אנחנו מגלגלים, מפילים ומסובבים אותם היום צפריר הולך לגן רגיל ואצל דקל חלה התקדמות ניכרת בתנועה ציפי שגיא 13/01/03 צפריר הראל מקיבוץ דליה היה בן שלוש כשאובחן כאוטיסט. "הוא התחיל אז ללכת לגן, ושם היתה לו רגרסיה", מספרים הוריו, אמיר ומיכל. "הגננת הסבה את תשומת לבנו לכך שהילד מסתגר בתוך עצמו ומשחק באותם המשחקים כל הזמן. ייחסנו את הנסיגה הזאת למצב החדש של המעבר לגן והניתוק ממני, ולעובדה שבערך באותו זמן גם ילדתי", מספרת מיכל. "בגן בעצם התגלתה המסכה האוטיסטית שלו. נעלם קשר העין. כל המלים נעלמו לו. מבחינה גופנית צפריר היה חלוש ופיגר בהתפתחותו. צידו השמאלי היה פגוע במיוחד ולא תיפקד בכלל. לאט­לאט הוא הלך והסתגר בתוך עצמו, דיבר בג'יבריש, מלים לא מובנות, כל הזמן רץ ממקום למקום. היה לו תחנות קבועות בסדר כפייתי, מהנדנדה לטרקטור. הוא היה מנותק, שקוע בתוך העולם שלו", נזכרת מיכל. "עד אז הוא היה צמוד אלי, ינק עד גיל מאוחר ומאוד אהב אותי, ופתאום הוא לא ראה אותי יותר, כאילו אין לו אמא".בהמלצת חברים התחילו מיכל ואמיר לטפל בצפריר בשיטת ורדי, שכוללת מסאז'ים ותרגילים לפיתוח המוח ולחיזוק הגוף. "היה צריך ללמד אותו הכל מהתחלה, ללכת בצורה נורמלית, לטפס", מספר אמיר, בעל עסק משפחתי. "הייתי לוקח אותו ל בריכה ומתעקש שישחה, ואת הצרחות שלו שמעו למרחקים. בעיני מי שהיה שם באותו רגע בטח נראיתי כמו אב מתעלל. היה לילד סדר יום מטורף. במשך קרוב לשנתיים הפסקתי לעבוד. מכרנו את הבית שהיה לנו ומזה התקיימנו". מגע מסביב לשעון במשך שנה הוריו של צפריר עבדו איתו בשיטת ורדי ברציפות ובהתמדה, יומם ולילה. "גייסנו גם את הורי, שגרים בקיבוץ, ולפעמים היינו עובדים איתו חמישה אנשים ביחד, כשכל אחד מחזיק לו יד או רגל, וגם כשהיה הולך לישון היינו ממשיכים את המסאז'ים", מספרת מיכל. "כעבור שנה הגענו איתו להישגים הכי טובים שאפשר, עד שהטיפול מיצה את עצמו. ניסינו גם טיפול הומיאופתי, שבהחלט נתן דחיפה מסוימת, עד שגם זה מיצה את עצמו".בשלב זה, מספרים השניים, פגשו את טרונד ביורנסטד, שעלה מנורבגיה ב­1979. הוא התחיל לטפל בצפריר לפי שיטתו, המוקסיטה (יד סגורה­פתוחה). את השיטה פיתח ביורקנסטד, בעל דאן 4, במהלך שנים רבות של עיסוק בתורות לחימה ובהילינג. שיטת המוקסיטה, שזכתה לאישור בינלאומי ב­1994, משלבת טיפול פיזי, טיפול באנרגיה ביו­מגנטית ותזונה מתאימה."לכל אחד יש יכולת ריפוי ביו­מגנטית. אנחנו פשוט לא יודעים את זה", אומר טרונד ביורקנסטד. "את מה שאני יודע אני יכול ללמד אחרים. אנחנו יכולים להרגיש את כל הנקודות בגוף שבהן קיים לחץ, לשחרר את הלחץ ולפתוח את החסימות האנרגטיות. לחימה היא קצה אחד, הכוח לרפא הוא הקצה השני. באמצע קיים הפוטנציאל, השינוי הרגשי שיכול לחול אצל כל אחד, ומכאן בעצם מתחילה העבודה".איך אתה מצליח להביא ילד אוטיסט לשתף איתך פעולה?"אצל חלק מהילדים האוטיסטיים, בגלל שהם גם היפר­אקטיביים וחזקים, צריך ממש להילחם איתם. אנחנו מגלגלים אותם על מזרנים, מפילים אותם ומסובבים אותם. באותו זמן שאנחנו עושים איתם כל מיני אמנויות לחימה אנחנו לוחצים על כל מיני נקודות לכמה שניות, ואז מצליחים להביא את הילד לידי ריכוז."ילד אוטיסט הוא כמו חיה פצועה במנהרה, ללא כלים להישרדות, שהיא היפר­רגישה לאור, ואם האור זה העולם שסביבו אז הוא יימצא כל הזמן בתוך המנהרה. לכן גם השמיעה של הילדים האלה טובה מהממוצע, וגם האינטליגנציה, כפיצוי. לילדים אוטיסטיים אין יכולת לבטא את עצמם באמצעות דיבור אלא באמצעות תגובות רגשיות, ולכן ילד אוטיסט שרוצה עוגייה, למשל, הדרך שלו לבטא את עצמו היא על­ידי בכי, כעס וצעקות. בגיל 12 אין לחברה מה לעשות איתם. הם חזקים פיזית, אז מכניסים אותם למוסד."בהתחלה הייתי צריך ללמד את מערכת העצבים של צפריר מה זה כאב, ללמד את המוח שלו מה זה פחד, כי לילדים אוטיסטיים אין פחד והם גם ל א חשים כאב. הייתי מעמיד אותו על הכתפיים שלי, זורק ותופס אותו רגע לפני שהוא פוגע ברצפה. זה יוצר קשר בין העיניים, המוח והגוף, וקשר עין זה מה שאני מחפש ליצור בהתחלה. זה בא מתוכו, זה לא אילוף, כמו בשיטות אחרות. העבודה הביו­אנרגטית פועלת עליו מבפנים. הילד מחליט מה לעשות. כשאני מרים אותו באוויר ומתחיל לגלגל אותו הוא מתחיל למדוד טווח, הוא מודע לכך שהוא עומד ליפול ועושה מה שילדים עושים באופן אינסטינקטיבי, ומרים את ידיו. כשתינוק נופל ומקבל מכה הוא מחייך, כי הוא לא מכווץ שרירים. הוא לומד מהתגובה המבוהלת של ההורה שצריך לבכות. צריך ללמד אותו לקום כאילו לא קרה כלום".על אילו עקרונות של תזונה חשוב לשמור?"צריך להוציא מהתפריט את הסוכר הלבן, להוריד את צריכת הקמח הלבן ומוצרי חלב. מומלץ מזון אורגני, ולהפחית את הגלוטן, חומרי שימור וצבעי מאכל, בשר בקר, שוקולד וקקאו. תזונה נכונה מביאה לניקוי הגוף מרעלים ומהמתכות הכבדות שהצטברו בתוכו. הילדים האלה גם סובלים מהצטברות של ליחה בקיבה, בריאות ובסינוסים, והם מרבים לתפוס את הראש בידיים, כי זה גורם להם ללחץ באוזניים", מסביר טרונד ביורקנסטד.לד בריו, "צפריר היה מקרה מאוד קיצוני, כי גם החלק השמאלי של גופו לא תפקד, והוא לא שלט על היד והרגל השמאליות. בגיל ארבע הוא היה צריך להספיק לעבור דברים שלא עבר מגיל שנתיים והרבה פעמים, כשעושים הפסקה לשבוע, רואים אצל ילדים כאלה את הרגרסיה. הילד מגיב בצמצום ומתנהג כבן שנתיים. אני מתחיל עם תרגילים גופניים שיביאו לקשר בין המוח לפעילות של הגפיים. אני לוקח את הילד לשטח ורץ איתו בכל מיני מקומות שיש בהם אבנים וסלעים, והרגל צריכה לעבוד אחרת"."צפריר נולד בלידת ואקום", מספרת מיכל. "ויש מחקרים שלפיהם %85 מהילדים האוטיסטיים נולדו בלידת ואקום או בלידת מלקחיים. הסתבר שהוא לא עבר את כל שלבי ההתפתחות התקינה, מה שיצר אצלו מדרגות רעועות, והכל קרס כשהוא הגיע לגיל הגן. אז הוא נכנס לאותו מצב של חיה פצועה במנהרה, סגר את עצמו כדי ששום דבר לא יפגע בו יותר."בשבועיים הראשונים, כשטרונד התחיל לעבוד עם צפריר, כל מיני דברים התחילו להסתדר. טרונד טיפל בו שלוש פעמים, שבועיים בכל פעם, עם הפסקה של חודשיים. אחרי כל מחזור של טיפולים התוצאות היו מדהימות וההתקדמות מטאורית. הטיפולים נעשים במרכז 'רותם' בקיבוץ ד ליה. כדי לקבל חוות דעת מקצועית אובייקטיבית על ההתקדמות שלו הלכנו לפגוש את הנוירו­פסיכולוגית השיקומית שאיבחנה אותו, וגם היא נדהמה מהתוצאות"."צפריר אמנם אובחן כבעל סיכויים טובים, והכוונה היתה שעד גיל 16 הוא יגיע להישגים, אבל לנו אין את הזמן הזה", אומר אמיר. "מי שאיבחנה אותו לא הביאה בחשבון את טרונד ואת העובדה שיש לו שני הורים משוגעים". כיום צפריר הולך לגן ילדים רגיל, מרבה לחייך, יוצר קשר עין ומדבר ברור. "נכון לעכשיו, צפריר מחובר ומודע יותר לסביבה. רמות הקשב והריכוז שלו עלו פלאים והיכולת הגופנית שלו מאוד השתפרה", אומרת מיכל. "תמיד ידעתי שבתוך תוכו, עם כל מגבלות התקשורת, יש לי ילד רגיל, ונשבעתי שהוא יגיע לכיתה א' בבית ספר רגיל". מלת המפתח היא הפכים דקל בן העשר מקיבוץ משמר העמק נולד בשבוע ה­29 להריון, ואת החודשיים הראשונים לחייו בילה בפגייה. זמן קצר לאחר הלידה הוא אובחן כסובל משיתוק מוחין (סי.פי.). עיקר הפגיעה היה בגפיים. "אז החלו הריצות", נזכר אביו רונן, מורה לחינוך גופני. "חוץ מללכת לקוסמים היינו אצל המומחים הכי הגדולים בכל תחום. היום, בעקבות הטיפול אצל טרונד, הילד מסוגל להזיז את הידיים וגם מתחיל לזחול."לטרונד הגעתי כשלקחתי אצלו קורס שבמהלכו הוא הסביר לי, דרך הגוף שלי, איך הדברים נעשים. אני בא מתורות הלחימה, והיה לי מאוד קל להתחבר לזה. זה נמצא בתחום שלא קיים בעצם מבחינה רפואית. קשה להסביר את זה. כשהוא נוגע בך או נמצא סביבך אתה מרגיש שהחדר מתמלא. טרונד אומר: 'אנחנו נמצאים במקום שבו נגמרות המלים. זה כמו חם­קר, כמו הרוח מהמזגן שמפריעה לי, אלא שאין פה מזגן. מלת המפתח כאן היא הפכים. בנקודות שאפשר להרוג, לפי תורות הלחימה, אפשר גם לרפא. ההבדל הוא בכוונה. אם הכוונה להרוג, הוא ימות. אם הכוונה להחיות, הוא יחיה. הנקודה היא אותה נקודה."דקל אומר על הטיפול של טרונד: 'זה כואב, אבל נעים' והוא צוחק ובוכה בשנייה שאחרי . זה עובר דרך החיבורים הרגשיים, מהנקודה הפיזית למקום הרוחני. אתה מתיידד עם הכאב. טרונד אומר: 'כואב לך, אז מה? אתה מפחד, אז מה? אתה לוחם או משלם באיכות החיים שלך. אנחנו נלחמים לפעמים בבלתי אפשרי מבחינה פיזית, אבל זה מביא אותנו למקום רוחני, ושם הניצחון'. "הבן שלי כלוא בכיסא גלגלים, אבל אפשר לקנא בו על שמחת החיים שלו, על מידת הסקרנות שיש בו כלפי כל דבר שנמצא סביבו, בלי להרגיש לרגע שהוא נכה. במחשבה שלו, הוא בריא. בימים הראשונים אחרי הטיפול הוא היה מגיע הביתה ומיד נשכב לישון. זמן קצר אחרי הטיפול הוא כבר היה רוצה ללכת. הגוף שלו היה מתמלא באנרגיות שהיה קשה לו להכיל, ונפתחו אצלו הרבה מעברים שהיו חסומים. מתחילות לצאת הרבה מאוד תחושות. דקל אומר: 'אני לא יודע למה אני עצוב, ולמה אני פתאום בוכה ורגע אחרי כן צוחק'. הכל עובד ברמות שאני לא יודע להסביר."חל אצלו שיפור באיכות ובטווח התנועה. היד שלו עולה יותר גבוה, האצבעות נפתחות. הוא מצליח לשלוט בהורדת ובהרמת הרגל. כשמעמידים אותו הוא עומד יותר נכון. הוא חש גירודים במקום שעד כה לא הרגיש".יש תקווה שאי­פעם הוא יילך?"לא הייתי הולך עד לשם. גם לא מעניין אותי ה'לאן'. דקל שואל אותי: 'למה אני לא יכול ללכת?' וזה כמו מצב של קצר. מפעילים את המתג, אבל האור לא נדלק. כל תנועה שדקל עושה צריך לפרק להמון חלקים קטנים. אותי יותר מעניין הצד הרגשי מאשר הצד הפיזי, ומבחינתי השאלה איננה ללכת­לא­ללכת, אלא איכויות תנועה שלא היו קיימות קודם".