זהירות, הורים מרצח התינוקת קדם- פימשטיין בידי אביה וממקרים קודמים עולות כמה שאלות נוקבות. איך נגן על הילדים? שלי פז 12/12/02 מיד כשנודע כי הודיה קדם­פימשטיין בת השנה ועשרה חודשים נרצחה באכזריות בידי אביה, אלי פימשטיין, מהנדס כימיה מירושלים, שאלו בייאוש השכנים של המשפחה והמתנדבים הרבים שהשתתפו בחיפושים אחרי הפעוטה "מה קורה למדינה? איך זה שיש בה כל כך הרבה מטורפים?"אכן, אין ספק שמדובר ברצח מתוך טירוף. מה מביא הורים לילדים, בשר מבשרם, ליטול את חייהם של היקרים להם מכל? ארבעה ימים סיפר האב אלי פימשטיין בפני כל מי שרצה לשמוע כמה הוא אוהב את בתו וביקש מכל מי שיכול, שיסייע להביא למציאתה. ובכל אותה עת הוא ידע ­ הודיה כבר לא היתה בין החיים, טמונה בתוך בור שכרה מראש ביער ליד ירושלים.מומחים ופסיכולוגים המתמחים בטיפול בבעיות משפחה מסכימים כי בכל מקרה יש להגביר את המודעות לדיווח של שכנים, חברים, בני משפחה וכדומה, אבל גם הם מתקשים להשיב בחיוב על השאלה: האם אפשר לזהות מראש הורה שמסוגל לרצוח את ילדיו?"ברוב המקרים, ההורים שרצחו את ילדיהם נמצאו נטולי רשת חברתית תומכת, החיים בבדידות מסוימת", מאבחן ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. עדנה שטרית, יו"ר תא פקידי הסעד בישראל, אומרת שבמקרה שניתן לה בחין בסימנים שיכולים להצביע על אלימות מצד ההורים, כמו למשל: "חוסר אונים של אחד מבני הזוג, נואשות, הסתגרות עם הילד, תלות וצורך עז לקבל אהבה דווקא מהילד".במקרה של הודיה קדם, רוב השכנים לא ידעו לספר כמעט דבר על השכן שלהם, על מעשיו ואורח חייו. "מדי פעם ראו אותו ואת הבת שלו, ונראה היה שהוא אוהב אותה", אמרה השכנה מהבית הצמוד לביתו של פימשטיין. רוב הקרובים שהגיעו לסייע ולתמוך היו מצידה של האמא, רוני קדם.מקרה הודיה ז"ל אינו הראשון ולמרבה הצער, קרוב לוודאי שלא האחרון. די ברשימה חלקית ביותר של מקרים קודמים כדי להמחיש כמה המצב חמור:במאי 1999 שרף ארז טבעוני למוות את בתו בת השנתיים ואת בנו בן הארבע וחצי. הרקע למעשה היה סכסוך בינו לבין גרושתו, אתי, שנמלטה מפניו למעון לנשים מוכות של ויצו. טבעוני הגיע למעון וביצע את הרצח. הוא נידון לשני מאסרי עולם.ביולי 1999 רצח אמנון כהן, נהג מונית מתל אביב, את רעייתו ואת שני ילדיו. כהן נתן לילדיו לפני השינה כוס חלב עם כדור שינה ולאחר שנרדמו חנק אותם למוות. את האשה הישנה דקר בסכין. בחקירה הסביר כי חשד באשה שהיא מנהלת רומן עם גבר זר באינטרנט . "כמו שאני נשרפתי מנישואיי, כך רציתי לשרוף את הכל", אמר.באוקטובר 99' נתקף גד כרמי מעכו בטירוף, משום שהיה משוכנע שבתו בת התשעה חודשים נולדה עם מחלת הסרטן וכי הרופאים אינם מוכנים להכיר בכך. לכן שיסף את גרונה ופצע קשה ילד שנקלע למקום. "כל הזמן התינוקת היתה בוכה וצועקת", סיפר בחקירה. "ראיתי שלא רוצים לעזור לה והמצב שלה החמיר, לכן סיימתי את חייה ורציתי לסיים את חיי".בפברואר 2000 היכו וואפה תפאט וחברה לחיים מאהר פסיסי מחיפה את עימראן בן השנתיים, בנה של האשה, עד שמת. כמה ימים קודם לכן השכנים שמעו מדירת הזוג זעקות ואיומים שהשמיע הגבר כלפי התינוק: "אני אהרוג אותך, תשתוק". הרוצחים נדונו למאסר עולם.במארס 2000 רצח דניס אייזן את בנו בן השלושה חודשים במכת אגרוף, משום שבכה והפריע לו לישון. הוא נדון ל­20 שנות מאסר. מחקרים בנושא אלימות ורצח של ילדים לא נעשו עד כה בישראל. ממחקר שנעשה השנה בארה"ב, ובחן 32 מקרי רצח של ילדים בידי הוריהם, עולה כי ברוב המקרים מתבצע הרצח ללא נשק, וללא נוכחות עדים. רוב הרציחות מתבצעות בבית התוקף, "הטריטוריה הפתוחה והבטוחה שלו". גילם הממוצע של הנרצחים הוא כארבע שנים. מחצית מהמקרים, כמו רצח הודיה, התרחשו בסופי שבוע."ברוב המקרים לא מדובר באנשים המוגדרים קלינית כחולי נפש", אומר ד"ר קדמן. "ממחקרים בעולם עולה כי רק 10 עד 15 אחוז מהמתעללים הם חולי נפש בהגדרה, שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע. רוב הרוצחים הם אנשים מהיישוב, אם כי לא בלי בעיות. בדרך כלל יש להם הפרעות אישיות. מדובר באנשים המרוכזים בעצמם ובסיפוק צרכיהם שלהם. זוהי הפרעת אישיות שלא מאפשרת לסובל ממנה לראות את האחר, את סבלו וצרכיו, אלא רק איך האחר מספק את הצרכים של התוקף".קדמן מסביר כי המחקר מצא שקיימים מקדמי סיכון לפורענויות המסתיימות באופן קיצוני כמו של הודיה. "ברוב המקרים שנבחנו, ההורה הרוצח היה פרוד, גרוש או חד הורי. כמובן שאין להסיק מכך שכל ההורים החד הוריים מהווים סכנה. במרבית המקרים אובחנו שני גורמים שהביאו להתפרצות ההורים ולרציחת ילדיהם: בכי של הילד או סיכסוך בין בני הזוג. כל אותם הורים בעת המעשה היו במצב של ניתוק רגשי מוחלט ורק כך הם הצליחו לבצע את המעשה האיום הזה". בסדנאות להורים, שלדעת מומחים רבים נערכות בהיקף קטן מדי, 80 אחוזים מההורים מודים כ י עולה בהם מדי פעם הרצון לחבוט בילד, אבל רובם לא עושים את זה. ד"ר טובה ליכטנשטיין, מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן­גוריון, משרטטת שלושה פרופילים אפשריים להורים המגיעים לשלב הנורא של רצח ילדיהם: "הראשון הוא הורה אלים מלכתחילה, שאינו מתכוון לרצוח את הילד אך באלימות שלו כלפי הילד הוא אינו מודע לכוחו שלו לעומת הכוח של הילד חסר האונים, ומבלי לתכנן הוא הורג את הילד. השני הוא הורה בהתקף פסיכוטי, ששומע קולות או רוצה להציל את הילד. היו מקרים רבים של הורים שרצו לגאול את ילדיהם מ'סבלי העולם ותחלואותיו' ורצחו את ילדיהם. הפרופיל השלישי הוא של הורה הנתון בוויכוח עמוק עם בן הזוג, והפגיעה בילד היא הכלי היחידי שלו להוכיח את עליונותו או לפגוע ביקר ביותר לבן הזוג. להערכתי, זה מה שקרה במקרה הרצח של הודיה, בשילוב עם הפרעה נפשית, ולא מחלת נפש של האב".עדנה שטרית, יו"ר תא פקידי הסעד בישראל, אומרת כי קיימים מקרים רבים של הורים המאיימים על חיי ילדיהם, בין אם ע"י איומים פיזיים ממשיים ובין אם ע"י הזנחה פושעת של ילדים, פעמים רבות במטרה להשיג בכך הטבות. "פעמים רבות ההורה מוצא א ת עצמו חלש מול הילד שלו עצמו", אומרת שטרית. "הילד מתסכל אותו בכל מיני צורות, כמו בכי או הבנה טובה יותר של דברים. לפעמים הילד חכם יותר מההורה, שמרגיש כי היתרון היחיד שלו מול הילד הוא הכוח שלו".הורים לא מעטים בישראל נאלצים לעבור בחינת מסוגלות הורית, לאחר שבית משפט לענייני משפחה נכנס לתמונה ומאשר את הבדיקה. הבדיקה נעשית ע"י פסיכולוגים קליניים והיא אמורה לקבוע את כשירותו של הורה לתפקד ככזה, והכי חשוב, מכריעה בהחלטה לגבי הסדרי משמורת ילדים. אלא שאפילו המומחים בתחום מתקשים להתמודד עם הבחינה והשלכותיה. "הקושי הרב נובע מעצם ההגדרה הלא ברורה של הקריטריון למסוגלות הורית, במיוחד כששני ההורים נראים כשירים", כותב ד"ר משה אלמגור במאמר המסכם את מהותה של בחינת המסוגלות ההורית.בדרך כלל לאם יש עדיפות במשמורת על הילדים, אלא אם קיימת בעיה מהותית אצלה כמו יכולת ההורה לכלכל את הילד ולשים גג ראוי על ראשו, יציבות רגשית ובריאות נפשית ביחד עם היכולת לאהוב ולהחזיק בילד.מתוך אותו מאמר ניתן ללמוד כי הפסיכולוג הקליני הבוחן את ההורה ומסוגלותו, בוחן מידע רלוונטי כגון נסיבות הפניה, היסטוריה אישית ומשפחתית, יכולת שיפוט המציאות ועוד. אולם חלק נכבד מהבחינה עוסקת גם באינטילגנציה של ההורים הנבחנים. "את יודעת מהי הארכובה של סוס?" נשאלה אחת הנשים שנאלצה לעבור בחינה זו. מסתבר שגם ידע מעין זה רלוונטי ליכולת להיות הורים."אני מאוד לא אוהבת את הבחינות האלה", אומרת שטרית. "זו בדיקה שנערכת על פני שעות ארוכות ומתישות בשניים­שלושה מפגשים וזה לא מספיק. צריך לעשות את זה בשילוב עם היצמדות להורים ובחינה יומיומית ושוטפת של ההתמודדות שלהם".מההיבט הסוציאלי יש כמובן תלונות על חוסר בתקציב, מחסור בכוח אדם, שחיקה ועומס רב מדי על העובדים הסוציאלים ופקידי הסעד המעטים מדי בישראל ביחס למספר הילדים המוגדרים כמצויים "בסיכון גבוה". על כל פקידת סעד, בסך הכל 200 בישראל, מוטלים 125 תיקים של ילדים בסיכון. עומס בלתי אפשרי. "רוב האצבעות המאשימות מופנות כלפי עובדי הסעד אך האשמה העיקרית היא במערך הרווחה שלא מתוקצב מספיק ובמשרד הרווחה שלא תומך ולא מקים מספיק מעונות ובתי ספר להורים ותומך בקהילה החיה גם ככה באווירה של אלימות מתגברת", אומרת שטרית. למה הם רוצחים ילדים? הדעת אינה תופסת והלב עוד פחות. לפגוע בילד, בילד שלך, בתינוק שהוא בבת עינו של כל הורה. מתברר שיש גם הורים אחרים. בשנתיים האחרונות היו יותר מעשרה מקרים בהם הורים רצחו את ילדיהם.הורים המתעללים בילדיהם מאופיינים בקושי באמפתיה: הם אינם יכולים לראות את הילד כאדם, אינם מזדהים עם הכאב ועם הרגש. מבחינתם, ילד כמוהו כאובייקט, כחפץ שאפשר לנפץ, להשליך או לרצוח. הרי ממילא אינו אדם.למאפיין מזוויע זה מצטרפת תפיסת הילד כרכוש, כשלוחה שלי: אם הילד שייך לי, אם הוא חלק ממני, מותר לי לעשות בו כרצוני. "אני נתתי חיים לילד", אמרה לי אמא פוגעת, "ולכן מותר לי לקחת אותם".הנקמה גם היא מוסיפה למעגל האימה. ובמקרה של רצח ילדים מדובר על "סינדרום מדיאה". מדיאה רצחה את ילדיה כדי להעניש את בעלה. הפגיעה מכוונת אל בן הזוג, ולפי תפיסה חולנית זו אני אפגע בבן הזוג ע"י פגיעה בדבר היקר לו ביותר, קרי, בילדיו. לפעמים העיוות מקבל צורה שונה כשההורה אומר: "אם אני לא מקבל את הילדים, גם היא לא תקבל אותם".תסריט בלהות זה, המביא לרצח ילדים, תמיד מפתיע אותנו. לפעמים אכן לא ניתן לצפות את הזוועה, אבל יש ונ יתן להבחין בסימנים מקדימים. אלימות אינה מופיעה פתאום, אבל כשזו "רק" סטירה, התפרצות ראשונה, פעם אחת ­ אנחנו לא רוצים לראות, לא בטוחים, לא רוצים להסתבך, וה לא העניין שלנו. אם זה לא העניין של כל אחד מאיתנו, עניינו של מי זה, של הפעוט שנרצח?אם נגדיר הורה פוגע רק לפי תוצאות מעשיו, נאחר את המועד. לחפש סימנים לאחר מעשה יאפשר אולי להעניש ולנקום אבל לא יחזיר ילדים לחיים. לפעמים מקרה אלימות בודד אינו מספק לנו הוכחות מספיקות, אבל דיווח אחראי של חברים, שכנים, בני משפחה ­ יספק הצטברות של מקרים, דפוס של התנהגות, ואולי בסופו של דבר נעצור את היד המכה או את הגרזן המונף רגע לפני.