הרבנים שורפים ספרים נתן קמינצקי רצה רק לפאר את הרבנים הנערצים עליו אלי שי 10/01/03 מזה שבועות אחדים נסער האגף הליטאי של היהדות החרדית מספר בן יותר מאלף עמודים, שיצא באנגלית תחת הכותרת "עשייתו של גדול". המחבר הוא ר' נתן קמינצקי, בנו של מי שנחשב לאחד מגדולי ההלכה של יהדות ארצות הברית, ר' יעקב קמינצקי זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומי שעמד בראש ישיבת תורה ודעת בניו­יורק.הספר, המתאר בפרטנות עצומה את חייהם של גדולי תורה בסוף המאה ה­19 ובראשית המאה שעברה, הושווה לצלם בידי קנאים נסערים בישיבת מיר באמריקה, הוחרם במודעות רחוב בשכונות החרדיות ונשרף בידי צאצאיו של אחד הרבנים המונצחים בו. תקופה קצרה לאחר צאתו לאור הוא צונזר והועלם כליל; המו"ל והמחבר חוששים להפיצו, עותק יחיד הועבר לאגף הנדירים של הספרייה הלאומית בירושלים, שם ניתן לעיין בו במיקרופילם.הכתבה הבאה מובאת כשירות של עיתונות חופשית לציבור המנוע מקריאתם של ספרים מצונזרים מטעמים דתיים.לקראת סוף נובמבר, לאחר שמלאו החוצות פשקעווילים נזעמים נגד ספרו, ניסה קמינצקי להעביר את רוע הגזרה במודעה ב"יתד נאמן". המודעה האפולוגטית, החתומה על ידי "המחבר" בלא ציון שם, נשלחה מלאס אנדזעלעס (לוס א נג'לס). השמועות אומרות שקמינצקי ברח מהארץ. "מאחר שמערערים על דברים שהובאו בספרי, הסכמתי שגדולי תורה קוראי אנגלית אשר ניקבו בשם ובהסכמת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, יקראו את הספר וכל דבר שיסברו שצריכים לשנות בו, אשנה בו", מבטיחה המודעה. "נתתי הוראה לבל יפיצו, והנני מבקש מכל אלה שהספר כבר ברשותם שייאותו לחדול לקרוא בו עד שיבורר הדבר".אלא שאפילו הנוסח המתנצל לא עזר להעברת רוע הגזרה; עברו לערך ג' שבועות ועמודו הראשון של "יתד נאמן" נסער שוב מאותה פרשה. הפשקעווילים שעיטרו את לוחות המודעות במשכנות החרדים עברו עתה לעיתון, ובנוסח החדש נוספו להם חתימותיהם של גדולים מזועזעים נוספים. בנוסח ששוכפל בעמוד הראשון בשתי גירסאות (האחת כמודעה והשנייה כידיעה) נאמר כך: "נזדעזענו לשמוע מפי תלמידי חכמים נאמנים כי מפיצים 'בוך' BOOK() שנדפס הנקרא 'עשיית גדול', והוא מלא דברי השפלה חמורים".מה בדיוק טיבם של דברי ההשפלה הנוראים והיכן הם נחבאים, אין המודעה טורחת לפרט, משל פנתה לעדר החשוד בקשיים בהבנת הנקרא. ואולם היא ממשיכה בנימה מזועזעת בתיאור הספר המלא כביכול "דברי זלזול, ביזיון ­ על כמה מגדולי רבותינו הקדושים". המודעה תובעת את כבודם של הגדולים המזולזלים לכאורה "אשר מפיהם חיים כל בית ישראל" והיא שבה ונוזפת ב"בוך" החצוף, הזה מקרוב בא, המתיימר "לבטל על ידי הטלת דופי ומשפיל הדר כבודם". וכמו לא די בכך, מואשם הספר בהטלת ספקות ובזריעת בלבול הדעת "בהחדרת דעות כוזבות בנוגע לעסק התורה באופנים מסוימים, וכל זה בשם גדולי ישראל". מנוסח המודעה יקשה לדעת מהם האופנים המסוימים, ואולם נרמז כי אחד מעוונותיו של החיבור החתרני בהחדרת לימודי חול לכוננית הספרים החרדית, ולפיכך יש "לעקור את הפרצה הנוראה של ערבוב לימודים אחרים". הספר האנגלי מסומן אפוא כנושא "סכנה נוראה" של השחתת הנוער "בפרט לצעירי הצאן בחו"ל, אשר הרבה מהם עומדים בניסיונות גדולים, הרוצים להרחיקם ממבועי הנצח של עסק התורה". כדרכם בקודש של פשקעווילים מעין אלה, נמנעה המודעה המזעזעת לפרט על מה בעצם יצא כל הקצף הגדול הזה, ואולם היא חותמת בנימה פסקנית: "כי לא תהא כזאת בישראל עם קדושים ו'בוך' זה אסור לבוא בקהל ­ להחזיקו בבית ולקרוא בו והן לעשות בו מסחר וכל שומר נפשו יתרחק ממנו כמטחווי קשת". הספר בקיצור הוכרז כחתרנות טעונה "וידע כ י סכנתו עצומה" והמתפתים מוזהרים לבל יתעו לחשוב כי עסקינן ב"ספר של סיפורים על גדולי ישראל, אלא להפך". משמע אין זה ספר שבחים לצדיקים "וכולו נושב ממנו רוח של קרירות והתרחקות מהתכלית האמיתית". על המודעה חתום הרב יוסף אלישיב, יורשו של הרב שך ועוד ט' גדולי תורה. המודעה תוגברה כאמור בידיעה עיתונאית של העיתון שחזר עליה תוך שהוא מוסיף כי "מרנן ורבנן מינו רבנים דוברי אנגלית שיסרקו את הספר כולו והתברר כי אכן כלולים בו דברים חמורים ביותר". הרב ברח מהישיבה לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר Making of a Godol ,Hameseorah Publishers ­ Nathan Kamenetsky() יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית, המחזיק כ­1,400 עמודים, מודפס בהידור בשני כרכים סדורים ומתוקנים, עשירים במפתחות, במראי מקומות ובשפע הערות. המחבר עצמו, איש רך דיבור ונעים הליכות, בעל ייחוס רבני עצום ומי ששימש כראש ישיבה ב"איתרי", אינו נשמע חלילה כמבקש לזלזל בגדולי ישראל. קמינצקי מצטייר כאדם שכל מפעל חייו, המושקע בספרו, עומד בצילו של האב שנחשב לאחד מגדולי התורה של האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית. מה אפוא גרם לקצף הגדול והנורא שיצא על הספר עד כדי שריפתו בישיבת לייקווד, החרמתו המוחלטת של החיבור בתוספת איום הרחקה על כל מי שיקרא ויחזיק בו וקביעתם של ראשי ישיבת מיר באמריקה כי עדיף לאדם להחזיק צלם בביתו על קנייתו של הספר האסור?בחברה החרדית צריך תמיד מישהו לכתוב נגדו פשקעווילים, כחלק משחרור פולמוסי הפורק אנרגיות יצריות. הסערה התורנית כמו עונה על חסך בהיפעלות רגשית ציבורית. הסקרנות הגואה, השילוב של מציצנות בכתבים המוחרמים, רכילות וחרם ­ יוצרים את הדינמיקה של מש יכה ורתיעה, העונה לצורך בסיסי בסיפוק יצרי מסוים בחברה נעולה, מנועה מערוצים אחרים של פורקן.ואולם ייתכן כי בפסילה הנוכחית יש גם טעמים נקודתיים יותר. הראשון קשור בתפיסתו העקרונית של המחבר שביקש לחרוג במידת מה מספרות שבחים הגיוגרפית, הממחזרת סדרת אגדות על צדיקים גמורים, שמוצגים באמצעות ערכת אמירות שחוקות ככליל השלמות עלי אדמות. קמינצקי, שהושפע מקריאת ספרות היסטורית ביקורתית, ביקש לכתוב על גדולי התורה כבני אדם הנאבקים בעכבות וביצרים, בהתפרצויות אגו ובנפילות. אין משתמע מכך כי רצה להציגם חלילה בשפלותם או בצורה שאינה חינוכית מבחינת ההשקפה החרדית, אך באותם מקומות שבהם היה צריך לבחור בין שקר חינוכי רווי מוסר השכל מפויס לאמת ביוגרפית ­ העדיף את הדרך השנייה. את החשיפות מחיי הגדולים הוא אופף בדיבורים של יראים בנוסח "כי לא מחשבותיהם מחשבותינו", בהרגיעו את הקורא כי אפשר שהנפילות לכאורה של גדולי התורה עשויות להעיד דווקא על מעלות אנושיות, אף כי נסתרות. קמינצקי סבר לפי תומו כי בכותבו על גדולי הרבנות במאה שעברה יוכל ליהנות מחוק ההתיישנות של המחלוקות ­ ברוח הפסוק "גם שנאתם גם קנאתם כבר א בדה". לפיכך לא טרח על הצנעת האמת והוא מציג את הרבנים כבני אדם.ד"ר קימי קפלן, מרצה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, אומר כי נראה שהקצף שיצא על המחבר נובע פשוט מנטייתו לבצע האנשה לגדולי תורה ­ מעשה שבציבור הזה הוא בחזקת חילול שלא ייעשה. כך למשל כשתיאר את אירוסיו של ידיד נעוריו של אביו, הרב אהרון קוטלר, לבתו של הרב מלצר, סיפר גם על מכתבי האהבה ששלח הארוס לארוסה, ושהתגלו בידי אביה. איזה תכשיט הבאת לי?! פנה אבי הכלה בתרעומת לשדכן. לא הבטחתי לך צדיק, אלא הבאתי לך עילוי, אמר מזווג הזיווגים. אנקדוטות בלתי נסבלות מעין אלה הן שהציתו כנראה את זעמם של צאצאי הרב אהרון קוטלר, שהבעירו מדורות לשריפת הספר במעוזם שבלייקווד.קוטלר (1892­1962), מגדולי הישיבות הליטאיות, נחשב לעילוי עוד בקטנותו והיה מראשי אגודת ישראל וממייסדי החינוך העצמאי. במלחמת העולם השנייה נמלט מארץ לארץ עד שהגיע ליפן ולאחר מכן הקים בארצות הברית את בית המדרש הגבוה בלייקווד ניו ג'רסי, הנחשב למקבילה האמריקנית של ישיבת פוז'נב, שממנו ניהל בשלט רחק גם את ישיבת עץ חיים הירושלמית.קמינצקי כתב על ר' אהרון קוטלר כעל י דיד הנפש הגדול של אביו, אך המעשיות שהביא מחיי הרעים והנעימים המתועדים בשנות צעירותם ובשלבי הפיכתם ל"גדולים" העלו את הסעיף של החרדים הליטאים. יעקב קמינצקי רכש השכלה כללית וסבר כי נוער חרדי באמריקה נזקק ללימודי חול, מה שאין כך בארץ הקודש. מלכל'ה, אחות ר' אהרון, נהפכה לפרופסור למתמטיקה, וכשאחיה הרב היה בא לבקר את הרווקה הקשישה בבית אבות, נהגה לטעון כי נהג בטיפשות כשהשחית את כישרונותיו העדיפים משלה על הרבנות, במקום שיפנה למדע.הגורם השני שהצית את זעם החרדים יצא מן הסתם בשל תיאור גדול התורה, יעקב קמינצקי, אבי המחבר כחובב ספרות רוסית ואנגלית ובמיוחד שייקספיר, אגתה כריסטי, שרלוק הולמס ופושקין. "דאס אויך ניט!?" ­ גם זאת אינכם יודעים ­ נוזף הרב בתלמידים נבערים שלא שמעו על אנה קרנינה ובמקביל הוא משתבח בידיעותיו הפילוסופיות באלפטון ובאריסטו, בקאנט, הובס ולוק. הספר גדוש אמירות בלתי תקניות כאלה: ר' חיים סולוביצ'יק מתואר כמי שמואס בגינוני שררה רבנית ומעדיף לנהל מפעל לסודה. מסופר על פחד הקהל של רבנים בראשית דרכם, וגדולי תורה נוזפים בתלמידיהם בקריאות כגון "שייגץ", "טורקי שיכור" ו"פרה אדומה ­ שתוק!". רבני סלודובקה המהוללה מתמכרים למשחקי שח. אהבת הנפש של אבי המחבר לידיד נעוריו, ר' אהרון קוטלר, והעובדה שסבתו פצחה בקריאה "הוי, השכינה נחה עליו" ­ למראה אהרל'ה הינוקא היתום, כשביקר לראשונה בביתם ­ לא קיררה את זעפם של צאצאי הרב קוטלר שהבעירו את הספר (אולי משום שגדול התורה שלהם מתואר כמי שנמלט מישיבת סלודובקה, אחר שגילה כי המשגיחים מצנזרים את הדואר המשפחתי המגיע אליו).הספר הגדול, שהליך הפקתו אינו זול והמחקר שקדם לו ארך שנים מאז שפרש המחבר לגמלאות, נתמך בידי בעלי המאה, הנדיבים הקנדים הידועים, יוסף טנאננבאום ומשה ריכמאן ואחיו, בתגבור ג'נטלמן אירופי עתיר ממון, שהעדיף לשמור על אנונימיות. על ההפקה בפועל טרח משה קפלן, חותנו של מאיר כהנא שהיה שכנו של המחבר. "בגלל האמת" קמינצקי, שמפעל חייו נעלם מן החנויות, אף כי מחירו מאמיר באמריקה כתמונה נדירה לאספנים סקרנים, מעדיף לשמור על פרופיל נמוך, מהול בנימה סטואית. הוא מצטט את הפתיחה ל"מורה נבוכים" באומרו שכתב למען המעולים המועטים ואין לו עניין בהמונים הנבערים בלאו הכי. עכשיו שהספר מצונזר אינו מתכוון לעלות על בריקדות חלילה, מה גם שהלחץ החברתי עלול לגרום במקרים כאלה לבידוד ולפגיעה בהשתדכותם העתידית של צאצאיו. המחבר האילם מתנחם באמירות מסוג יפה שתיקה ועדיף, למען הבריאות, שלא לעורר תרעומת. בינו לבין עצמו הוא קובע כי יצא עליו הקצף "בגלל שאמרתי את האמת" ואף מתעודד מטלפונים המגיעים מאותם קוראים מעולים מעטים בכל העולם שבזכות ספרו התחזקו בלימוד התורה. סיפורי הצדיקים האנושיים שלו כבר המתינו מאה שנה, לא בוער לו לחכות שנה עד יעבור זעם. האמרה היידישאית החביבה עליו היא (בתרגום חופשי) "אם רוצים לטפס על קירות חלקים, אזי ממציאים זיזים", משמע מחפשים תירוצים להיטפל לספרו. הוא אינו מרגיש אשם, אך גם אינו מתכוון לעורר מהפכות. יש לו כמדומה השערות לגבי זהותם של אותם תלמידי חכמים נאמנים שהוציאו דיבת ספרו רעה וספק רב מאוד אם גדולי ישראל, החתומים על המודעות נגדו, טרחו כלל לקרוא 1,400 עמודים באנגלית, שכלל אינה שגורה על פיהם. כדרכם של ספרים מצונזרים, יש ל"עשייתו של הגדול" הרבה סקרנים ומבקרים ומעוררי שערוריות ומעט קוראים באמת. הבן האובד קמינצקי, הסולד מהמשיחיות החב"דית, כותב עם זאת בהשראת הלובביץ' על הצורך לספר אמת היסטורית גם כשאינה נעימה. והנה בראשית השושלת האדמו"רית בחב"ד, עומדת דמותו אפופת האפלה של רבי משה שניאורסון, בנו העילוי של מייסד התנועה, רבי שניאור זלמן מלאדי. משה היה הכבשה השחורה של חב"ד; בעוד כס הירושה עובר לאחיו הבכור, דוב בער, עבר בן הזקונים משבר נפשי ובריאותי, שבעקבותיו התנצר בגיל 36. השמועות שהילכו עליו סיפרו שביקש להקים כת פורשת, שיצא מדעתו או שהוצא ממנה בידי יריביו, שהתאהב בגויה שהרתה לו לזנונים ושנפטר בגלות, אובד ונידח, אחר שתעה ברזי הקבלה. ההיסטוריוגרפיה הרשמית של חב"ד העדיפה לצנזר, להעלים ולהכחיש את "המקרה הידוע". אסף דוד פרסם בעניין מאמר מלומד ומעניין (ציון סה), אך לא הכריע בין הגירסאות והמסורות השונות. בועז אפלבאום פרסם ספר מדעי פחות וצבעוני יותר ­ "גוי של חב"ד" (הוצאת "ביתן"). הספר מזווג לבן האדמו"ר שתי אהובות. האחת פרוצה, השנייה רוזנת. הרומן התיעודי אינו מסתפק באספקת זיווגים פרועים לבן האדמו"ר; השתמדותו של רבי משה משמשת אותו להדגשת היסוד המשיחי, הנוצרי והשבתאי כביכול, הנ חבא לדבריו מאחורי הכת החב"דית.