כל כך רזות שבא לבכות הדוגמנית מעין קרת, שהחלימה מאנורקסיה, יוצאת למאבק נגד עולם הזוהר חן קוטס­בר 06/12/02 מעין קרת, דוגמנית על ישראלית שזכתה גם להצלחה בינלאומית, יוצאת עכשיו למסע נגד עולם האופנה והדימוי הנשי המקובל. חמש שנים אחרי שהתגברה על מחלת האנורקסיה ואפילו ביקשה את נפשה למות, היא לוקחת אחריות. קרת לא שותקת. "הייתי חלק מסמל לדיכוי חברתי של נשים, לא סמל ליופי", היא אומרת. "הייתי קורבן של אופנה, של חברה, של תרבות. תרבות שמקדשת את הרזון. אשה שצריכה לשנות את מידות הגוף שלה בהתאם לציפיות של אחרים, היא אשה כבולה. ויתרנו על הציצי והתחת, רק כדי להשתוות לגברים. זה לא שוויון."אני נגד הדימוי של 'תהיי רזה, תעשי שעווה, תורידי שערות ותלכי על עקבים', שאני הייתי חלק ממנו, כמו בובת פלסטיק. לפי תרבות זו, נשים צריכות להיות רזות ונטולות נשיות. אשה שמרעיבה את עצמה, מאבדת קודם כל את המחזור, זה סמלי. היא מאבדת ירכיים. כן, ירכיים מקצצים היום בניתוחים. איבדנו את האינדיבידואליזם. כולן רוצות להיראות כמו במגזינים. אני הייתי שם. אני יודעת. אז אני עדיין לא הולכת עם שערות בבית השחי ולא שורפת חזיות, אני לא מרגישה שאני יכולה להפסיק להסתובב על עקבים ושלא אכפת לי מאיך שאני נראית, אבל אני לפחות כבר יכולה להגיד מה אני מרגישה. אני לוקחת אחריות, גם אם זה מאוחר מדי". הרווחת אלפי דולרים ליום צילומים, ראית עולם, לא הכריחו אותך."אז מה? אם שתיתי מהבאר, אסור לי להגיד שהמים שלה מלוחים? אני בטוחה שיהיו כאלה שתהיה להם שמחה לאיד, לגלות שמאחורי כל עולם הזוהר, לא הכל נוצץ. זאת לא סיבה לא להגיד את זה. לי לא היה כיף, לא נהניתי. כל הכסף והיוקרה לא משתלמים אם את לא נהנית. אני סבלתי. כשיש לך הפרעת אכילה, את סובלת כל הזמן. רוצה להתאבד".עד כדי כך? אפילו רצית להתאבד?"רציתי להתאבד, כן. זה היה כשהייתי באיטליה. היו לי אז דכאונות כבדים. יום אחד, אחרי שחודשיים בקושי אכלתי, צמתי רוב הזמן, חזרתי הביתה ממכון כושר. הלכתי לאיבוד ברחוב. התחלתי לשאול אנשים, אבל הייתי כל כך עייפה, שהיה לי קשה לסחוב את עצמי, פיזית. לקח שעות עד שהגעתי הביתה. כשכבר הגעתי, נפלתי על המיטה, ובכיתי שעות."התקשרתי להורי, בארץ, ואמרתי להם שאני רוצה לחזור. הייתי לגמרי בקטע של 'די, אני מתאבדת, אני רוצה למות'. הדבר היחיד שעודד אותי באותו רגע היה 'עכשיו אני מתאבדת, עכשיו אני גומרת עם זה, ואני חייבת לנסוע לארץ, להתאבד בישראל'. לא רציתי למות באיטליה. אבל אז הגעתי לארץ והמצב השתפר. הדיכאון עבר. אחר כך היו עוד דכאונות". השבוע יוצא לאור ספר הביכורים של קרת, "הנשים היפות" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד), ובו מונולוגים של 14 נשים מפורסמות, דוגמניות ושחקניות, שסובלות או שסבלו בעבר מהפרעות אכילה. כך נאבקת קרת בעולם שכופה על נשים לחיות במשטר קיצוני של דיאטה. כל הנשים, מלבד קרת, מופיעות בשמות בדויים ופרטיהן המזהים שונו. קרת מספרת בגוף ראשון על קורותיה בתקופת האנורקסיה ועל החשש מהשמנה, שצץ ועולה בה לפעמים עד היום. הספר הוא פרי עמל של שכנוע רב. קרת פנתה ל­30 דוגמניות ושחקניות. חלקן הכחישו שהן סובלות מאנורקסיה או מבולמיה, אחרות התחמקו. רק 14 נאותו לשתף פעולה. המסע אליהן היה המסע של קרת אל תוך עצמה. סוג של תרפיה. "מאז שאני דוגמנית, הסתכלתי על העבודה הזאת מהצד, וחשבתי שהיא נורא מוזרה", היא אומרת עכשיו. "חשבתי שיש משהו נורא לא נכון בבסיס שלה. את אובייקט של אחרים. יש לך כסף, אבל את פאסיבית. אומרים תמיד על דוגמניות, 'הן טיפשות'. זה לא נכון. פשוט, הרבה פעמים דוגמנית לא מספיקה להתפתח. הי א מגיעה ממקום של דיכוי."בשם הספר, 'הנשים היפות', יש משהו אירוני, פרדוקס. אלה הנשים המפורסמות, שמייצגות זוהר, נחשבות יפות, מוצלחות, אבל להיות מודל יופי זה הרבה פעמים עונש. את צריכה לחשוב איך את נראית בעיניים של אחרים. הגוף שלך הוא הפרנסה שלך ואת צריכה להיות ממש מצוינת ורזה­רזה. זה עינוי. כל הזמן את מודדת היקפים, מודדים לך; מותניים, תחת, ציצים. המעצבים הגדולים, התאגידים הכלכליים הגדולים, הם אשמים. הם מייצרים תדמית ששום אשה נורמלית לא יכולה להגיע אליה. מידה 34?! אז נשים שואפות להגיע לזה, אבל הן לא יכולות, לא באופן טבעי, כי זה לא נורמלי."גם הבנות שבפנים, הטופ מודלס, לא באמת נראות ככה. הן לא אוכלות מה שבא להן. להיות 'יפה' בא על חשבון הרבה דברים אחרים. דוגמניות רזות, שדופות, מצליחות, שאוכלות הכל ולא מקיאות? אולי יש בודדות. אני לא מכירה. יש כאלו שמסיימות עם הפרעת אכילה, ויש שאצל המנתח הפלאסטי. לכל דוגמנית שנייה היום יש חזה מסיליקון". אז זה ספר פמיניסטי?"לא פמיניזם קלאסי, אבל פמיניזם, כן". השמלה של ורסצ'ה לא נסגרה קרת, בת 26, מראש­פינה במקור, החלה את קריירת הדוגמנות שלה בגיל 15. באותה תקופה החליטו בעולם האופנה להפנות זרקורים אל אדומות השיער. קרת קיבלה את הקמפיין של בנטון, עזבה את בית הספר וכעבור שנה מצאה עצמה במילנו, איטליה, לבד. היא הפכה לדוגמנית על והחלה בקריירה בינלאומית. "בשנתיים הראשונות לא אכלתי", כותבת קרת בספרה. "ויתרתי על ההנאה הרגעית המזינה הזאת, בשביל שהכל יתנהל כמו שזה אמור להיות. שנאתי כל גוש קלוריות שנכנס לגופי"."הייתי רזה, אבל היקף הירכיים שלי היה גדול, 96", היא אומרת. "באיטליה התחילו לטפטף לי, 'את צריכה לרזות', למרות שהייתי רזה. שקלתי אז 56 קילו והגובה שלי הוא 1.74 מטר. היתה לי הצלחה גדולה, אבל סוכנים, צלמים, כל מי שהיה כביכול בעדי, הזכירו לי כל הזמן שאני צריכה לרזות. הסוכן שלי היה אומר לי, 'מעין, את היהלום שלי', ובאותה נשימה מוסיף, 'אבל את חייבת לרזות'. בהתחלה הייתי אומרת, 'על הזין שלי. יש באיטליה כזה אוכל טעים. אני לא אוכל?', אבל לאט­לאט, כמו שטיפת מוח, התחלתי להאמין שאני באמת חייבת לרזות, שרזון שווה הצלחה."ראיתי את כל הדוגמניות השדופות עושות דיאטה, וזה עבד גם עלי. האסימון נפל לי סופית באחת העבודות שעשיתי. באתי למדוד שמלה של ורסצ'ה, והיא בקושי נסגרה עלי. זה טראומתי לדוגמנית. באותו רגע החלטתי לעשות דיאטה, ללכת עם זה עד הסוף".מה אכלת?"לא אכלתי. אולי כמה פירות ביום. לא תמיד. לפעמים הייתי אוכלת סלט, רק את הירוק. בלי רוטב. ככה, כמה חודשים. בימים שהייתי נורא רעבה הייתי אוכלת קצת אורז, ממש מעט. אפילו דיאט קולה לא שתיתי, רק מים, כי רציתי להיות בריאה. השליתי את עצמי שמה שאני עושה זה בריא. היה לי מטבוליזם מעולה, זאת היתה פעם ראשונה שעשיתי דיאטה, בתוך חודש ירדתי בהיקף מ­96 סנטימטר ל­86, שזו בערך ירידה של עשרה קילו במשקל". נשקלת כל הזמן?"מדדתי היקפים, עם סרט מדידה. משקל הוא זניח, כי אי אפשר לדעת איפה הקילוגרמים יושבים. היקפים, זה מה שנחשב. את מודדת, מודדים אותך. בעונות של תצוגות יכולים להיות עשרה אנשים ביום שמודדים אותך, ואם את 91 בירכיים, אז עשרה אנשים ביום אומרים לך, 'חבל, אולי בעונה הבאה'".הדיאטה הקיצונית השפיעה במהירות על מצבה הפיזי והנפשי של קרת. זמן קצר אחרי שהפסיקה לאכול כמעט, נסעה לצילומים בצרפת. "היית י צריכה לעמוד בצילומים, ולא יכולתי", היא אומרת. "לא היה לי כוח. רק ישבתי. אמרתי לסטייליסטית שהיתה שם שאני חייבת לרזות. היא ניסתה לשדל אותי לאכול, אמרה שאני מספיק רזה. אחר כך היא גם דיברה עם הסוכן שלי. הוא לא אמר לי שהוא חושב שאני רזה מדי, או שהוא דואג, כי זה פוגע בבריאות שלי. הוא לא דאג לי. אף אחד לא דאג. האינטרס שלהם כלכלי, וכל עוד את רזה את מצליחה, אז לאף אחד לא אכפת מה קורה לגוף שלך".ומה באמת קרה לגוף?"קודם כל הפסיקה לי הווסת, חודש אחרי שהתחלתי את הדיאטה. לא היה לי מחזור מאותו רגע, במשך שלוש שנים, אבל רק בשלב הרבה יותר מאוחר, אולי בגיל 18, התחלתי לחשוש מזה. אז הלכתי לגינקולוגית בפריז, שנתנה לי טיפול הורמונלי שנותנים לנשים בגיל המעבר. היא אמרה, 'יש לך הורמונים כמו של אשה זקנה. אם את מעלה חמישה קילו במשקל אולי יחזור לך המחזור'. מבחינתי, החמישה קילו האלה לא היו אופציה. אלה היו החיים שלי, שמתבססים על החמישה קילו האלה. לא יכולתי לעבוד עם חמישה קילו נוספים. אף אחד לא היה רוצה אותי. הרופאה גם הבינה אותי. היא היתה פריזאית וידעה מה זה אומר להיות דוגמנית בפריז. לכן היא נ יסתה לעזור לי בכל דרך, בלי שאצטרך להשמין. זה לא כמו רופא בארץ, שהיה מנער אותי, ואומר, 'את חייבת לעלות במשקל'. היא היתה לגמרי בעדי. היא לא חשבה שאני עושה משהו לא נכון. היא הבינה שזה חלק מהמקצוע."הלכתי גם לרופאים מומחים לעיכול. היו לי הרבה עצירויות וכאבים איומים. כמה פעמים אפילו הגעתי למיון בגלל כאבי בטן".היית מקיאה?"הקאתי ממש מעט פעמים, אולי עשר, שזה לא נחשב. בפעם הראשונה, זה היה כשהיה לי אודישן, והייתי צריכה כאילו לאכול ארטיק. כשיצאתי, אמרו לי, 'קחי את הארטיק'. הלכתי והתלבטתי, 'לאכול, לא לאכול'. בסוף אכלתי את הארטיק. אחר כך באתי הביתה, נכנסתי לשירותים, והקאתי את זה. שותפה שלי שאלה אותי, 'מה את אדומה כזאת, מה קרה לך?'. לא סיפרתי."אחרי כמה פעמים בודדות הפסקתי עם זה, כי זה הפחיד אותי. הבנתי שלא טוב שאני אעשה את זה. זה גם לא פשוט, אקט ההקאה. לא הקאתי הרבה, אז אני לא יודעת. לא היה לי מושג ­ שתי אצבעות, שלוש אצבעות ­ אבל בעבודה על הספר, כשפגשתי דוגמניות ושחקניות שעושות את זה, הבנתי שזה סבל אימים". חוששת שייגעלו ממנה קרת זהירה. לכאורה, אין לה שום בעיה לדבר על האנורקסיה שלה בגלוי. בפועל, המילים שלה מדודות. נדמה שהיא מדברת על מישהי אחרת. היא לא מתביישת אבל היא חוששת שתגרום לאנשים אנטי, היא אומרת, חוששת שייגעלו. היא רוצה שיתחברו אליה ואל סיפורי הנשים שמופיעות בספר שלה, מתוך פתיחות והבנה, שיבינו שמדובר בתוצאה אחת של דימוי חברתי בעייתי של נשים, לא יחידה.כשרק החלה בקריירה הבינלאומית שלה, היתה מבקרת בארץ אחת לחודש. אחר כך היתה מגיעה לכאן אחת לשלושה חודשים. "בביקורים בארץ הייתי אוכלת יותר", היא אומרת. "הייתי מעלה פה במשקל, ואז חוזרת בהיסטריה לא לאכול. הורי לא ידעו שאני לא אוכלת. הם ידעו שנפסק לי המחזור, אבל לא הבינו את המשמעות של זה. לא הייתי באותה תקופה בקשר קרוב עם הבית. הייתי עצמאית. חייתי חיים כל כך שונים משל המשפחה שלי פה. הם לא ידעו בכלל איך לפנות אלי. גם לא השארתי נישה לאף אחד. הם ראו שאני רזה, אבל זה נראה להם הגיוני, חלק מהמקצוע". והחברים מסביב הסתכלו עלייך בהערצה, בקנאה."כן, אבל גם אני הייתי באשליה שהכל טוב. בניגוד לבולמיה, באנורקסיה יש בהתחלה הרגשת ריחוף. יום צום עושה לך 'היי' טבעי. כשאת מתרגלת וכבר לא מרגישה את הרעב, בכלל את מרגישה התעלות. את אומרת, 'אני מעל כולם, אני לא צריכה את הדבר הנחות הזה שנקרא אוכל'. בעבודות, בצילומים, כולם בצוות מחכים לצהריים, מדברים על אוכל ­ ואני כל הזמן רק הייתי חושבת, 'כמה זה דבילי לדבר על אוכל'. היה נראה לי הרבה יותר בריא לא לאכול מאשר לאכול". מישהו מאנשי הצוות ידע?"לא. אני זוכרת שהיתה לי פעם עבודה, והגעתי עם בטן נורא מנופחת. הצלם שאל, 'את במחזור?'. מה שקורה זה שהמעיים מתנפחים מכל דבר שאת אוכלת כשיש לך אנורקסיה, הכל משתבש. אמרתי לצלם שלא. בכלל זאת מחלה שבה יש המון שקרים. כל אחת נורא לעצמה. דוגמניות שסובלות מהפרעות אכילה לא מדברות על זה. דוגמנית מתראיינת לעיתון, היא אומרת, 'אני אוכלת'. היא לא מספרת שהיא אוכלת ואחר כך מקיאה".לאט­לאט התחילה קרת לצאת מהאנורקסיה. העובדה שידעה שהיא לבד, שבני משפחתה בארץ ושאין לה על מי לסמוך אלא על עצמה גרמה לה להתעשת צעד אחד לפני הנפילה. "התחלתי לאכול קצת, בערב. גרתי בפריז ולא היה לי מקרר בבית, רק קופסת קורנפלקס, על החלון. הייתי הולכת לסופרמרקט וקונה דברים די מו זרים. הכל היה מעוות. הייתי קונה למשל חציל אחד, כאילו אבשל לעצמי. מן אשליה שאכין לעצמי אוכל. אחר כך היה לי חבר ועברתי לגור איתו, ולאט­לאט התחלתי לאכול. זו היתה עדיין דיאטת כסאח, אבל כבר לא אנורקסיה". מה היית אוכלת?"אם הייתי רעבה הייתי אוכלת קורנפלקס במים, לא לבזבז קלוריות על החלב, גזר אחד, מלפפון. הייתי עושה גם 'ימי ניקוי גוף', ימי צום. לא הייתי אוכלת יום שלם, פעם בכמה זמן, לפעמים פעם בשבוע. לאט­לאט גם זה השתפר. אני לא יכולה לשים את האצבע מתי בדיוק, אבל יצאתי מזה".ואז גם המחזור חזר."כן. הייתי אולי בת 20 ונסעתי ללוס אנג'לס לעבוד. באמצע הצילומים, פתאום קיבלתי. באתי ואמרתי לסטייליסטית. היא אמרה לי, 'יופי', באדישות. אמרתי לה, 'את לא מבינה'. הייתי כל כך מאושרת באותו יום". בגיל 22 ארזה קרת את המזוודות, וחזרה לארץ. חשבה שתמשיך לעשות מכאן גיחות עבודה לחו"ל, אבל תאונת דרכים שינתה את התוכניות. קרת נפלה מאופניים, ומשאית דרסה את כף רגלה. היא היתה מרותקת למיטה כמה חודשים, שנתנו לה פסק זמן לחשוב על כל מה שעברה. בארץ גם הכירה את חברה לחיים היום, הבמאי יואב גורפינקל. לפנ י שנתיים, כשמעין היתה בת 24, נולד בנם המשותף, מאור. "חלק מהצורך שלי לעשות ילד בגיל צעיר היה גם לבדוק שהכל אצלי בסדר", היא אומרת. "הרגשתי שאני בשלה, רוצה לגדל ילד, אבל גם רציתי לבדוק שהמערכת שלי מתפקדת, שאני יכולה להיכנס להריון".וההריון לא הפחיד אותך, שתשמיני, שהגוף יתעוות?"לא היה אכפת לי. עליתי מלא במשקל, מעל 20 קילו. אחרי זה הפסקתי להישקל. לא מדדתי היקף. זה היה זמן איכות. זמן שבו זה היה לגיטימי, כי זה יפה שאשה בהריון שמנה. אחרי הלידה רזיתי טבעי והגעתי למשקל נמוך אפילו ממה ששקלתי לפני ההריון. הנקתי, ומאור שתה כמו סוס, אז הוא השמין ואני רזיתי".אומרים שהחזה מתקלקל מהנקה. בכל זאת הנקת?"שנה וחודש. לא ויתרתי. זה באמת גם הרס לי את הציצים, לא ידעתי כמה זה הורס, אבל הילד שלי חשוב לי פי אלף מאיך שהציצים שלי נראים. חוץ מזה, שזה שוב העניין החברתי. מי אמר שחזה אחרי הנקה פחות יפה? למה? כי לכל שחקנית שמורידה חולצה בהוליווד יש חזה קטן ומתוח? זה בסדר גם אם הציצי שלך לא לפי המגזינים". בתקופת ההחלמה מהתאונה החלה קרת לעבוד על "הנשים היפות". חלק ניכר מהכתיבה נעשה במהלך ההריו ן. "ההחלטה לכתוב על הפרעות אכילה של נשים מפורסמות נפלה אצלי עוד כשחייתי בחו"ל", היא אומרת, "כשהבנתי שכולן כמעט סובלות מהבעיה, שהפרעות אכילה הן רק תוצאה אחת של הדימוי הנשי המקובל. ידעתי שחייבים לדבר על זה, לשבור את המעגל. הטלפון הראשון שעשיתי היה לבחורה שאני מכירה, דוגמנית. אמרתי לה, 'אני רוצה לנסות לכתוב ספר על הפרעות אכילה. תגידי לי אם יש לך מה להגיד לי בנושא'. היא הפנתה אותי לעוד מישהי, שחקנית, וזה התחיל לזרום". עשית גם עבודת תחקיר, מעבר לראיונות, על התופעה, ההיקף שלה?"קראתי המון ספרים על הנושא. פגשתי פסיכיאטרית, פרופסור אסתי גלילי, שנתנה לי המון מחקרים שעשו על הפרעות אכילה, ביקרתי במחלקה שמטפלת בהפרעות אכילה בירושלים. כמה ששמעתי וראיתי, לא פיתחתי עור פיל. כל סיפור הכי קטן שהיו מספרים לי על הנושא, מיד נהיה לי עצוב. במחלקה למשל, הסתובבתי והסתכלתי ופתאום אמרתי, 'מה פתאום שאני אהיה בזה? לא מתאים לי'".ולמה דווקא נשים מפורסמות, הרי זאת תופעה שקיימת אצל אחרות."כי סקרן אותי לדעת מה הן עוברות וגם ידעתי שיש לי גישה אליהן. רציתי לדעת מה מסתתר בתוך הנשים היפות האלו. חוץ מזה שיש להן תפקיד מאוד חשוב בדימוי הנשי של 'תהיי יפה ותשתקי', תשתפי פעולה עם הדימוי החברתי של נשים ואל תגידי מה את חושבת". למה לא הסתפקת בדוגמניות ולקחת גם שחקניות?"רציתי להראות שזאת תופעה חברתית של כל הנשים שמייצגות זוהר".בימים אלה כותבת קרת תסריט לפיצ'ר יחד עם השחקנית מיטל דוהן. התסריט כבר קיבל מלגה מהקרן החדשה לקולנוע. היא החלה לכתוב רומן, היא לומדת קורסים ברפואה טבעית וצמחי מרפא ומתכננת לתת הרצאות על הפרעות אכילה ואנורקסיה. חשוב לה שנשים שסובלות מהפרעות אכילה יבינו שהן חלק מתופעה. היא עדיין מדגמנת בארץ ומרגישה כבר מספיק חזקה ומודעת כדי לעשות אולי כמה גיחות לחו"ל ולדגמן מעט גם שם, אך לא בכל מחיר. על דיאטה ­ אין מה לדבר. "אני עדיין קורבן, אני לא מרגישה שהצלחתי להשתחרר לגמרי מהדימוי החברתי של נשים", היא אומרת. "גם הפרעת האכילה שלי עדיין קיימת. זה לא נמצא ביומיום, אבל אם אני מעלה במשקל זה עדיין מבאס אותי. אני עדיין מודדת היקפים כל חודש. יכול להלחיץ אותי אם ההיקף שלי גדל, אבל בגבולות. אני כבר לא בוכה".ויואב, בן זוגך, מה הוא אומר?"על האנורקסיה? סיפרתי לו על זה מהרגע שנפגשנו. קודם כל שיידע עם מי הוא נמצא, שאם לא מתאים לו, שיילך. הוא לא מייחס לזה חשיבות. גם היום, כשאני אומרת לו לפעמים, 'איך השמנתי', הוא אומר, 'באמת', מזלזל כזה. הוא לא מתייחס".דווקא בספר את מתארת מצב בהווה, כשאת מגלה שעלית במשקל ונבהלת."הסיטואציה בספר מתארת את האובססיה. היא נדירה. זה הרגע שבו את מגלה ששמנת ושום דבר אחר לא קיים מבחינתך. את אומרת לעצמך, 'עכשיו אני מלאה, וזהו, הכל קורס'. הילד, בן זוגי, שום דבר לא נכנס באותם רגעים. הכל אטום, אני לא יכולה לראות ממטר. זה מפחיד כשזה קורה, אני לא רוצה להיות במצב הזה, אבל אני כבר יודעת שזה עניין של כמה שעות, של ימים, וזה יעבור".ואז את צמה?"לא. אין דבר כזה. אפילו ביום כיפור אני לא צמה. די".