המלכה האם בגיל 78 עולה אורנה פורת על הבמה עם מחזה חדש, "מים גנובים", שכתבה עבורה בתה ליטל רוני קובן 22/11/02 כמו בכל הרגעים החשובים בחייה, גם את החיבוק האמהי הראשון העניקה אורנה פורת לבתה ליטל מאחורי הקלעים, במהלך הצגה, בין סצנה לסצנה. את הנשיקה הראשונה היא כבר נתנה לה על הבמה. "אני ובעלי יוסף רצינו לאמץ ילדה, וגיסתי היתה ממונה על התהליך. השנה היתה 58' שיחקתי באותם ימים במחזה האנגלי 'בגלל חגורה', הצגה על אמזונות שלוכדות את הגברים כדי לעשות ילדים ואז מגרשות אותם. כשהגיעה ההפסקה יצאתי החוצה, החלפתי בגדים ופתאום ראיתי את גיסתי עומדת בצד עם תינוקת. ההפסקה נגמרה, צלצלו בפעמון ואני לקחתי מהר את ליטל, חיבקתי חזק וחזרתי איתה לבמה. מול הפנסים והצופים אמרתי: 'הנה, תזאוס הזמין אותי לאתונה עם הילדה', ונישקתי אותה. בקהל אף אחד לא ידע שהמשפט הזה הוא פרטי לגמרי ושאני מחזיקה בזרועותי תינוקת אמיתית. אני עליתי בפעם הראשונה על במה כשהייתי בת ארבע, בגן הילדים בגרמניה, אבל ליטל הופיעה על במת ישראל כבר בגיל שבעה חודשים".עכשיו, 44 שנה אחרי האיחוד הראשון, האם והבת נפגשות שוב מאחורי הקלעים. פורת חיפשה תפקיד עסיסי לנעוץ בו שיניים ולא מצאה. "מחזאים לא כותבים תפקידים טובים לשחקניות בנות 78, אז ביקשתי מליטל, שהיא מחזאית, לכתוב משהו במיוחד בשבילי". הבת הממושמעת שכתבה עד אז רק לילדים הסתגרה בחדר העבודה ויצאה ממנו אחרי שלושה חודשים עם יצירה ראשונה למבוגרים. המחזה, "מים גנובים", ניזון מן הביוגרפיה הסוערת של פורת (ילדות במשפחה נוצרית, שירות כפוי בצבא הנאצי, חתונה עם איש מוסד, גיור, הקמת תאטרון, זכייה בפרס ישראל, התקפי דיכאון ואשפוז ב"גהה"), שהתנהלה תמיד על קו התפר בין התאטרון למציאות. על הבמה היא מגלמת את לאה, רווקה שתלטנית וממורמרת שגידלה במשך שנים את דנה, בת אחותה, והסתירה ממנה את העובדה שהיא איננה אמה הביולוגית. הכל משתנה כשהאחות מגיעה אחרי 37 שנות ניתוק כדי לפגוש לראשונה את בתה ולספר לה את כל האמת. במציאות פורת אימצה בגיל צעיר שני ילדים ­ יורם, היום מנהל חברת מזגנים, וליטל, בת 44, שהעזה רק באחרונה לפגוש את הזוג שנטש אותה אחרי שנולדה. מבולבלים? הסאגה של בנות פורת, שהיתה יכולה בקלות לזכות בתואר "האמא של הטלנובלות" רק הולכת ומסתבכת. "לפעמים גם אני מתבלבלת", אומרת הבת ליטל, "כשאמא צועקת או סובלת על הבמה אני אף פעם לא יודעת אם זה באמת או רק הצגה, ואפילו עכשיו כשהיא מבצעת את הטקסט שלי ואומרת 'הברכיים שלי כואבות', אני ניגשת אליה מיד אחרי מחיאות הכפיים ושואלת, 'אמא, מה קרה לך ברגל?'". "אצלי זה דווקא אחרת", קוטעת אותה המלכה האם, "למרות שזה קשה אני משתדלת להפריד, במה זה במה וחיים זה חיים". בחירתה של אורנה בשנת 54', בעיצומו של טיול ממושך באירופה, החליטו בני הזוג פורת להביא ילד לעולם. "כשהגענו לציריך הלכתי לגינקולוג חשוב והוא אמר לי: 'בינינו, אין לך סיכוי ללדת'. באותו רגע החלטנו לאמץ. לא רצינו לחיות בלי ילדים. הגענו ארצה והתחלנו להגשים את החלום".מהר מאוד החלום הפך לסיוט כשפורת, שהיתה כבר אז שחקנית מפורסמת, נדרשה לעבור את כל הליכי הגיור המשפילים בעיניה. "זו היתה פארסה. הייתי צריכה להופיע בפני שלושה רבנים ולשכנע אותם שאני יהודייה כשרה. אחר כך קפצתי למקווה והתחתנתי ברבנות. עשיתי שקר בנפשי, אני הרי אתאיסטית מוחלטת, אז איך אני מופיעה בפני רבנים. עשיתי שם הצגה שלמה, סיפרתי על כמה שהבית כשר, שפסח חוגגים רק אצלי, שיקרתי על ימין ועל שמאל. לולא פחדתי לסכן את כל האמהות הייתי עושה מזה כבר שערורייה ציבורית. מדוע אשה שמנדבת כספים לישראל בארצות הברית ומתנדבת בכל הזדמנות לא יכולה לאמץ ילד יהודי?".איך בחרת בילד?"הביאו לי הביתה שני ילדים והייתי חייבת לבחור אחד. זה היה נורא. בחרתי בגדול, ביורם, כי היו לו עיניים עצובות. הוא היה בן שנתיים ורבע, וברגע שהדלת נפתחה הוא נכנס, תפס לי את השמלה ולא עזב. מה יכולתי לעשות? לקחתי קצת חופש מהתאטרון והלכתי איתו כל בוקר למגרש המשחקים. אני זוכרת שהכינו אותי שיבוא יום אחד עובד סוציאלי לבדוק שהכל בסדר ואז יום אחד הופיע מישהו ואמר: 'אני המפקח'. גררתי אותו בכל הבית, סיפרתי לו כמה הילד מאושר, הראיתי את כל הצעצועים ואחרי מונולוג של חצי שעה האיש השחיל משפט ואמר: 'גברתי, אני רק ממכבי אש, אנחנו עושים מסיבה ורצינו להזמין אותך'. אחרי שנתיים וחצי קיבלתי את ליטל".באיזה שלב סיפרת לה שהיא מאומצת?אורנה: "ברגע שהיא נכנסה הביתה. בין הסיפורים שסיפרנו בערב ליד המיטה הופיע מדי פעם הסיפור על כמה שהיינו אומללים שלא היו לנו ילדים וכמה חיפשנו עד שמצאנו אותם. לרגע לא חשבתי להסתיר מהילדים שלי שאני לא ילדתי אותם. קשה לי להבין למה הורים מאמצים חוששים לגלות את האמת". ליטל: "בזכות זה הייתי מחוסנת. כשבאו ולעגו לי: 'את מאומצת', עניתי: 'אמא שלך היתה חייבת לקבל אותך כי יצאת מהבטן שלה ואמא שלי חיפשה ובחרה בי".אורנה: "אני זוכרת שכשליטל היתה בת ארבע, היא חזרה מהגן, עמדה לפני ואמרה: 'את יודעת מה רחל חברה שלי אמרה?', אמרתי: 'לא, מה ה יא אמרה?', וליטל ענתה: 'לא רק שאת לא האמא האמיתית שלי, את גם לא יהודייה'. צחקתי ואמרתי: 'תגידי לרחל שאני רוצה להחליף כמה מילים עם אמא שלה'. מאז הפסיקו להציק לה עם הנושא הזה".מתי גיליתם את השורשים האמיתיים של ליטל?ליטל: "בגיל 18, כשנתנו לי לפתוח את תיק האימוץ, ביררתי רק את העובדות הבסיסיות: מאיזה מוצא אני, מתי בדיוק נולדתי ומדוע נטשו אותי. גילית אז שהורי, ממש כמו הדמויות במחזה שכתבתי, היו אנשים שמלחמת העולם השנייה שברה אותם. הם לא יכלו לגדל ילד. לא כעסתי עליהם, היה לי ברור שמי שמוותר על ילד איזה בורג הסתובב אצלו, אבל רציתי לברר מה קרה, רציתי לדעת מי אני. אחרי שנים, כשכבר היתה לי ילדה משלי, פתאום היה לי אומץ לסיים את הפרשה. לפני שנתיים פגשתי את האשה ההיא". את לא קוראת לה אמא?ליטל: "היא אולי אמא, אבל לא שלי. זאת מילה שלא נדבקת אליה בכלל". בסוף המחזה שכתבת, אחרי שהגיבורה פוגשת לראשונה את אמה הביולוגית, היא אומרת: "כמה שדמיינתי לעצמי את הרגע הזה, הייתי בטוחה שאני אתרגש, חשבתי שאני אכה אותך או אחבק אותך, אבל עכשיו? אני מסתכלת עלייך ולא מרגישה כלום". גם את יצאת מאוכזבת מהפגישה הראשונה?ליטל: "עברתי חוויה מאוד מטלטלת. ישבתי אצל הורי הביולוגים, לא דיברתי הרבה, רק הקשבתי. הם לא התנצלו או ניסו להסביר, פשוט סיפרו לי מה היה. אחרי זה הלכתי לים, ישבתי על הצוק כמה שעות, חזרתי הביתה ומיד הכתבתי לידיד את כל הפרטים והזכרונות. אני עדיין אוספת חומרים ועדויות, מרכיבה את הביוגרפיה שלי, אבל אין לי עניין לפגוש אותם שוב. מה יש לי איתם? אין לי כלום איתם. שיהיו בריאים וחזקים ויישארו איפה שהם נמצאים. הם ניסו ליצור איתי קשר אבל רמזתי דרך העובדת הסוציאלית שאני לא מעוניינת ובזה זה הסתיים". ואת, אורנה, היית רוצה לפגוש את האשה שילדה את ליטל?אורנה: "לא, אני שומרת על המחסומים, אין לי עניין. כשהנכדה שלי, עדן, הבת של בני, באה ואמרה לי: 'מה, את לא האמא האמיתית של אבא?', עניתי לה: 'לא, אני לא האמא הביולוגית, אבל אני זאת שגידלה אותו, אני האמא האמיתית'". ליטל: "וזאת השאלה הגדולה שעומדת גם בבסיס המחזה: מה הקשר בין מי שילד ובין מי שנולד, איזה סוג של חיבור יש שם בכלל מעבר לעניין הביולוגי, שהוא הבסיסי ביותר אבל בעיני הוא לא החשוב ביותר. האמא שלי היא לא א מי הביולוגית. זה חסר משמעות בעיני. לי אין ספק מי האמא שלי, אתה מכיר אותה, היא יושבת כאן לידי, אני לא צריכה עוד אחת". בלי החביתה והסלט שתי הנשים לבית פורת חיות בגפן. בעלה של אורנה, יוסף, שהיה מבכירי קהיליית המודיעין בארץ, הלך לעולמו לפני שש שנים. ליטל היא אם חד הורית מבחירה. "אף פעם לא דחפתי אותה להתחתן", אומרת אורנה. "אני בעצמי אף פעם לא רציתי להתחתן אז למה שאני אדחוף אותה לקבל חותמת מאדם זר? זה מגוחך. אני גם בכלל לא בטוחה שדמות האב תמיד נחוצה כל כך, אבל בחברה שלנו זה מקובל, אז טוב שהילדה שומרת איתו על קשר"."לי לא קשה עם ההחלטה הזו", מוסיפה ליטל, "כיוון שיש לילדה אבא שמאוד אוהב אותה, ואנחנו קרובים, אין הרבה בעיות. אנחנו לא חיים ביחד, זה נכון, אבל יש בינינו קרבה".החיים בלי בעל או בן זוג הפכו את הקשר בין פורת לבתה למרכז החיים, גרעין הכוח של סדר יומן העמוס. שתיהן נשואות אך ורק לתאטרון. גם את הנכדה, יובל אור, היום בת חמש, הן קשרו מיד אחרי לידתה לאותו חוט ברזל שמחבר אותן לבמה. כבמשפחת אקרובטים בקרקס, גם היא גדלה מאחורי הקלעים, בין פתיחת המסך למחיאות הכפיים. אפילו השם שנבחר עבורה קשור לתפקיד שאורנה אוהבת במיוחד. "שיחקתי פעם במחזה 'אהבתה של יובל אור', וזה היה התפקיד הראשון בקאמרי ששיחקתי בחופשיו ת כי כבר חשבתי בעברית. אני יודעת שהילדה מאוד אוהבת תאטרון, יש לה כבר תאטרון בובות משלה, אבל אם בעתיד היא תרצה לשחק, אני אגיד לה לוותר. כבר עכשיו, בגיל חמש, אני יודעת שהיא לא צריכה להיות שחקנית. גם לליטל יעצתי להתרחק מהמשחק".ליטל: "אני מכחישה את כל הסיפור. אף פעם לא רציתי להיות שחקנית".אורנה: "ועוד איך רצית. כשהיית צעירה הכרזת שאת חולמת להיות שחקנית ואני התנגדתי. לא האמנתי שיש לך הנתונים להיות שחקנית מצליחה. המקצוע הזה הוא נפלא רק אם אתה תופס מרכז במה. בשוליים יש הרבה תסכול ועוגמת נפש, כל שחקן, אפילו ניצב ד', בטוח שהוא יכול להיות התפקיד הראשי. אני רואה את זה אצל חברים, המון מרירות ואכזבה, אז למה לסבול?".זה נשמע קצת פוגע.אורנה: "ייתכן, אבל לפעמים צריכים לפגוע. הייתי משוכנעת שאני עושה לה טובה. האמת עוזרת, כך חונכתי וכך אני פועלת".ליטל, היה קשה לגדול עם אמא שהיא גם הגברת הראשונה של התאטרון הישראלי?ליטל: "כשהייתי ילדה קינאתי בתאטרון, זו היתה תחרות שהרבה פעמים הפסדתי בה. כל האמהות חיכו לילדים עם החביתה והסלט והשכיבו אותם לישון עם שיר ערש, ואני נשארתי לבד. מ צד אחר הרגשתי גאווה גדולה כשהלכתי עם אמא ברחוב ואנשים היו זורחים לקראתה. השווצתי".בדילמה שבין אמהות לקריירה אתן מרגישות שהחלטתן נכון?אורנה: "אמא שלי, אליז, היתה רואת חשבון, אבל בחוגים שלה בגרמניה לא היה נאה שאשה נשואה תמשיך לעבוד אחרי החתונה אז היא ויתרה והלכה לגדל אותנו. היא לא סלחה לנו על זה עד סוף ימיה. תמיד היא היתה אומרת: 'בגללכם, בגללכם לא המשכתי, לא הגשמתי'. אני זוכרת שקלטתי את זה ואמרתי שכשאני אהיה גדולה אני לא אוותר. ובאמת לא ויתרתי, המשכתי לשחק בתאטרון כאילו אין ילדים. ברגע שאמרתי 'אני שייכת לתאטרון', קיבלתי על עצמי את כל ההגבלות האיומות. לפעמים ליטל היתה חולה והיתה לי הצגה בערב, אז עזבתי אותה והלכתי לתאטרון". משחק הצללים ליטל, כשהחלטת להיכנס לתאטרון, פחדת מהצל של אמא?ליטל: "התרחקתי מזמן מהצל שלה. אין לי בעיות במישור הזה. הרבה פעמים אמרו לי: 'למה את לא אומרת שאת הבת של אורנה פורת, זה הרי יעזור לך', אבל סירבתי. אני מאמינה שאם אתה לא מגיע לדברים בכוחות עצמך, בסוף תחטוף. אני הלכתי בדרך שלי, תרגמתי מחזות, כתבתי וביימתי בתאטרון לילדים, ניהלתי עמותה. אני מרגישה שלמה. לאמא יש צל מאוד גדול וגם לי יש צל משל עצמי. החוכמה היא שהם לא מאפילים זה על זה, להפך, הם משתפים פעולה. והכי חשוב: כשאנחנו מגיעות הביתה אנחנו יושבות בסלון והצללים שלנו הולכים לשחק בחוץ ביחד". קשה לעבוד עם אמא?"זאת חוויה, היא נורא מצחיקה וההומור שלה זה דבר מדבק".אני דווקא שמעתי שרוב השחקנים והיוצרים הצעירים מפחדים ממנה.אורנה: "אין סיבה לפחד, נוח לעבוד איתי, אני לא פרימדונה, אין לי מצבי רוח, אני באה לעבוד, נקודה".ליטל: "הם משקשקים, מה זאת אומרת, רועדים רק מעצם המפגש. את יודעת, המון שחקנים שעבדו איתך באו וסיפרו לי שהם פחדו ממך ורק אחר כך, במהלך העבודה, הם נרגעו. גם כשבאת לראות הצגות שלי היה מתח באולם, האוטורי טה הגיעה".אורנה: "כשהתחלתי לנהל את התאטרון לילדים ולנוער השתדלתי באמת להיות קשוחה, מנהל שלא מפחדים ממנו עושים ממנו צחוק, בוודאי כשהוא אשה". רבתן במהלך החזרות?אורנה: "למה לריב? אם יש לי משהו לומר אני אומרת את זה בתקיפות וזהו".ליטל: "אנחנו באמת כמעט לא רבות".הקשר שלכן תמיד היה כל כך מושלם ומשעמם?אורנה: "בגיל ההתבגרות היא היתה בלתי נסבלת. היא גם הביאה הביתה אנשים מאוד מפוקפקים".ליטל: "אני מקווה ששחררו אותו כבר מהכלא".אורנה: "אוי ויי, אל תזכירי לי. זה היה מאוד קשה".ליטל: "היה איזה בחור אחד, בן 30, קרימינל צעיר, שהייתי מאוד קשורה אליו כשהייתי בת 16. עניין של הורמונים. יום אחד הבאתי אותו הביתה, ואחרי שהוא הלך אבא גילה שחסר לו כרטיס אשראי. הבחור היה פשוט גנב. אז הבנתי עם מי יש לי עסק. זה היה הלם נוראי. חייתי באיזו פנטזיה רומנטית של גיל ההתבגרות ואחריה באה התפכחות כואבת".אורנה: "עד היום אני לא יכולה להסביר מה עשית איתו, מילא אם הוא היה יפה הייתי מבינה, אבל הוא היה גם מכוער וגם גנב". אחרי המרד של ליטל הגיעה ההתמוטטות הראשונה של אורנה. לפני שנת יים, בעקבות פרסום ספר השיחות איתה, "שלוש חתונות", היא סיפרה לראשונה בחופשיות רבה על התקפי הדיכאון שהובילו אותה לאשפוז בגהה. "הרגשתי משוגעת, התמוטטתי", סיפרה אז, "כאילו היו בי שתי אורנות, סכיזופרניה ממש, שיגעון". למרות שאזכור הדברים גורם לה אי נוחות, גם היום היא שלמה לחלוטין עם החשיפה הדרמטית: "לו הייתי רוצחת מישהו אולי לא הייתי מדברת על זה בגילוי לב כזה, אבל אם זה לא אשמתי, ועברו עלי דברים קשים, אז אולי בזה שאני מדברת אני עוזרת לאנשים אחרים. הם מסתכלים עלי ואומרים: 'הנה, היא עברה סרטן, עברה התמוטטות, וממשיכה בחדווה וביצירה מלאה'. אני חושבת שזה יכול רק לעזור. עד היום מצלצלים אלי אנשים במשבר ואני מעודדת אותם ואומרת: 'גם אם עכשיו שחור, תמיד אפשר לצאת מזה'. אותו דבר עם הסרטן. כל שנה, אחרי הבדיקה הקבועה, אני נכנסת למחלקה, שואלת איפה הנשים שהורידו להן שד, מחבקת אותן, אומרת: 'אל תדאגו, אני יודעת, זה נורא, גם לי זה קרה, בכיתי הרבה, תעברו את השלב הזה ותראו: ממשיכים'". ליטל, שהתרגלה ללמוד פרטים חדשים על אמה מן העיתון, פחות מתלהבת מהסטריפטיז הנפשי בתקשורת. "היה לי קשה שפורסמו דב רים לא לגמרי מדויקים. לאמא היו כמה התמוטטויות עצבים אבל היא מעולם לא סבלה ממחלת נפש. לה לא אכפת, שיכתבו מה שהם רוצים, זה אפילו משעשע אותה. אבל לי זה מפריע".גם במחזה שלך האמא התמכרה לכדורי הרגעה ואושפזה. ברגע של וידוי היא אומרת: "הייתי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. יש לי לפעמים נפילות ואז אני נשברת לחתיכות. והם מדביקים, כל פעם מחדש, עד הפעם הבאה". ליטל: "יכול להיות שהדברים חלחלו. ההתמוטטות והאשפוז של אמא היו בשבילי רעידת אדמה. הייתי לקראת סוף השירות הצבאי בסיני ופתאום קראו לי הביתה. נכנסתי לסלון, אמא שכבה על הספה ושתקה, היא היתה שקועה בעולם אחר, אפילו לא זיהתה אותי. זה היה מפחיד איך שהאישיות שלה השתנתה". אורנה: "אני באמת מצטערת שלא יכולתי למנוע את זה מהילדים, אבל מה אפשר לעשות. לכם היה קשה יותר. אני ידעתי שזה יהיה בסדר אבל אתם בטח נבהלתם נורא".ליטל: "אחרי יומיים בבית אשפזנו אותה בגהה. ביקרתי אותה כל יום ודי מהר היא חזרה לעצמה, בעיקר דרך ההומור. ישבנו והסתלבטנו על הרופאים ולאט­לאט היא נרגעה".אורנה: "הייתי בעולם אחר, בהתחלה גם הביקורים של הילדים לא הצליחו ל געת בי, הייתי בתא של זכוכית. היו לי כל הזמן הזיות. הרופאים ניסו עלי כל מיני דברים, תרופות, הלם חשמלי, עד שמצאו משהו". ליטל: "יש לי איזו תאוריה, שההתמוטטות הקלינית היתה בשבילך האופציה היחידה. היית חייבת להיכנס לאיזה פינה חשוכה ולהתכנס בעצמך. כל הנפילות שלך היו בגלל נסיבות חיצוניות, מצב פוליטי קיצוני, משבר בתאטרון, דברים שלא היית יכולה לתקן. עם דברים אישיים כמו מחלת הסרטן התמודדת מצוין". רק החיים השיחה על תקופת הדיכאון והאשפוז קשה לשתיהן ואחריה הן שותקות לראשונה במהלך הראיון. אחרי כמה דקות של מבוכה, אורנה מנסה לפזר את המתח.אורנה: "את זוכרת אם האשפוז היה לפני פרס ישראל?".ליטל: "לא, פרס ישראל היה לפני האשפוז".אורנה: "אז יכול להיות שמזה התמוטטתי".ליטל: "מה, הצ'ק חזר?".אורנה: "חמודה שלי, אז לא קיבלו צ'ק".כל החוויות הקשות שטלטלו את פורת מתגמדות בעיניה מול הפרידה מבעלה יוסף. "ניצחתי בכל קרב, אבל הכי קשה זה שיוסף איננו. כמה שידענו והתכוננו ודיברנו על זה וידענו שכל יום הוא מתנה, בכל זאת, כשזה קרה, זה כאב מאוד. כשחזרתי מההלוויה ידעתי שיש לי שתי אופציות: או להמשיך במלוא העוצמה והשמחה או להתאבד. אין אמצע. אז בחרתי בחיים. אני רק מצטערת שלא הייתי לידו ברגע האחרון. כמה שעות לפני שהוא מת הלכתי הביתה לנוח וליטל היתה היחידה שנשארה איתו. כשהגעתי לבית החולים הוא כבר שכב מת, עם העיניים היפות שלו עדיין פקוחות ויכלתי לעצום לו אותן, זה לפחות ניתן לי". "זה נושא שכמעט לא דיברנו עליו", אומרת ליטל, "לא היה ממש על מה לדבר. זו היתה לא חוויה קלה, ובדיעבד, אמא, אנ י חושבת שטוב שלא היית שם ברגע האחרון. זה נראה לי מיותר. בשביל מה? בתור האדם הכי קרוב אולי מוטב שכך".את יכולה לדמיין את הפרידה מאמא?ליטל: "אני פוחדת. המחשבה הזאת מערערת אותי, אני לא מסוגלת להתמודד עם הרעיון. אנחנו לא מדברות על זה, רק צוחקות". אורנה: "יש לי כבר מקום ליד יוסף, בבית הקברות של בן­שמן, ואני מדי פעם חושבת, אולי אני אקליט משהו שישמיעו בהלוויה. הייתי רוצה שישמחו במותי, שירימו כוסית. ביוון, כששחקן נפטר, מוציאים את הארון והקהל עומד ליד ומוחא כף. כל כך יפה".חנה רובינא חלמה למות על הבמה. ואת?אורנה: "הלוואי שיכולתי, אוי, זה היה נחמד, לפחות היו כותבים על זה יפה בעיתון".ליטל: "אני לא אוהבת את ההומור הזה".אורנה: "מה שחשוב לי זה למות בלי לגרום סבל ועוגמת נפש לקרובים. ללכת מהר, אם אפשר. לכל השאר אני מתייחסת בשלווה. המוות זה הדבר היחיד שבטוח בחיים. זה חלק שצריך לקבל אותו בשמחה, עצם זה שהחיים חולפים ויש להם סוף נותן להם את הערך שלהם. בדיוק כמו תאטרון, ההצגה חולפת ואיננה עוד. אתה עושה אותה, משקיע בה את נשמתך, אבל היא מתה בסוף ונשארת רק בזיכרון של הצופים . כמו בן אדם שהולך ונשאר בזיכרון של ילדיו ושל אהוביו. זה היופי שבדבר".roni_kuban@hotmail.co.il