אוספת את המעשים נעמי שמר היתה בטוחה שמניתוח המעקפים האחרון היא לא תקום רוני קובן 08/11/02 השנים האחרונות זימנו לנעמי שמר לא מעט ניתוחים. לפני כל אחד מהם כתבה צוואה ולפעמים גם שיר. "לפני ניתוח אחד כתבתי את 'עוד לא אהבתי די', במין מחאה, היה לי חבל למות אז. לפני ניתוח אחר כתבתי 'עצוב למות באמצע התמוז', הייתי בת 40, ציטטתי שם שורה מירמיהו: 'כי על קצך ועל קצירך הידד נפל' ­ שיר זיכרון שכתבתי לעצמי, ואחר כך הפך לשיר זיכרון כללי". לפני חודשיים וחצי, בעקבות הפרעות קשות בתפקוד הלב שגרמו לכאבים איומים ולתשישות, היא מצאה את עצמה פעם נוספת על שולחן הניתוחים. הפעם לא כתבה שיר חדש, רק דף הוראות מפורט לימים שאחרי מותה, שאותו מסרה בסוד לאחותה רותיק."היתה לי הרגשה שהגיע סוף הסיפור. זה הרבה מעבר לפחד, זה בכלל לא דומה לפחד, זו מין ידיעה מוחלטת, הייתי בטוחה שאני לא אקום מהניתוח", היא אומרת. "נתתי הוראות מדויקות לגבי סידורי ההלוויה. אני ורותיק ישבנו לפני הניתוח והתווכחנו על הפרטים. היא אמרה: 'מה, כל הבוהמה תהיה שם, הם ירצו לשיר על הקבר, אני רוצה שישירו אצלי בבית'. אמרתי לה: 'רותיק, מה, את כבר גונבת לי את ההצגה? תני להם לשיר כמה שהם רוצים ואיפה שהם רוצים'. היא אומרת: 'די, כל המפורסמים האלה, אני רוצה רק את המשפחה'. זה היה נורא מצחיק. בהוראות שהשארתי לה ביקשתי שלא יהיו נאומים ושישירו ליד הקבר את 'שם הרי גולן'. זה מתאים למקום, בית העלמין של כנרת, גן העדן שלי".בערב שלפני הניתוח כינסת את כל המשפחה ונפרדת?"בדיוק ההפך. הם כמובן היו לידי כל הזמן אבל בערב האחרון אמרתי להם: 'תעופו לי מהעיניים'. חשבתי שזה מיותר שהם ישמרו עלי עד הבוקר, בשביל מה, תנו לישון".אם היית כל כך בטוחה שזה הסוף, לא רצית להיפרד מהם, לומר כמה מילות אהבה אחרונות?"בכלל לא שיתפתי אותם במחשבות שלי, רק את רותיק. הניתוח ארך שמונה שעות והם ישבו במסדרון, שלושתם: הילדים, ללי ואריאל, ובעלי, מרדכי. אני מבטיחה לך שהניתוח עבר עליהם ולא עלי".ואז, להפתעתך הגדולה, התעוררת. "התעוררתי אחרי שמונה שעות וליד מיטתי עמד רופא ערבי בשם קמיל. הוא היה קשוב ועדין בצורה שלא תיאמן, הבין שאני עוד לא יכולה לדבר אבל נורא רוצה לכתוב. הוא נתן לי עיפרון, אבל העיפרון נפל לי, הוא החזיק בשבילי את העיפרון ואני כתבתי רשימת שאלות. 'איזה יום היום?', 'מה השעה?', 'מתי התעוררתי?'. ד"ר קמיל קרא וענה על הכל וככה חזרתי לחיים".את מרגישה שנולדת מחדש?"בהחלט. שמונה שעות מחוץ לעולם הזה זה קצת כמו מוות קליני. הוציאו לי את הלב מבית החזה, פתחו אותו, החליפו מסתם, החזירו ואני לא ידעתי מכלום. משהו הרי קורה בשמונה שעות של שינה. זה מן הפסקה כזאת, היא לא עוברת בלי סימנים. אז נראה, נראה מה יהיה".תוך כדי ימי החלמתה, הוציאה חברת מדיה דיירקט אוסף חדש משיריה, "100 השירים הגדולים". האוסף שערך יורם רותם כולל את כל הקלאסיקות ("ירושלים של זהב", "אנשים טובים", "הכל פתוח", "אור"), אבל אפשר למצוא בו גם הפתעות, כמו השיר "עוד מעט מסך", ששמר שכחה מקיומו ("תהרוג אותי אבל אני לא זוכרת צליל אחד"), ביצוע מרגש של כלתה, תמר גלעדי, לשיר "דיוקן אמי" ("זה שיר שכתבתי על אמא שלי כשהייתי במשבר") וגם השיר החדש "בדמייך חיי" ("רונית רולנד הקליטה אותו ביום שבו נותחתי והיא כאילו ממש שרה לי: 'את מתבוססת בדמייך, בדמייך חיי'"). ספרי על ימי ההחלמה הראשונים."הייתי מאוד נלהבת, אבל זה ידוע במחלקה שאתה נכנס לאופוריה אחרי הניתוח וזה נופל אחר כך. הכל קרה כמו בחוברת ההדרכה שקיבלנו לקראת השיקום. כשהתחלתי לבט א דאגה אז ללי בתי אמרה: 'הכל בסדר, את עוברת עכשיו את עמוד 15'. הילדים, בכלל, היו יוצאים מן הכלל. הם עשו עבודה אדמיניסטרטיבית מסובכת להפליא כי זה גם סוכרת וגם לב וגם כדורים וגם זריקות. הם טיפלו בי בקלות של רקדנים ובלי לקמט מצח. יש להם חן וחסד שלא אשכח להם לעולם".מה שלומך עכשיו?"הודות לפרופ' סלונימסקי, שניתח אותי, ולד"ר אגרנט, הקרדיולוג שלי, עברתי תקופת התאוששות מהירה ועכשיו אני מרגישה מצוין. הנשימה קלה יותר, יש לי יותר כוח, ארבעה מעקפים ומסתם החליפו לי, אז ודאי שיש שינוי גדול לטובה".החיוניות הפתאומית הזאת לא עוררה אצלך מחדש את יצר הכתיבה?"בכלל לא. קשה לכתוב, זו אחריות. אני רוצה שזה יהיה הכי טוב שאני יכולה ואני משייפת ומלטשת שוב ושוב, זה לא קל. הכתיבה היתה בשבילי דרך חיים וזה היה הדבר שידעתי לעשות, אבל היום זה כבר לא מרכז עולמי. יש עוד המון דברים אחרים. אני לא חיה בשביל לכתוב". רעבה לביצה, לעוגה השיר ששמר שרה לעצמה בשבועות האחרונים, מאז התאוששה במהירות מפתיעה מהניתוח המסובך בלבה, רחוק מכל דרמה. בגיל 72, אחרי שזכתה בכל הפרסים, המדליות ותארי הכבוד, אחרי שהוכתרה גם כ"משוררת תנועת העבודה" וגם כ"גאולה כהן של הזמר העברי", אחרי שכולם היו בטוחים שהיא גוססת מסרטן וערכו לכבודה ערב פרידה ענק בטלוויזיה, אחרי שגם היא כבר הספידה את עצמה, נעמי שמר מסרבת להשתתף בכל מופעי ההצדעה, או כמו שהיא מכנה אותם: "ערב לזכרי".היא מתחמקת באדיבות ממזמיני הפזמונים שמבקשים להתהדר ב"שיר חדש של נעמי שמר", וגם מתעמתת עם המורשת התובענית של אמה, רבקה ספיר, שייעדה לה עתיד של מוזיקאית מחוננת ולא חשה מסופקת גם לאחר שבתה זכתה בפרס ישראל. נעמי שמר מודל 2002 כבר לא מחוברת באינפוזיה לפסנתר, לא נושאת עיניים יראות אל הדף הריק. משוררת הלבבות שלנו, ששיריה הפכו מזמן לסוג של יומן לאומי, מבקשת לכתוב עכשיו את דברי ימיה בלבד. "אני מרגישה שחל בי איזה שינוי פנימי", היא אומרת, "אבל אני עוד לא יודעת לזהות מהו. מאז הניתוח ירדתי שבעה קילו. אם אני אמשיך להתייחס למזון כמו לבידור, אני אצטרך עוד ניתוח ואני מפח דת. שבועות שלמים לא טעמתי לחם, לא ביצה, אין מה לדבר על עוגה."התיאבון השחית את גופי עשרות שנים, התעללתי בגופי בצורה שלא תיאמן. אז אם פתאום מכבים לך את החשמל והורגים את התיאבון, זה משנה גם את מערכי הנפש. לא רק התשוקה לאוכל בוטלה, כל מיני דברים שהיו משמחים אותי, חשובים לי, הפסיקו. השתניתי. אני מרגישה כמו פאזל שחתיכה גדולה מאוד שלו חסרה ואני עוד לא יודעת מה יבוא במקומה. ואתה יודע מה, זה נעים לי, השינוי. זה כאילו פותח אפשרויות חדשות".מה את עושה בשפע הזמן הפנוי?"קוראת ספרי בישול, שזה בשבילי כמו מדע בדיוני, ועוקבת גם אחרי הרומנים הישראליים החדשים. קראתי את הספר האחרון של עירית לינור וכתבתי לה שזה ספר שהוא חשוב וכייפי. אני משחקת עם הנכדים. אופרות סבון זה השיגעון הגדול שלי: 'צעירים חסרי מנוח', 'היפים והאמיצים'. אני אוהבת מאוד גם את הסדרות הקומיות: 'חברים' בעיני זה מלאכת מחשבת, 'סיינפלד' בשידור חוזר, 'פרייז'ר' בכל השפות. גם תוכניות על אמנות ועל היסטוריה, אני די מכורה לטלוויזיה".את צופה גם בחדשות באותו להט?"לא ולא. אני לא יכולה לסבול חדשות, חוזרים שם על הכל לעייפה, אלף ערוצים אותו דבר. אני חושבת שלו היתה לנו טלוויזיה ב­48', לא היינו מנצחים במלחמה. לו היו מראים אז את כל הבכי ואת כל הלוויות ואלף פעם את האמבולנסים ואת הגוויות, פשוט היינו מפסידים. אני חושבת שצריך לחזור לביטוי 'אל תגידו בגת'. יש דברים שגורמים יותר מדי אושר לאויב ולא צריך למחזר אותם. לכן, כשיש חדשות, אני ישר עוברת לתוכניות הבישול, זה בדיוק באותה שעה".לפני 20 שנה יצאת להפגין ברחובות נגד פינוי ימית ובעד גוש אמונים. היית בין האמנים היחידים שהזדהו פוליטית וגם ספגת אש צולבת. דווקא עכשיו את מתנתקת?"אני חולקת על כל דבר שקורה כאן, אבל היום אני לא אצא להפגין, אני יודעת שאני לא יכולה לתרום שום דבר, לא לשנות שום דבר, די".באחד השירים האחרונים שכתבת, "אקטואליה", את שרה: "המדינה משתגעת, לי זה אוכל את הלב"."לפני שאתה שוקע בפרשנויות, אל תשכח את הטרור של החריזה. זה כמו שדודו אלהרר התעניין למה כתבתי בשיר הזה על יחזקאל בן­בוזי, הוא הלך לקרוא את כל ספר יחזקאל, ואז אמרתי לו: 'תמצא לי אתה חרוז אחר לג'קוזי'. אני עבד לחרוז".אבל חוץ מהטרור של החריזה, יש כאן אמירה."נכון, אבל עזוב, אני לא רוצה להיכנס לשדה המוקשים של הפוליטיקה. שיר זה מצב רוח, זה צילום של רגע. אני לא מוכנה לנתח אותו כמו שמנתחים צפרדע".הייאוש הכללי, הדכדוך, הפחד, לא הדביקו גם אותך?"כולם כאן שרים בציבור, זה דיכאון לאומי? זה חוסן לאומי שאין דוגמתו. על מה אתה מדבר. אחרים חושבים את זה לפוזה, למשהו שלא שייך לחיים, בעיני זו הצהרה שאנחנו חיים ושמחים. מצד אחר, גם אני מפחדת כמו כולם שאיזה מעצמה ערבית כמו עיראק תחליט להצית את פי גלילות, בוודאי שיש לי פחדים, למי אין? אבל לצד הפחדים האלה אני מרגישה שמחת הישג כבירה מכל הדבר הזה שבנינו כאן במאה שנה".מאיפה את לוקחת את התקווה?"אני חושבת שנולדתי עם זה. באמת. נולדתי לחלוצי העלייה השלישית, הם הגיעו מהגולה ובשבילם העלייה היתה תרועת שחרור. אבא העלה המון אוניות מעפילים לארץ ואמא היתה אינדיבידואליסטית קיצונית. כשמישהו אמר לה: 'השתילים שלך אף פעם לא ייקלטו', היא נסעה לנהלל ללמוד חקלאות ונעשתה השתלנית הכי טובה בכנרת. כשאתה בא מאנשים שעשו כזאת מהפכה, אז אתה גדל עם תקווה, אתה שותף למעשה בראשית". קונצרט עם הוברמן מאיר ספיר ורבקה שפרירי עלו לישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת ונפגשו בקבוצת כנרת. לאחר ארבע שנות חיזור נישאו בנוכחות שני עדים. בקיץ 30' נולדה בתם הבכורה, נעמי. "נולדתי לתוך מכת יופי שמלווה אותי כל החיים. המגע הבלתי אמצעי עם הטבע. עם המים, עם האדמה, עם השמים, עם הצמחייה. התפלשות בלתי פוסקת. זה ילדות בהזמנה, אין דבר כזה. שם אמרו: 'יהי אשכולית' ויהי אשכולית, 'יהי בננה' ויהי בננה. כל דבר שפנטזו עשו למחרת בבוקר. נסעתי המון בעולם ויש ארצות מבורכות באגמים, אבל אין אגם כזה קטן ועכשיו גם מסכן שנקשרו לו כל כך הרבה כתרים, כל כך הרבה שירים וסיפורים. זה אגם עם אישיות".מהו הזיכרון הראשון שאת נושאת איתך מילדותך?"הייתי בת שנתיים וקצת, אחותי רותיק נולדה ואמא עטפה אותה בצעיף בלקני גדול, ושמה את החבילה הקטנה הזאת על המיטה. זה היה שיא הרוך בעולם, והצעיף ­ אני משתמשת בו עד היום. עוד זיכרון, אמא מחזיקה אותי על הידיים, מראה לי את הסיגליות פורחות מחוץ לחלון בבוקר וטוענת שהן אומרות לי שלום. זה הבן אדם. לאמא שלי היה הראש של מדאם קירי, ענקית מבחינה אינטלקטואלית, קראה בהמון שפות וכתבה עברית שאין כמוה. יחד עם זה המורים שלה בבית הספר 'תרבות' אמרו לה: 'אקדמאים יש לנו מספיק, את לכי לחקלאות', אז היא הלכה לגדל עגבניות ועשתה את זה בהצטיינות".והיא השביעה את תאוות התרבות שלה בין העגבניות והזרעים?"היא ליקטה פה ושם. כשהוברמן, הכנר, הגיע להופיע ביגור, היא סחבה אותי איתה. זה הרי לא ייתכן שהילדה לא תשמע את הוברמן. כדי למצוא טרמפ ליגור היא אירחה אצלה בחדר בקיבוץ במשך שבוע פרופ' לגאולוגיה, ארבה לו שיגמור את חקירותיו וישאל: 'החברה רבקה, מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?', ואז היא תגיד לו: 'תביאו אותי ואת נעמי ליגור, צריך לשמוע את הקונצרט של הוברמן'. הם הביאו אותנו ונכנסנו דרך פרצה בגדר."כל הקיבוץ הפך את עורו בשביל לשמוע את הוברמן. בנו ספסלים חדשים מעץ שלא יחרקו והוא לא יתעצבן. אפילו את הפרות העבירו לשער­העמקים שלא ייגעו, באמצע הקונצרט. הלכנו לקונצרט, מובן שנרדמתי וישנתי שנת ישרים, הייתי ילדה בת 11, אבל אמא נורא נהנתה וכל פעם שהייתי מתעוררת היא היתה אומרת: 'תשמעי איזו מוזיקה יפה, ותראי כמה שהוא יפה'. הוא היה מכוער כמו הלילה אבל היא טענה שכשהוא מנגן הוא נעשה יפה". עמוס עוז, בעקבות ספרו "סיפור על אהבה וחושך", אמר: "אני מכיר אנשים בני 87 ואפילו בני 93 שעדיין מתווכחים לילות שלמים עם הוריהם". גם את עוד מנהלת עם הורייך שיחות לתוך הלילה?"אני מדברת עם אמא עד עכשיו. היא על ידי, פה, כל הזמן".על מה אתן מדברות?"על עקרונות החינוך שלה. אני שבה ושואלת אם הם היו נכונים. אני, עם ילדי, השתדלתי לעשות ההפך ממנה. זה היה נורא קשה איתה, תביעות היו תביעות. היא התעקשה על החינוך המוזיקלי שלי, היתה מקימה אותי בחמש בבוקר, בחושך, וסוחבת אותי לצריף הילדים להתאמן בפסנתר. התביעה למצוינות הרסה אותי ואותה".במבט לאחור, את כועסת על אמך או שאת אסירת תודה?"גם וגם. הצד הפרקטי של החיים בכלל לא היה קיים אצלה. למשל, זה שאני לא יודעת לבשל, זה ישר משם, כי זה לא היה חשוב לה ואני שואלת את עצמי אם זה נכון. זה לא נכון. בקיצוניות כזאת אין אמת. יחד עם זה, אני חייבת לה את חיי המוזיקה שלי, היא הבינה מוקדם מאוד שחקלאית גדולה לא תצא ממני והשיגה לי את הפסנתר הראשון. אבל היה פה גם משהו לא אישי. היא חשבה שבלי מוזיקה ובלי שירה ובלי נשמה יתרה, כל מפעל ההתיישבות הזה ל א שווה. והיא החליטה שזה הייעוד שלי".זה לא תיק כבד מדי לילדה בת שלוש?"היה לי ברור שזה מקומי. מגיל שש ליוויתי בפסנתר את חברי הקיבוץ בחגיגות, בעצרות ובקבלות שבת. זה היה בית הספר שלי ל'שירת רבים'".ולא מרדת?"מרדתי בה כל החיים. מרדתי ופחדתי. בהתחלה, כשהפסקתי להיות פסנתרנית כמו שהיא חלמה והתחלתי לכתוב פזמונים, חתמתי עליהם בשם בדוי. על הפזמונים שכתבתי למופע 'חמש חמש' חתמתי בשם 'ש. כרמל', שהיא לא תצטער שאני כותבת פזמונים. קלות הדעת שלי לא מצאה חן בעיניה. גם בהמשך הדרך, כשכבר הצלחתי היא היתה גאה, אבל תמיד חשבה שאפשר עוד יותר".מתי היא סוף­סוף הניחה לך?"היא לא הניחה לי. אני לא הייתי בסדר עד הסוף. לא הייתי בת מספיק טובה, היו טענות. מבקר המדינה היא היתה. גם אחרי שקיבלתי את פרס ישראל היא לא היתה מרוצה. היו לה רגעים של נחת אבל היא אף פעם לא יצאה מגדרה. אני רוצה שאתה תבין שהאנשים האלה, זה היה התפקיד שלהם לחנך אותנו, וזה לא חשוב שכבר הייתי בן אדם מבוגר. היא מאוד אהבה אותי, בדרכה".מעבר לנחת שאמך שאבה ממך, היא חשה שהיא החמיצה, פספסה את חייה?"אני אספר לך משהו, אמרת י לה פעם: 'אמא, החלום שלי הוא לתרגם את בעקבות הזמן האבוד של פרוסט. זה 12 כרכים, זה יעביר אותי את גיל המעבר'. אז היא ענתה לי: 'לך לא יהיה גיל מעבר כי את התבטאת'. זה כל הסיפור".רבקה ספיר הלכה לעולמה ב­88'. גם היא, כמו בתה אחריה, תכננה את הלווייתה לפרטי פרטים. שמר: "היא ביקשה שנקרא בהלוויה את פרק מ"ב בתהילים, שבו כתוב על ארץ ירדן וחרמונים: 'כאייל תערוג על אפיקי מים, כנפשי תערוג אליך, אלוהים'. היא דרשה שלא יהיו נאומים וביקשה שהחלילן של הקיבוץ ינגן ליד קברה את 'חורשת האקליפטוס'. היה נורא יפה. זה הרי גן עדן שם, בית הקברות של כנרת". השפעת הכנרת הפסטורליה של כנרת נקטעה באחת במלחמת השחרור. שמר היתה אז בת 18 ונתיב ההתבגרות שלה הוכתם בדם. בתוך שלושה ימים של לחימה איבד עמק הירדן 47 מבניו ובנותיו. "המלחמה הזו חצתה את חיי לשני חלקים. קציר דמים נורא והעצב שקע בתוכנו. 'אנחנו מאותו הכפר', שנכתב אחרי שנים על אנשים אחרים לגמרי, טבוע שם, בהוויה הזאת, של חברות ושל אובדן הכרוכים זה בזה". באחת ההפוגות הראשונות במלחמה, בחדר האוכל של כנרת, הכריזה שמר על מלחמת העצמאות שלה. "באתי ואמרתי באסיפת הקיבוץ: 'אני רוצה ללכת ללמוד מוזיקה'. אבא היה אז באירופה ואמא אמרה: 'הילדה צריכה לייצג את העניין של עצמה'. עמדתי מול כל האסיפה, שנדהמה, מה פתאום מוזיקה? ואז, בקצה חדר האוכל, קמה שרה אביגור, ששבועות אחדים לפני כן שכלה את בנה גור, ואמרה: 'תניחו לילדה, אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?'. והם החליטו לשלוח אותי ללמוד מוזיקה".שמר ארזה מזוודה ונסעה עם אמה לתל­אביב. "הסתובבנו בעיר כמו הגר וישמעאל, חיפשנו לי דירה. התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה ואחר כך עברתי ללמוד בירושלים. אני זוכרת שהיינו הולכים בעיר לעת ערב, השמים היו ורודים לגמרי ובאמת האו ויר היה צלול כמו יין, לא המצאתי כלום".אחרי שלוש שנות לימודים, בגיל 21, היא חזרה לכנרת. "הייתי מורה לריתמיקה בגן הילדים, וראיתי שהילדים צריכים שירים חדשים. אז חיברתי להם. כתבתי להם את 'הדואר בא היום', שירי הראשון. אחר כך גויסתי לנח"ל. הייתי חיילת כל כך רעה, שקשה לך לתאר. רק חקלאית הייתי גרועה יותר. כשבאתי להזדכות על הציוד, היתה לי רק עניבה. כל היתר הלך לאיבוד".ב­54' התחתנה עם גדעון שמר, שאותו הכירה בעצרת של נוער ה"איחוד". הם העלו יחדיו את המחזמר "חמש חמש" בתאטרון האוהל, שהפך ללהיט ענק. מהר מאוד שמר הפכה לכותבת מבוקשת, היא כתבה שירים ללהקות צבאיות ("חמסינים במשלט", "מחר", "חפש אותי"), עבדה עם אריק איינשטיין ("הוא אוצר טבע, מתנה שקיבלנו"), ותרגמה ליוסי בנאי שירים צרפתיים ("ראיתי אותו בפעם הראשונה מופיע על שולחן בחדר האוכל של כנרת, היה לו ראש כמו פסל אפריקאי, הייתי מאוהבת אולי שבועיים וחצי רצוף"). ב­67' חיברה את "ירושלים של זהב", השיר שהפך אותה סופית למיתוס ישראלי: "כתבתי את השיר בתל­אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג, אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים, להיזכר מה אני בדיו ק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב, ברפיח ובאל­עריש, ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים, משחררי ירושלים, שרים 'ירושלים של זהב' ליד הכותל. במטע דקלים, באל­עריש, שרתי לראשונה את הבית הנוסף: 'חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה'. חזרתי לתל­אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: 'החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הניצחון'. צלצלתי לטדי ואמרתי: 'כבר יש לי'. למחרת היתה לנו הופעה בבית­לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: 'מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר".מה היו גלגוליו האחרונים של השיר? "לפני כמה חודשים פנה אלי המו"ל שלי באנגליה ואמר: 'הנה תרגום שעשו לשיר לפורטוגזית, הם קצת סטו מהמילים והם רוצים לעשות מזה שיר פתיחה לטלנובלה'. אמרתי: 'תשכחו מזה, לא יקום ולא יהיה'. הכי מצחיק היה שפעם אחת, בשבת בבוקר, פתחתי טלוויזיה ומקהלת כמרים בערוץ רוסי, בבגדים חומים ארוכים, שרה 'ירושלים של זהב' בעברית, וזה היה אחד הביצועים היפים ששמעתי מימי, פשוט נהדר".אחרי ששת הימים פגשה את בעלה השני, הסופר וערך הדין מרדכי הורוביץ. "בן­ציון פישלר חברנו הפגיש אותנו, הוא הביא איתו בת זוג והיינו ארבעה סביב שולחן ב'קפה קפרי'. אחרי רבע שעה הוא אמר לי משפט שהפיל אותי, משהו פרטי שאני לא אספר לך אפילו אם תאיים עלי באקדח. חלפה עוד רבע שעה, הביאו את ההזמנה שלנו: אייס קפה, גלידה, קצפת, עוגות שטרודל. מה אומר לי המרדכי הורוביץ הזה, שרואה את המבט המתלבט והמתייסר שלי, כדרך השמנמנות?, 'אל תתלבטי, אני אוהב אותן עגלגלות'. נפילה שנייה."אכלנו, שתינו וכטוב לבנו ישבנו לכתוב מכתב משותף לחברה בחוץ לארץ. הגיע תורו של מרדכי הורוביץ והוא כותב מילה שאני לא מכירה. הוא כותב: 'אני מוקסם מאישיותה הבלזמית של נעמי'. ואני לא יודעת מה זה 'בלזמית'. נפילה שלישית."מאותו רגע התחלתי לסחוב אותו לחופה, אבל הוא לא נסחב בשום אופן. הוא עמד על משמר רווקותו ופשוט הוציא לי את הנשמה. עבדתי ועבדתי ואחרי תשעה חודשים התחתנו. ואז התברר שיש לנו המון חברים משותפים, לשנינו היו קשרים עם אריק שרון, מרדכי היה איתו על יד אותו שולחן בגימנסיה, אני הכרתי אותו דרך החברים שלי מנהלל ואחר כך דרך להקת פיקוד דרום".ומה את חושבת על תפקודו של שרון כראש ממשלה?"אנחנו גאים בו מאוד. לפעמים אריק כותב לי איזה פתק או שאני מברכת אותו: 'יישר כוח' ומחזקת את ידיו".אמרת פעם: "נישואים זה מאסר עולם עם עבודת פרך". אז איך שורדים ביחד 33 שנה?"אנחנו רבים בלי סוף, אין לנו מעצורים, אומרים הכל בחירות מוחלטת".יש לך דוגמה חיננית לקללה בעברית צחה?"לא,לא,לא. זה נשאר בתחומי הבית, אבל מרדכי רושם את כל הגידופים שלנו ומאיים עלי שהוא יוציא אותם בספר".הורוביץ סופר. שני יוצרים בבית אחד זה לא מתכון לאסון? "אנחנו כותבים באותה דירה, לפעמים ליד אותו שולחן. הוא כותב נפלא בעיני, מאחוריו הרומן 'קרקס הפרעושים', שני ספרי שירה וחוברת שבה הוא חזה לפרטיה את האינתיפאדה הנוכחית 20 שנה לפני התרחשותה. עכשיו הוא כותב שלושה ספרים חדשים".חשבתם פעם על שיתוף פעולה?"בכלל לא. יש הפרדת סמכויות".אותה הפרדה קיימת גם עם בנך, הזמר אריאל הורוביץ?"עם אריאל גם כן יש הפרדה גדולה אבל הוא עוזר לי לפעמים. יש לו מבט של עורך, מבט נורא חד על שירים והוא עוזר לי לצאת מפ לונטרים כשאני תקועה. אני אוהבת מאוד את השירים שלו".למרות שיש לו שגיאות בעברית?"מה אני יכולה לעשות, זו העברית שלו, הוא עומד על כך שהוא ישיר כמו שהוא מדבר. אני מתקנת לו והוא אומר: 'אני נורא מצטער,אני לא מדבר ככה'. תראה, העברית משתנה לנגד עינינו ומוכרחים להשלים עם זה, אין מה לעשות".אילו מילים חדשות את אוהבת?"את המילה 'צהלולים' וגם את הביטוי 'חבל על הזמן', אפילו הכנסתי אותו לשיר. אני לא אוהבת את המילה 'התחברתי', זאת לא מילה מוצלחת, משתמשים בה גם יותר מדי. אבל המילים החדשות הן לא העניין. העברית אמנם מתחדשת מיום ליום אבל מצד אחר היא תקועה בצרות איומות. ויתרנו מהר מדי על הניקוד. צריך לנקד ניקוד מבהיר, מחכים, חלקי, מינימליסטי משהו. עד היום אני לא יודעת אם ג'סטה זה מחווה או מחווה, אני חברה באקדמיה ללשון העברית ואני לא יודעת. הרי קל לי יותר לקרוא אנגלית מאשר עברית. זה חידון בשבילי, מה שאתה יותר יודע עברית, זה יותר חידון בשבילך, יש יותר קומבינות. השפה מתבלבלת, אבל לנו יש תמיד בעיות קיומיות ומלחמות ודיני נפשות וזה תמיד בסוף התור. בעיני זה היה צריך להיות בראש התור".מ ה דעתך על הביטוי "פצצות לגבות"?"מה זה, מה זה צריך להיות? אני שומעת את זה ממך לראשונה ואני חייבת לומר שאני לא מוקסמת". אוהבת את שרית חדד לפני שנתיים, אחרי שנים של התנזרות, שמר חזרה להופיע לפני קהל. לכבוד המופע "אלף שיר ושיר" היא כתבה חמישה שירים חדשים שמופיעים לראשונה באוסף. הקהל נהר בהמוניו. "קיבלתי מכתבים, תודות וגם תלונות. צופה מחולון כתב לי: 'את בקושי זזה, את עולה לאט על הבמה, תעזבי את זה לזמרים צעירים'", היא אומרת. כשאני שואל אותה על זמרים צעירים של היום, שמר מנסה להתחמק. החריזה המרושלת והקולות הצרודים לא ממש לטעמה, אבל יש עוד פה ושם שירים שנוגעים בה. "מאוד אהבתי את 'דרכנו'. צלצלתי ליענקל'ה רוטבליט שכתב את המילים ואמרתי לו. יש צורך בתקווה משותפת וזה שימח אותי בצורה שאתה לא יכול לתאר. אהבתי מאוד את הביצוע של שרית וחני, זה קול אמיתי, לא צרוד, לא ניחר, הן שרות את זה כמו תרגיל במוזיקה: גרון פתוח, גוף ישר, קול בריא. פשוט נהניתי מכל צליל". איזה זמרים צעירים את אוהבת?"אני חושבת שלשרית חדד יש הרבה כוח. מאז שחמי רודנר עבר לשירים שקטים, אני נהנית משיריו. גם לאה שבת מאוד מדברת אלי, אני מאמינה לה". אם.טי.וי את רואה?"למה? מה עשיתי רע?".בריטני ספירס? אמינם?"לא יודעת מי זה. אני שומעת קול המוזיקה".את מאמינה ששירים משנים?"משנים את הנשמה, לא את מהלך המאורעות. משנים את פני הנפש. אין להם כוח אבל יש להם רושם. למשל, ההורים שלנו היו בטוחים שהם אבירי המהפכה החילונית אבל מתוך שירי הזמר שהם הביאו מווילנה הבנתי שהם נושאים את בית הכנסת על גבם. זו היתה המורשת שלהם, שירים חסידיים. הם יכלו להצהיר על חילוניות עד מחרתיים בבוקר, אבל היהדות היתה בדמם".יש דברים שאת מתחרטת עליהם, חשבונות לא פתורים, החמצות?"אני חושבת שההחמצה של חיי היא עפרה חזה. היא היתה אמן ענק, בשעתו היא באה ורצתה תקליט שלם שלי ולא הצלחתי לכתוב. כתבתי לה את השיר 'התחדשות', וזה שכתבתי לה רק שיר אחד, זה אוכל לי את הלב עד עצם הרגע הזה. מצד אחר, יש שירים שהייתי רוצה שייעלמו. השירים הראשונים שכתבתי ללהקות צבאיות, חלק מהם היו מטומטמים ממש. יש שיר אחד, נוראי: 'תכירו שמי ירדנה/ ילדונת עוד קטנטונת/ אך נורא אינטליגנטית/ גמרתי סמינר', זה התחלת השיר. אידיוטי לגמרי".מה מנחם אותך?"שנים רבות הייתי מתנחמת באוכל וזה בוטל, כרגע אני מחפשת נחמות חדשות".את מאמינה באלוהים?"לפעמים". מתפללת?"בשיר ים". מה מפתיע אותך?"הזיקנה".עד כדי כך?"כן, זו ארץ חדשה ואני תרה אותה. צריך ללמוד לחיות עם הגיל הזה. קודם כל הוא מלא פרידות. אתה מאבד יכולות שהיו לך כל החיים. אני הייתי הולכת ברגל מרמת אביב לתל­אביב בקלי קלות. זה מוזר מאוד. אני גם לא כל כך רואה טוב. כל אלה שמנסים לייפות את זה קוראים לזה 'גיל הזהב', אני נורא מבינה אותם, אבל זה לא עוזר". אבל את מתייחסת למוות בשוויון נפש?"יעזור לי להתייחס אחרת? ואם אני אתייחס ברצינות אז אני אחיה אפילו יום אחד יותר? לא. זה סידור זמני כל החיים, מה הסיפור. עוד לא מצאו תרופה נגד מוות. ואולי זה מזל. תאר לך איך היינו מתעייפים אם היינו חיים 370 שנה."אני, למשל, נורא אהבתי לנסוע בעולם ונסעתי המון. ביום העצמאות האחרון הופענו עם המופע שלנו בשיקגו ובוושינגטון. היו הופעות ממש נפלאות. חזרתי הביתה והיתה מיועדת לי עוד הופעה בניו יורק ואמרתי למנהל שלי, מאיר קוטלר: 'תבטל את זה, זה יותר מדי קשה לי שדות התעופה, לא לפי כוחי'. הרגשתי שאני מתעייפת מכל צעד, אני צריכה כיסא גלגלים בשדה התעופה ואני גם לא מוכנה לכל שגעון הביטחון של האמריקאים, את ה צריך לחלוץ נעליים אלף פעם לראות שאין לך שם חומר נפץ. מי שרוצה לשמוע אותי שיבוא הנה, מה הסיפור."אני יודעת שלא אראה יותר את המקומות שכל כך אהבתי לנסוע אליהם, איטליה ופריז. הסעיף הזה בחיי נגמר. אתה חושב שאני באבל בגלל זה? בשום אופן לא. אני זוכרת לטובה את כל הנסיעות והכל בסדר".מה את מאחלת לעצמך?"כל מה שכתוב ב'על כל אלה'. אתה זוכר את המילים? 'שמור אלי על זה הבית/ על הגן, על החומה/ מיגון, מפחד פתע/ וממלחמה./ על כל אלה, על כל אלה/ שמור נא לי אלי הטוב/ על הדבש ועל העוקץ/ על המר והמתוק'".roni_kuban@hotmail.co.il