייך, על הסגנון שלך?"אמן שחושב ודואג רק על מה יגידו עליו, נופל מהר מאוד. חלק מהאנשים אוהבים את זה, חלק מהאנשים יגידו שאני אובר דרמטית. חלק יגידו שאני לא צריכה לדבר יותר מדיי. יש כאלה שמפריע להם שאני גם מצחיקה וגם דרמטית. יש אנשים שצריכים את הסידור הזה ­ או שתהיי רק זה, או שתהיי רק זה. צריכים ריבוע. אני רוצה להיות ריבוע חדש, ריבוע שלא היה. החידוש אצלי הוא במה שאני עושה עם החומר הזה, ולא עם החומר עצמו. יש הבדל". "אני מושפעת מכל הזמרות בארץ" כמודל לחיקוי בארץ, מציינת מסיקה את ריטה, ריקי גל ואחינועם ניני. "כל הזמרות שיש בהן שילוב של ווקאליות, הגשה ורגש נורא גדול. לאה שבת, מתה עליה. הזמרות שאני למדתי מהן אלה ריקי גל וריטה ­ בזכות השואו, ואיך להגיש שיר. ריקי גל הייתה מורה שלי ברימון וגם חברה קרובה שלי. עם שלמה גרוניך אני עושה פרויקט לפסטיבל ישראל. פרויקט של נועם שניר, אדם שהיה צמח והתעורר לחיים וכותב שירים ­ אמא שלו היא מיריק שניר, סופרת הילדים הידועה ­ עם שם טוב לוי, יוני רכטר ועוד גדולים וטובים. אני מושפעת מכל הזמרות בארץ. כל הדיסקים שלי זה רק יהודית רביץ, נורית גלרון, גלי עטרי, אתה לא מאמין. רק זמרות ורק בעברית. גליקריה מדהימה בעיניי, וברברה סטרייסנד, שהיא שחקנית וזמרת והיא מבריקה, מצחיקה ומרגשת אותי. היא מושלמת. לוויטני יוסטון יש את הקול הכי יפה בעולם. אלאניס מוריסט מרגשת אותי הכי. ומריאן פיית'פול. אלה שמביעות איזו צעקה, כאב. מדונה בפרפקציוניזם שלה. כל הבמה זו האמנות שלה. ללכת על הקצה. ואום כלתום, שהיא סוף הדרך. גיליתי אותה בגיל מאוחר, אבל טוב מאוחר מלעולם לא".יש לך מחשבות על קריירה בחו"ל?"אם הייתי מעדיפה לשיר באנגלית, לא הייתי פה. הייתי נוסעת ללמוד בלונדון, אבל פה אני מרגישה שאני מרמה כשאני שרה בשפה לא שלי. תשמע, אני כנראה אעשה גם את זה, אבל אם היית שואל אותי מה הייתי רוצה ­ להצליח בארץ ושלא יכירו אותי בכלל בחו"ל, או להצליח בחו"ל ושלא יכירו אותי בארץ ­ אני מעדיפה להצליח בארץ. לשיר בשפה שלי, לאנשים שלי. זה חלק ממי שאני. שפה זו מהות של בן אדם, וכשאתה שר בשפה לא שלך, אתה קצת בוגד במהות שלך."אני אשיר באנגלית, ואני גם שרה בערבית במופע שלי, אבל אני לא חושבת באנגלית. אני שרה בשפה שאני חושבת בה. שפה שאני אוהבת. להגיד 'אני אוהבת אותך' זה הרבה יותר קשה מלהגיד 'איי לאב יו'. אני אוהבת אותך זה בא ממקום שאתה... צריך להתכוון לזה, אחרת אתה לא יכול להגיד את זה. ו'איי לאב יו' זה לא בעיה להגיד. זה לא השפה שלך. כמו שהרבה יותר קל לי לקלל באנגלית מאשר בעברית, כי זו לא השפה שלי. קל להגיד פאק, אבל קשה להגיד זין".