אדון גוטה בשבילך גל הביקורת האופנתי כלפי הגאון אורי זוהר הוא לא יותר משילוב גרפומני של פלצנות וקנאה ליאור שליין 22/11/02 האמת, זה היה צפוי. מרגע שהופיעו הפרסומים הראשונים על ההוצאה מחדש של שלושה מסרטי אורי זוהר בווידאו ובדי.וי.די, אפשר היה לראות את זה בא. היה צפוי שכמה אניני טעם מזויפים, מומחים לתרבות מטעם עצמם, יתעוררו מרבצם וינצלו את ההזדמנות. צפוי שהם יתחרו ביניהם מי יצליח למרוח הכי הרבה מילים כדי להשחיר את דמותו של זוהר כמה שיותר, וצפוי שכדי להפוך את רשימות הנאצה המפוארות פרי עטם למשהו שראוי לפרסום בעיתון, הם ינסו לעטוף את גיבוב הקללות וההשמצות במילים יפות. לועזיות, אם אפשר. לנסח, נניח, כמה תאוריות מקושקשות ותובנות מעולם הסוציולוגיה בגרוש בסגנון מה היינו ואיך נראינו, כמה וולגריים, פוי. זה היה כל כך צפוי, שאפשר היה לתת לכמה מוכרי ארטיקים מחוף מציצים או למלצרים מכתר המזרח לעשות את העבודה.מי שעוד היה יכול לעשות זאת ­ ובלי ספק, בכישרון כתיבה וביכולת שכנוע גבוהים בהרבה מאלה של חבורת הגרפומנים הקשקשנית ­ הוא אורי זוהר עצמו. כמה התבטאויות שלו, בשנים האחרונות, על התוצרת הבימתית, הטלוויזיונית ובעיקר הקולנועית שהותיר אחריו משנותיו כחילוני, מעמידות את החריפים שבמומחי התרבות העכשוויים, הנאורים, שוחרי החילוניות, ביחד עם המאמרים הנוקבים שלהם, בצל. הוא מסכים עם הביקורת שלהם על הוולגריות, הם מאמצים בחום את הסלידה שלו מהשטחיות, אפילו הטרמינולוגיה זהה, איזו חגיגה.והנה, למעשה, כל הסיפור בשורה אחת: ההסכמה של הרבי זוהר עם הביקורת על הבמאי זוהר, מנטרלת, בפני עצמה, את כל העוקץ מאותה ביקורת ומעמידה אותה באור מגוחך. כי איזה עורך עיתון, לעזאזל, היה נותן לרב ירושלמי המתקרב לגיל 70, איש תעמולה של ש"ס, מיסיונר חרדי לובש שחורים שבילה בשנים האחרונות חודשים שלמים בישיבה שהקים למרגלות חלון תאו של אריה דרעי, להיות מבקר הקולנוע שלו?ובכל זאת, את המניפסט של רון מיברג, עוד אחד מאותם מומחים, ששפך כאן לפני שבועיים משהו כמו 1,200 מילה על "תחושת הקבס העולה למראה צפייה מחודשת בשלושת סרטיו של זוהר", אי אפשר להשאיר בלי תשובה. למה? כי משפט כמו "אפילו סוג העפעוף הפובליציסטי של סימה אליהו עולה מהנרטיב" הוא קצת יותר מדי, אפילו בשביל הקורא הכי סבלני. זה משפט מגוחך, נפוח, מעצבן. אבל יותר מהכל, הוא גורם לכל אדם שעיניו בראשו להרהר באפשרות שאולי אנשים כמו רון מיברג פשוט מוגבלים מדי מכדי להתמודד עם תופעות כמו אורי זוהר.כי השפה, זה בדיוק מה שהפך את "מציצים" לסרט פולחן שמצוטט עד היום על ידי ילדים בני עשר, ילדים שנולדו 20 שנה אחרי שהסרט יצא. "מה קפה, איזה קפה". "אורה, זאת שמשתינה אחורה". "בשישי לשישי". "אלטמן הקטן". "בנון ישלם". התסריטאי אורי זוהר ידע כבר אז את מה שכותבים כמו מיברג לא השכילו להבין עד היום: כדי להצליח, כדי להיות מסוגל להגיע אל הקהל ולגעת באנשים, כדי ליצור משהו אהוב, על זמני, צריך להיות קומוניקטיבי. חכם, אבל פשוט. שנון, אבל ברור. נסו אתם לצלם סרט עם דיאלוגים כמו "מה עפעוף פובליציסטי, איזה עפעוף פובליציסטי", ונראה כמה אנשים יקנו כרטיסים ויבואו לראות.השפה בסרטיו של אורי זוהר היא לא שפה וולגרית. ככה, מה לעשות, אנשים מדברים. אלף מיברגים יכולים להתחלחל מהסצנה שלו עם מונה זילברשטיין ולכתוב, כמוהו, "תפישת עולמו הוולגרית של זוהר, שבה לוקחים בכוח ומתנהגים בגסות", אבל אף אחד מהם לא יצליח לנסח את זה טוב כמו "יבוא לך, דינה, יבוא לך". הדמויות בסרטים של אורי זוהר שותות בלי הפסקה ומזיינות מהצד, כי בשנות השבעים אנשים שתו (ועישנו) בלי הפסקה ובאמת זיינו מהצד. ל הציג את זוהר בגלל זה כ"שונא אדם מובהק", לתאר אותו כ"גורו נצלן, תאב מין, ביץ'­בוי מקשיש", ולכתוב על "נוכחותו האישית המכוערת", זה בערך כמו לקטול מחבר של ספרי היסטוריה, כי האינקוויזיציה לא היתה דבר יפה.כי הסרטים של זוהר ­ לא רק "מציצים", אלא גם "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" ­ הם סרטים דוקומנטריים כמעט. אליה זוהר, אשתו בחיים, בתפקיד האשה הנבגדת; טליה שפירא וסימה אליהו בתפקיד הזיונים מהצד (ושמותיהן של שלוש הדמויות, אגב, כשמות השחקניות בחיים האמיתיים); פעם אריק איינשטיין בתפקיד ספורטאי, ופעם בתפקיד מוזיקאי שנשוי לסימה אליהו; שחקני המשנה ­ חבריהם של זוהר ואיינשטיין בחיים האמיתיים; הלוקיישן ­ אותו חוף ים בו ניצב הצריף של אביגדור, שם נהגו לבלות. למעשה, גם אם זוהר לא היה כותב תסריט, אלא שוכר צוות צילום שילווה את החבורה כמה חודשים ויערוך מתוך הקסטות את 90 הדקות המוצלחות ­ התוצאה לא היתה שונה בהרבה.ומיברג יודע את כל זה. רק לפני כשנה הוא ראיין את יהונתן גפן לרגל הוצאת הספר "חומר טוב", והוא בקיא בכל הפרטים הביוגרפיים. אבל מיברג בחר להתעלם, ובמקום לנתח את הסרטים כבידור להמוני ם, או אולי להתייחס ליכולת המופלאה שלהם לעמוד במבחן הזמן, הוא העדיף להרכיב, בפעם האלף, את אותם משקפי מבקר חוכמולוג, לעסוק בהשוואות הבנאליות לוודי אלן ולבחון את השפעתו של "הצילו את המציל" ­ להזכירכם, קומדיית מצבים ­ על האתוס הציוני. נו, באמת.הרי סוד ההצלחה של סרטי אורי זוהר הוא בחוסר היומרנות. זוהר עצמו, בראיון לרפאל בשן משנת 74', ניסח את המהות של סרטיו, כהרגלו, בצורה הטובה ביותר: "אם הצופה לא מזהה את עצמו בסרט ­ הוא לפחות מוצא שם כמה מידידיו הטובים ביותר". אלה, מה שנקרא, סרטי חבורה. סרטים שנעשו בכיף, על ידי אותה קבוצה מצומצמת של אנשים, ונועדו, אם אפשר, גם לבדר קהל מה שיותר גדול. להביא רייטינג, גם אם לפני 30 שנה עוד לא קראו לזה ככה. וכל השאר ­ פלצנות. פלצנות וקנאה.מי שקורא טקסטים כמו זה שפורסם כאן לפני שבועיים ­ ביקורות על יצירתו של זוהר והשמצות על חייו הפרטיים, שאין דרך אחרת להגדיר אותם אלא כרצח אופי ­ צריך לזכור דבר אחד: אורי זוהר, בגירסתו החילונית, הוא אחד האנשים המוצלחים והמצליחים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אדם כריזמטי בצורה בלתי רגילה, אמן מוכשר שכמעט כל ד בר שנגע בו הפך לזהב ­ בתיאטרון הרפרטוארי, על במות הבידור, ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע. כשחקן, ככותב וכבמאי. ההספק שלו, במשהו כמו 20 שנות פעילות בלבד, הוא מדהים: מלהקת הנח"ל ובצל ירוק, דרך לול ו"זה הסוד שלי", וכלה ב"מציצים". מי שלא מכיר את שיר הפטנטים יודע בעל פה את המערכון על חידון התנ"ך, ומי שלא שמע על גפן במובן גראבן זוכר בוודאי את המורה ההומו לג'ודו ולקראטה שמדבר, מה לעשות, רק יידיש. בשביל הקהל שלו, הוא גוטה. בשביל מבקרים מסוגו של מיברג, אדון גוטה.נכון, מעבר זריז על קטעי הארכיון משנות השישים והשבעים מלמד שזוהר היה, פרט להיותו יוצר מוערך, גם איש שנוי במחלוקת, שכל תנועה שלו לוותה בכותרות, לא תמיד חיוביות. ערבי ראיונות שבהם השתתף נגמרו לא אחת בפיצוץ, מסיבות סמים שבהן נטל חלק הסתיימו יותר מפעם במעצר. הוא נהג לנצל את הפופולריות שלו ולהביע את דעתו בנושאים פוליטיים, ואפילו פרסם מאמרים פובלציסטיים בעיתונים, שגם חלק מהם עוררו סערה. על פרס ישראל ­ שאמור היה לקבל ב­76', יחד עם מוטי קירשנבאום ­ נאלץ לוותר לאור התנגדות פוליטית מצד אנשי המפד"ל, שטענותיהם כלפיו התמקדו בתחום המוסר ו היו זהות, פחות או יותר, לדברים שמיברג כותב היום. אבל גם מי שג'וינטים, כמה תקריות אלימות וחרם מצד המפד"ל עושים עליו רושם, חייב להודות שאורי זוהר היה כוכב. דמות. אגדה. ומה יש לנו היום? מיקי גבע.אם ינהג רון מיברג ביושר, וימחק מכתב האישום החמור שלו נגד אורי זוהר את הסעיפים בדבר הוולגריות, השטחיות והיחס כלפי נשים בסרטיו ­ כלומר, את הסעיפים שחופפים לטענות שהשמיעו אנשי המפד"ל באמצע שנות השבעים ולטענות הש"סניקיות שמשמיע זוהר עצמו היום ­ נשאר רק עם העניין של המכנסיים הקצרים. מה לעשות, בעניין הזה מיברג צודק. זוהר נהג ללבוש בסרטים ­ וגם בחיים! ­ מכנסיים קצרים. זו אכן האשמה חמורה מאין כמוה, אבל העונש שספגנו בגינה ­ 20 וכמה השנים האחרונות, שבהן אורי זוהר איננו איתנו ­ חמור מדי. דווקא מעניין לראות מה היה עושה הבמאי זוהר עם התקציבים של הקרן לקולנוע, במקום עם פנקס הצ'קים של איציק קול. דווקא מעניין לדעת איזה צחוק היה עושה הסטנדאפיסט זוהר מעובדיה יוסף.