הקרב האחרון של תמיר תמיר מסד התקשה להיפרד מהצבא. הוא היה מלח הארץ בלי מרכאות חגי עינב 29/10/02 "האם היו להם מכונות ירייה?", שאל ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, את סגן משנה תמיר מסד אחרי ליל הלחימה במוצב הבופור במלחמת לבנון, והמשפט הזה הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של בני הדור ההוא מהמלחמה הקשה ב­1982. אבל לרס"ן במילואים תמיר מסד, בן 41, זה היה חלק מזיכרון אישי קשה מליל קרבות בו איבד שבעה מחייליו ומפקדיו. ביום ראשון, בפיגוע בכניסה לאריאל, נהרג תמיר מסד כאשר מחבל איש חמאס פוצץ את עצמו בתוך קהל של חיילים ואזרחים. מסד היה במקום במסגרת שירות מילואים שהיה אמור להיות האחרון שלו.בקרב על מוצב הבופור שימש מסד מ"מ צעיר בסיירת גולני. במהלך הקרב נפלו חלק ממפקדיו והוא נאלץ לקחת את הפיקוד. עם השתלטות צה"ל על המוצב נערך המפגש המתוקשר בין הסג"מ הצעיר לבין ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון."הזיכרון מהבופור ליווה את תמיר ביומיום", אומר קובי שגב מחיפה ששימש כסמ"פ של מסד באותה תקופה. "העובדה שהוא בחר להמשיך ולשרת במילואים בתדירות גבוהה הוכיחה שהוא מרגיש צורך לעזור בהגנה על המדינה ולזכור בכך את חבריו שנשארו מאחור. תמיר ראה בכך שליחות. רבים מאיתנו זוכרים את הקרב הקשה, אבל ממעיט ים לדבר עליו. תמיר דאג תמיד להנחיל לדור החיילים הצעירים את חשיבות העמידה האיתנה מול האוייב".רב סרן תמיר מסד, בן 41, שנולד וגדל בקיבוץ כפר מסריק, ספג ממשפחתו את הנכונות לתרום ולפעול למען ביטחון המדינה. אביו שירת כאלוף משנה ביחידה מובחרת וגם שני אחיו, שהגיעו לדרגת סגן אלוף, שירתו ביחידות מובחרות. "מגיל צעיר השרשנו במשפחה את האהבה למולדת", מספר אביו גיורא. "מתחילת דרכו הצבאית תמיר היה קשור בקשר עמוק למערכת וגם לאחר שחרורו הוא הירבה לעשות מילואים. אירוע הבופור נותר עבורו כזיכרון קשה מנשוא. הוא שמר על קשר הדוק עם אלמנות החיילים ועם אלה שהיו איתו באותו לילה במקום. אנחנו מתקשים לעכל את מה שקרה, אך מבינים את האהבה הגדולה של תמיר למדינה".לפני כשבע שנים עזב מסד את קיבוצו ועבר לבן שמן, בעקבות רעייתו אורלי בת המושב. לבני הזוג שלושה ילדים, רועי בן 14, גיא בן 12 ודן בן ארבע. מסד עבד כמהנדס אלקטרוניקה ולאחרונה הקים חברת היי טק. למרות עבודתו הוא תמיד מצא זמן למשפחתו. הירבה לצאת עם הילדים לטיולים בחיק הטבע וליווה את בנו הבכור, רועי, בן ה­14, בתחילת דרכו ככדורסלן צעיר. "הוא ידע מה כ ל ילד צריך ומה כל ילד אהב, הוא נתן לאורלי רעייתו את ההרגשה שתמיד הוא לצידה, גם אם הוא לא נמצא פיזית במקום", סיפרה גיסתו, תמר כפיר, והוסיפה: "במלחמת יום כיפור איבדנו את הדוד שלנו, וכשתמיר נכנס למשפחה הוא חיבר בין כולנו. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו. אורלי תמיד פחדה מהפיגועים ואמרה לי כל הזמן 'רק שיסיים עם המילואים האלה, יש לי הרגשה שזה לא ייגמר טוב'".זמן קצר לאחר הפיגוע ניסתה אשתו לאתר אותו בטלפון הנייד. כשלא הצליחה, הבינה שהנורא מכל קרה. "הוא היה אדם שעידכן כל הזמן איפה הוא נמצא, גם כאשר הוא היה עסוק", סיפרה כפיר."תמיר ניסה כל הזמן להרגיע", מספר עוד החבר קובי שגב. "הוא היה אדם משכמו ומעלה, אנושי ומבין ללב הזולת. הוא היה מסוג המפקדים שידע לתת תשובה בשטח ופתרון לכל בעיה בלי למשוך זמן. בתקופה האחרונה שאלתי אותו 'עד מתי? טוב הלב שלך עוד יהרוג אותך', והוא ענה לי 'קובי, אנחנו נמשיך כמה שצריך, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו'".קובי שגב ותמיר מסד שירתו תמיד יחד. במילואים האחרונים, בשל בעיות בכח האדם, הם נאלצו להיפרד. "ביום ראשון ב­11:30 בבוקר ביררתי איתו בפעם האחרונ ה מה המשך הנהלים ליום העבודה. 10 דקות לאחר מכן התרחש הפיצוץ"."החיוך שלו קנה אותך", מספר עמית דיין מנתיב הל"ה, שהיה פקודו של תמיר. "הוא לא היה מפקד, אלא קודם כל חבר. רוב החיילים ששירתו תחתיו זכרו את אותו מפקד מהבופור וחששו כי מולם יתייצב קצין מתנשא. ההפך היה הנכון. מצאנו איש חם ומיוחד, שהשאיר כל אינטרס בצד, וכאשר נשאל על אותו אירוע מפורסם, הוא היה עונה לנו: 'תעזבו את הפוליטיקה בצד, בואו נעשה את העבודה שלנו'".איתן בלומברג, גיסו של תמיר, מתאר אותו כאדם צנוע ושקט. "בכל מקום שתמיר נמצא בו הוא היה המנהיג. זה לא נבע מכוח השררה אלא מכוח אישיותו. תמיר היה בן שכל אם ואב היו רוצים. הוא היה בעל ואבא שכל רעיה וילד היו מפללים לו. הוא היה פקוד שכל מפקד היה נהנה משירותיו, ומפקד שכל חייל היה רוצה להיות פקודו".מאז שהגיעה הידיעה נאספים חברי ילדות ובני הקיבוץ בחצר הבית של הוריו בכפר מסריק. כולם מתקשים להאמין שהגבר החייכן שכל כך אהבו, איננו. "הוא היה דוגמה ומופת להרבה מהצעירים בקיבוץ. הגבורה שלו ושל חבריו בבופור נכנסה לספר הזיכרון של מדינת ישראל לעד", סיפרה אחת השכנות. וחייל ששירת איתו הוסיף: "יש תמונות שאתה לוקח איתך לעד. אחת מהן היא הראיון בשיפוליו של המבצר המקולל לאחר הקרב על הבופור. הראיון איתו חשף את תמיר כמי שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל. לכולם הוא יישאר המפקד האנושי והמפרגן, החבר החם והתומך שעם נפילתו הותיר אחריו חלל עצום".* * * "נהרגו שישה, מפקד הסיירת נהרג" 7 ביוני 82'. תמיר מסד נפגש עם אריאל שרון ומנחם בגין על הבופור ומדווח כי בניגוד לדיווחים, כיבוש ההר גבה קורבנות מכוחותינו. מתוך הספר "משפחת הבופור" מאת רוביק רוזנטל (1989)"השמש עמד עתה מעל מרג' עיון. מדרום נשמע טרטור שהלך וגבר ובעקבותיו ירד בנחת מסוק בצבעים חומים­ירוקים וחנה ברחבה שמתחת למבצר. מן המסוק יצא איש עבה וזחוח, לבוש מעיל­רוח קל, מכותר בפמליה קטנה. הם שוטטו בשבילי ההר ושוחחו בעירנות. תמיר הלך עם החבורה. האיש העבה שאל אותו שאלות בקול מצווה, צופן חיוך, ותמיר השיב בקצרה ובזהירות. האיש העבה אמר: עד כמה ששמעתי, כבשו את המבצר חלק, בלי נפגעים. תמיר אמר: נהרגו שישה, מפקד הסיירת נהרג. האיש העבה אמר: אני חושב שאתה טועה, הדיווחים שלנו אומרים שלא היו נפגעים. תמיר היה נבוך מעט ואמר: אני ראיתי אותם, אני עזרתי לפנות אותם. האיש העבה אמר: היה לילה קשה, אני חושב שלא בדיוק הבנת, לפי הדיווחים שלנו לא היו נפגעים.עלה קול טרטור מן המזרח ועוד מסוק נחת ברחבה, ממנו קפצה חבורת אנשי טלוויזיה, מצוידים במצלמה גדולה ובמיקרופון, ופמליה קטנה שבמרכזה צעד מדודות, נתמך במקל, איש זקן ו כחוש, חבוש משקפיים עבים. האיש הזקן אמר בנהמת לב: מרגישים אוויר פסגות. נשם נשימה עמוקה והוסיף מלת התפעלות: אלוה. האיש העבה התקרב אליו בחיוך קל ונשא נאום קטן למצלמה שגלשה אל פניו. כבשנו את הבופור. זה אחד ההישגים הגדולים ביותר, אמר, המקום הזה היווה מטרד לכל היישובים בסביבה. האיש הזקן הניע ראשו בהסכמה ומצחו הבהיק. היה לנו פצע פתוח, אמר בהתרגשות, פצע פתוח היה לנו.תמיר דישדש לצידם והאיש העבה הציג אותו בפני האיש הזקן ואמר: יש פה חיילים צעירים שהשתתפו. האיש הזקן נפעם ושאל את תמיר: כל הלילה נלחמתם? בפני אנשי הפמליה עלה חיוך. תמיר הסמיק מעט ואמר: לא כל הלילה, והאיש הזקן אמר בקול מלומד: ספר משהו על קרב הכיבוש, איזו התנגדות היתה לכם. תמיד אמר: לא היו הרבה אנשים, אבל היו מחופרים טוב. האיש העבה אמר: מחבלים, והאיש הזקן ניענע בראשו ושאל בשקיקה: היו להם מכונות יריה?אנשי הפמליה זעו באי נוחות ותמיר אמר: היו להם מכונות יריה די גדולות פה, באזור המבצר. בתוך התעלה היו להם רובים אישיים. הם לא נתנו להיכנס לתעלות. האיש הזקן היה נרגש מעט ואמר: הייתם צריכים להתגבר עליהם בקרב פנים אל פנים. תמי ר לא השיב והאיש הזקן שאל: הרבה נכנעו? ותמיר ענה: לא, לא נכנעו. האיש הזקן נראה מאוכזב במקצת ומילמל: לא נכנעו, ותמיר הוסיף, או נהרגו, או ברחו.הטקסט נכתב על בסיס ראיון עם תמיר מסד שערכתי בתחקיר לכתיבת הספר. הקרב הוצג בציבור ובתקשורת כקרב ללא נפגעים. עדותו של מסד מפריכה את טענתו של שרון שלא ידע שהיו נפגעים על הבופור. הצגת הקרב על הבופור כקרב ללא נפגעים נתפסה לאחר זמן כחלק ממערכת הולכת השולל שליוותה את הימים הראשונים של המלחמה.