המהפכנית כשהיתה ילדה קטנה לעגו לה הילדים בגלל שקדנותה. כשגדלה והפכה לחוקרת במכון ויצמן התייחסה אליה הקהילה המדעית בספקנות יעל טבת 25/10/02 25.6.2001 היה יום גשום ונורא עבור מליסה הולי, נערה בת 18 מקולורדו. היא היתה בדרכה לעבודה כשהמכונית שבה נהגה החליקה על הכביש הרטוב והתהפכה. גלגל נחת על החוליה השישית והחוליה השביעית של חוט השדרה שלה וריסק אותן. הרופאים אבחנו אצלה חבלה מלאה. כלומר, היא איבדה לחלוטין את היכולת המוטורית והתחושתית מתחת למקום הפגיעה, והיתה משותקת מאמצע הגב ומטה.הרופאים חשבו שהשיתוק בלתי הפיך. אביה סירב לאבד תקווה וחיפש ישועה לבתו בכל מקום. במשך יומיים תמימים הוא גלש באינטרנט עד שהגיע לאתר של חברת פרונורון ביוטכנולוגיות. שם מצא תיאור של טיפול נסיוני שעמד להיערך בישראל בחולים משותקים כמו מליסה. הטיפול הנסיוני הזה, נכון לאותה עת, נערך רק על חולדות מעבדה. מליסה, שהיתה אמורה להיות שפן הנסיונות האנושי הראשון שיקבל את הטיפול, חששה אבל החליטה ללכת על זה. לא היה לה הרבה זמן להתלבטויות; אחד התנאים להשתתפות בניסוי היה שלא יחלפו יותר משבועיים מזמן הפגיעה ועד זמן הטיפול, משום שזה היה אורכו של החלון הטיפולי בחולדות המעבדה. היא הגיעה לארץ ונותחה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים שיבא בתל השומר ביד י מנהל המחלקה פרופ' משה הדני וד"ר נחשון קנולר. שבועיים אחרי הניתוח, כשאחות הגיעה לתת לה זריקה, היא הרגישה את שפשוף הכותנה עם האלכוהול בירך הימנית שלה. התחושה שחוותה היתה על פני שטח קטנטן אבל ככל שחלפו הימים הלכו אזורי התחושה שלה והתרבו ולבסוף אף התחברו ויצרו חלקים שלמים.בערב חג ההודיה שעבר הרגישה מליסה בפעם הראשונה שהיא יכולה להניע את שריריה. תחילה זה היה השריר של הירך הימנית. אחר כך של הירך השמאלית. כשהתבוננה באצבעות רגליה והצליחה להניע אותן, לא היה קץ לאושרה.בחג ההודיה הזה תצעד מליסה אל שולחן החג המשפחתי בכוחות עצמה. הבלתי ייאמן מבחינתה אכן התרחש: היא הולכת. את התחוללותו של הנס הזה חייבת מליסה לאנשים רבים, בראשם אביה שלא קיבל עליו את הדין ופעל בזריזות ובהחלטיות. אבל בעיקר חייבת מליסה את חייה החדשים לפרופ' מיכל שוורץ, מדענית עקשנית ובעלת חזון ממכון ויצמן ברחובות, שמשמשת כיועצת המדעית של חברת פרונורון . "מוח נפוח" המחקר המדעי של פרופ' שוורץ על החלמה מחבלות בחוט שדרה, הוא שהניח את הבסיס לניסוי הרפואי שבו השתתפה מליסה. פרופ' שוורץ זוכה עתה לעדנה מקצועית רבה. היא מקבלת פרסים בינלאומיים יוקרתיים וזוכה לפרגון רחב היקף. אבל לא תמיד להצטיינות ולהצלחה שלה היו פנים כל כך מאירים. עד היום לא שוכחת שוורץ את החרם שעשו עליה בבית הספר העממי בכתה ה', בשל הצטיינות היתר שלה בהכנת שיעורי הבית בתנ"ך. במקום לתאר את משפט שלמה על עמוד או שנים כפי שהמורה ביקשה, היא בחרה לכתוב אותו כמחזה על פני מחברת שלמה. המורה שהתפעלה מתלמידתה יוצאת הדופן חשבה שלא רק תלמידי כיתה ה' ראויים ליהנות מכשרונה, אלא תלמידי בית הספר כולו. היא כינסה את התלמידים בחצר בית הספר, ויצירת המופת של התלמידה מיכל הוקראה בפניהם. תגובתם לא אחרה לבוא: היא הוחרמה מיד.החרם הזה היה שיעור טוב עבור מי שכונתה בבית הספר "מוח נפוח" צוירה, בספר המחזור עם ראש גדול במיוחד והייתה מצטיינת סדרתית. גם כשהגיעה הפריצה הגדולה שלה כמדענית, הקולגות סביבה לא איחלו לה רק " המשך הצלחה". פרופ' שוורץ סבלה שנים ארוכות מבדידות שהייתה רחוקה מלהיות מזהרת. אנחנו נפגשות בחדרה הזעיר בבניין אריסון לנוירוביולוגיה שבמכון ויצמן. באוויר יש רחש של עשייה סיזיפית. שוורץ היתה דוקטורנטית ­ מצטיינת כמובן ­ לאימונולוגיה, אצל פרופ' מיכאל סלע, מי שהיה נשיא מכון ויצמן למדע ואחר כך נביא הקופקסון, התרופה החדשנית לטרשת נפוצה. היא עשתה עבודת דוקטור בנוירוביולוגיה, ובשנת 81' פנתה לחקר המוח, תחום שפיגר אז באופן יחסי לאחרים בהתקדמות שלו ונראה לה "משווע לפריצות דרך". את הפוסט דוקטורט עשתה בארצות הברית, שם נחשפה לתחום ההחלמה מחבלות מוח וחוט השדרה, ובחרה להתמקד בו."התחום הזה משך אותי", היא מסבירה, "משום שיש בו גם מדע בסיסי וגם ישימות קלינית. השאלה שהטרידה אותי היתה: מדוע במהלך האבולוציה יונקים ובני אדם איבדו את היכולת שלהם להשתקם פיזית אחרי חבלות מוח וחוט שדרה. אנחנו נולדים עם כמות מסוימת של תאי עצב, ומאבדים ממנה לאורך השנים, וכמעט אין לנו יכולת לייצר תאי עצב. כשחזרתי לארץ החלטתי לגשת לשאלה הזאת באסטרטגיה שונה לחלוטין מהאסטרטגיות שנחשפתי אליהן ומכל מה שהיה מוכר עד אז".סביב מה שהיה מוכר למדע היה קונסנזוס: מערכת העצבים היא מערכת מבודדת שאינה מק יימת יחסי גומלין עם מערכות אחרות בגוף. לאחר חבלה חיפשו פתרון במערכת העצבים עצמה ולא במערכות אחרות. איש לא העלה על דעתו, למשל, שעזרה יכולה להגיע ממערכת החיסון, משום שבמהלך האבולוציה, המוח וחוט השדרה בודדו את עצמם ממערכת הדם. ההנחה היתה שלגוף היתה סיבה טובה ליצור את הבידוד הזה. כשמצאו תאים ממערכת החיסון במערכת העצבים אחרי חבלה, ראו בהם פולשים מזיקים שצריך להרחיק ולדכא. שוורץ חשבה בדיוק להפך."לפני שנים אחדות קיבלתי תובנה חדשה לחלוטין: שהדיאלוג שנוצר בין מערכת העצבים למערכת החיסון אחרי חבלה הוא דווקא חיובי. זה עלה בקנה אחד עם ההשערה הבסיסית שלי, שלא ייתכן שמערכת החיסון, שהיא מערכת התחזוקה החשובה ביותר בגוף, תפעל באופן שלילי כשזה מגיע למערכת העצבים המרכזית".צוות המחקר של שוורץ גילה שמערכת החיסון מגינה עלינו לא רק מפני מזיקים שמגיעים מבחוץ אלא גם מפני מזיקים שצומחים בתוכנו. זו היתה תגלית חשובה, שהתקבלה בתחילה בחשדנות רבה, משום שבמשך שנים רבות שלטה התובנה שלפיה אם הגוף יודע להבחין בין פולשים זרים ובין מרכיבים עצמיים (גורמי הנזק מבית) זה מפני שהוא לא צריך להגן עלינו מפני עצמנו. עקב כך, הנושא של מערכת החיסון המגינה עלינו גם מעצמנו, הוזנח לחלוטין ולא נחקר.הצוות של שוורץ גילה שכדי שהגוף יוכל להגן על מערכת העצבים מפגיעתם של אויבים פנימיים, הוא חייב לשמור לעצמו את היכולת להגיב נגדם. זוהי משימה קריטית משום שתאי מערכת החיסון שבהם הוא משתמש כדי להגן על עצמו מפני אויבים פנימיים, עלולים במינון לא נכון להפוך לחרב פיפיות ולתקוף דווקא את הרקמות העצביות הבריאות. בנסיבות האלה הגוף עלול לחלות במחלה אוטואימונית, שהיא מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו. לכן, להבנתו של הצוות של שוורץ, הגוף, כפשרה, שומר על רמת התאים האלה באופן שלא מסכן אותו ומאפשר התמודדות עם דרמות קטנות העלולות להתרחש ביומיום. למשל, שבץ מוחי בקנה מידה קטן, הפרעות קטנות במוח וחבלות פשוטות. הוא אינו שומר על מינון הנדרש לאירוע בסדר גודל של תאונת דרכים משום שמינון זה גבוה מדי ומסכן אותו. טרשת נפוצה היא דוגמה למקרה שבו הגוף טעה בבקרת המינונים שלו.עד ששוורץ נכנסה לתמונה, האמינו שהגידול ברמת תאי מערכת החיסון כנגד מרכיבים עצמיים אחרי פגיעה במערכת העצבים המרכזית, הוא ההוכחה שהם מזיקים, משום שאחרי ח בלה יש אובדן בלתי הפיך של רקמות עצביות ויכולת ההחלמה מוגבלת.שוורץ, נאמנה לדרכה לחשוב הפוך, טענה כי מאחר שאחרי כל חבלה בחוט שדרה ומוח צומחים מתוכנו אויבים שצריך להתגונן מפניהם, התאים האלה מתגייסים בעצם כדי לעזור ­ אלא שהרמה שלהם אינה מספקת. הגוף, כזכור, אינו ערוך כמותית למצבים קיצוניים וכיוון שכל כך קשה לשקם עצבים, היא אמרה, צריך לעזור לגוף לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, ולתת לו סיוע חיצוני ­ למשל, על ידי חיסון, שיעלה את רמת התאים נגד מרכיבים עצמיים שלה הוא זקוק. זאת הסיבה, לדעת שוורץ, שרואים את התאים האלה לצד ניוון שמתפתח אחרי חבלה. אבל בשום אופן הניוון אינו תוצאה ישירה של הנוכחות שלהם. "כשאמרנו, 'בואו נעלה את רמת התאים ונראה אם אנחנו ממזערים את הנזק', נתקלנו בסקפטיות רצינית". סקפטיות היא מאבני היסוד של המדע, לא?"נכון, סקפטיות היא מוצדקת במדע. אלמלא היינו סקפטים אחד כלפי האחר, המדע לא היה מתקדם. אבל במדע, כמו במקצועות חופשיים אחרים, שהם גם יצירתיים ותחרותיים, יש לסקפטיות גם ממד אנושי גדול של קנאה. "אם אתה סקפטי, זה לא בא רק ממקום שאתה מאוד­מאוד ביקורתי מדעית, אלא גם ממקום שאתה חרד שמישהו יצליח יותר ממך. כל עיסוק קפיטליסטי, ואני רואה במדע עיסוק קפיטליסטי, מונע גם על ידי אגו. לכן הייתי במובן מסוים קורבן של הקהילה מתוך סקפטיות מדעית טהורה או תחרותיות מדעית טהורה. כל האלמנטים האלה הם נכונים, בריאים וצודקים בעיני אם הם לא הרסניים". זאבה בודדה כששוורץ משתמשת במילים "קורבן של הקהילה", היא מתייחסת לעשר שנים קשות שבהן הקהילה המדעית לא קיבלה את העבודה שלה. שנים שבהן חוץ ממספר זעום של אנשים שתמכו ועודדו, כמו בעלה, פרופ' מיכאל אייזנבך, מדען במכון ויצמן אף הוא, ופרופ' מיכאל סלע, הרגישה בודדה במערכה. הקהילה המדעית סביבה היתה מאוכזבת ממי שהפכה לפרופסור בגיל 34 ולא סיפקה את הסחורה. "השנים שבהן מדען פורץ דרכים ונהיה מאוד מקובל הלכו לי מאוד קשה בגלל הגישה שלי. היתה פה דיכוטומיה. מצד אחד הייתי פרופסור מגיל מאוד צעיר ומבטיח, ומצד אחר, הקהילה לא קיבלה את התפישה שלי. היו לא מעט אנשים ששמחו שלא כל הנוצץ זהב. "ההצלחה במדע יכולה לבוא בכמה רמות: אתה יכול להצליח כי אתה אזרח טוב של הקהילה המדעית, משום שאתה תורם ומקובל בקהילה. כל קהילה צריכה את האזרחים האלה שלה כי הם מזינים ומקיימים אותה. אני נמנעת מתפקידים ציבוריים והיה לי ברור שאני נמנית עם אותם אנשים שהקהילה תאמץ אותם אל חיקה מאוד מאוחר".מתי ידעת את זה?"ידעתי את זה בראשית הדרך, כשראיתי את אופי המדע שלי, שהוא אופי של מדע בודד. הייתי בנדנדה די הרבה זמן עד השלב שבו הייתי משוכנעת שאני הולכת בדרך הנכונה. ידעתי שאני צריכה לחיות עם הדרך וימים יגידו אם אני צודקת. המדע של כל אחד הוא תמונת מראה של האישיות שלו ואני לא מאלה שנסחפים עם הזרם או הולכים בתלם. המדענים אוהבים יותר את המדענים הטובים, הסולידים שהולכים בתלם". נשמע שהיית מאוד בודדה."ראשיתו של המקצוע הזה בבדידות. אתה לא פועל של אף אחד, אלא אדון לעצמך, לטוב ולרע. זה לא אופייני רק למדע. כל המקצועות האומנותיים התחרותיים הם מקצועות של אנשים בודדים. במדע זה מורגש יותר: אתה משקיע בעבודה מספר אינסופי של שעות אבל יש בו אינטראקציה מועטה עם אנשים. יש באמת אינטראקציה עם סטודנטים ועם חוקרים, אבל רוב הזמן, בגלל אופי העבודה, אתה יושב וחושב עם עצמך. אבל אתה עוד יותר בודד כשהקהילה לא מקבלת את הגישה שלך. אתה מרגיש מנודה".לא נשברת?"לא הכרתי את כללי המשחק כי התחלתי מאוד צעירה ולא בשלה. למדע הייתי בשלה, למשחק לא. הייתי מאוד בודדה וחשבתי שאולי אני שוגה ולא מקדישה מספיק מחשבה לביקורת שמופנית כלפי, למרות שפעמים רבות לקחתי אותה מאוד בכובד ראש וחשבתי שאולי אני צריכה לנטוש את המקצוע. היו לי הרבה לילות שימורים של שיחות עם בעלי, שהאמין בי יותר ממני. היו לי נקודות שבירה ותסכול שבהן אמרתי שזה לא שווה ושאולי רק אחרי מותי הקהילה תכיר בדרך שלי, ויחד עם זה אמרתי שאני לא יודעת לעשות מדע אחרת".הפכת לאדם ממורמר, שמח פחות? "בפירוש כן. הייתי לא רגועה, לא היה לי השקט הנפשי שיש לי היום. אמנם אני תמיד היפר, אבל זה היה היפר עם תסכול ואכזבה מאוד גדולים".היו לך אז ארבעה ילדים בבית. איך זה השפיע עליהם?"כל ילד הוא קורבן, במרכאות, של האישיות של הוריו, לטוב ולרע. הקריירה ותהפוכותיה היו תמיד חלק בלתי נפרד ומשפיע על חיי. בטוח שהיו זמנים פחות מוצלחים מאחרים. כשאני מדברת עם הילדים על זה היום, אני לא מרגישה מהם כעס רב וגם אם יש כעס הוא מאוזן בהערכה שלהם אלי כאדם, אל האופן שבו גידלתי אותם ואל ההישגים המקצועיים שלי". כסף יוצא מזה? פריצת הדרך בתחום ההחלמה מחבלה מלאה בחוט השדרה היא אחד ההישגים הגדולים של שוורץ. שמעה הגיע אל כריסטופר ריב, ("סופרמן") שאחרי פציעתו ערך מחקר פרטי על החידושים והמחקרים בתחום. היא ביקרה אותו בביתו פעמיים, ולצערה ןלצערו כל שיכלה לומר לו, "אנחנו עובדים על זה". שוורץ וצוותה ערכו סדרה של ניסויים מקוריים בחולדות שיצרו בהן חבלה מלאה בחוט השדרה. החולדות היו משותקות מן הסרעפת ומטה: הן נשמו בכוחות עצמן והיו יכולות להניע את הגפיים הקדמיות. הצוות של שוורץ הפיק מדמן תאים ממערכת החיסון שלהן, העביר אותם לצלוחיות מעבדה ל­24 שעות ושפעל אותם. שפעול הוא תהליך שבו הופכים את התאים לפעילים יותר. לאחר מכן הושתלו התאים המשופעלים באזור הנגע במטרה לעודד צמיחת תאים חדשים והחלמה.סרט שצולם במעבדה ועקב מתחת לרצפת הזכוכית של כלובי החולדות אחרי החלמתן מראה בבירור שחולדות שהיו משותקות בגפיים האחוריות מניעות אותן ומצליחות לנוע ממקום למקום. הקורדינציה בין הגפיים הקדמיות לאחוריות אינה מושלמת, ובכל זאת לצוות היו תוצאות מרשימות של מצב שבו עברו משיתוק מוחלט לתנועה. "מהניסויים האלה", מסבירה שוורץ , "צמח הרעיון שאולי אפשר לטפל בכל חולה בדרך דומה ולהפיק מדמו תאים של מערכת החיסון. אנחנו יודעים שאלה תאים שמעורבים בהחלמה של כל פצע ותפקידם הוא לנקות ולהפריש חומרים שיעזרו בהחלמה. אנחנו כבר יודעים שהגיוס הספונטני של הגוף במקרים של חבלה חמורה אינו מספיק, אז אם אנחנו נעזור לו ונכניס את התאים הללו באופן מלאכותי לחוט השדרה כדי להגביר את נוכחותם באזור הפגיעה, הגוף יעשה את שלו".עם התובנה הזאת הוגשה בקשה FDA­ל (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) לבצע ניסוי קליני ראשוני בבני אדם. הניסוי אושר. התנאי לאישורו היה שיוכלו להששתף בו רק אנשים הסובלים מחבלה מלאה, ומסוגלים לנשום בכוחות עצמם. .תנאי נוסף היה שלא יחלפו יותר משבועיים מזמן הפגיעה ועד ההשתתפות בניסוי.השלב הראשון של הניסוי הסתיים. תוצאותיו היו מעל ומעבר לתקוות. אבל פרופ' שוורץ שומרת על התבטאות מדעית טהורה: "אני לא ממהרת לקפוץ מעורי", היא אומרת, "ברור שאלה תוצאות טובות ומשמחות. הן מעבר לציפיות על סמך הסטטיסטיקה הקיימת. אבל צריך לזכור שהמדגם הסטטיסטי הוא לא גדול".מי יתעשר מכל התגליות האלה?"אני ממש לא רוצה לדבר על כסף ו הוא הרבה פחות מעניין אותי מהמחשבה שאדם משותק יוכל ללכת. אני נכס אינטלקטואלי של מכון ויצמן ויחד איתם ועם קרן הון סיכון שבבעלותו של אחי נתן חברוני, הקמנו חברה בשם 'פרונוירון'. החברה מעסיקה היום 50 עובדים ומפתחת תהליכי טיפול לנפגעי חוט שדרה ותרופות". והפרס הולך ל... אחת התרופות שפרונוירון מפתחת, אומרת שוורץ, היא התרופה לגלאוקומה, שאמורה להיכנס לשימוש בתוך שנתיים. מקורה של התרופה המיוחלת לגלאוקומה, שאמורה להביא מזור לאנשים רבים, בעבודת המחקר של שוורץ שהחלה בשנת 96'. עד אז התפישה בעולם היתה שגלאוקומה נובעת מלחץ תוך עיני, ואכן, התרופות והניתוחים הייעודיים פועלים להורדת הלחץ הזה. ברוב המקרים יש עדיין הידרדרות של הראייה למרות הורדת הלחץ. הצוות של פרופ' שוורץ העלה את האפשרות שההידרדרות בראייה נובעת מהצטברותם של חומרים נזקיים עצמיים שנוצרו בעקבות התגברות הלחץ התוך עיני. הטיפול הנכון, להבנתם, הוא זה שיטפל גם בהורדת הלחץ התוך עיני וגם ישלב טיפול שיגן מפני החומרים העצמיים הנזקיים שגורמים להתנוונות.התייחסות לגלאוקומה כאל מחלה ניוונית כמו אלצהיימר, פרקינסון ולו גריג (מחלת ניוון שרירים סופנית), היתה חדשנית ביותר. הרעיון הטיפולי המרכזי היה שבעתיד ניתן יהיה לטפל בגלאוקומה ממש כמו במחלות הניווניות האחרות. בעקבות מאמר שהצוות פרסם ושהיה הראשון מסוגו בעולם, הגיעה גם הקהילה העולמית להבנה החדשה הזו לגבי גלאוקומה. בשנת 99' לשוורץ כבר היו הוכחות מדעיות שתאי מערכת החיסון יכולים להגן על מערכת העצבים המרכזית מפני אויבים פנימיים. היא עשתה אחד ועוד אחד והציעה לרתום את מערכת החיסון לטיפול בגלאוקומה. "ידענו שמה שעלינו לעשות זה לעזור למערכת החיסון בהתגייסות שלה נגד אויבים פנימיים. היינו צריכים להעלות את רמת התאים כנגד מרכיבים עצמיים בלי שתתפתח מחלה אוטואימונית. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא על ידי חיסון, משום שבחיסון אנחנו מאלצים את הגוף להיכנס לפעולה. בחיפוש אחר חיסון שיענה על שני הקריטריונים האלה, הגענו לקופקסון. ידענו שאם נחסן עם קופקסון אנחנו לא מסתכנים במחלה אוטואימונית כי זו תרופה שניתנת לחולי טרשת נפוצה, שהיא מחלה כזאת. חיסנו חולדות עם גלאוקומה וראינו שאנחנו מצליחים לעצור את תהליך אובדן הראייה ומוות של נוירונים בעין. כשראינו שהקופקסון מניב את התוצאות שלהן ציפינו במודל של גלאוקומה, ידענו שאנחנו בדרך הנכונה".על המחקר שלה, שעסק בשיקום עצב הראייה לאחר חבלה ובפיתוח הטיפול בגלאוקומה, זכתה שוורץ, כאמור, בפרס פריידנוולד של האגודה לחקר העין. על זכייתה בפרס הבינלאומי היוקרתי, שמעה באקראי בכנס של האגודה שנערך בפלורידה לפני כשנה. שוורץ נכחה בקבלת פנים שערכה אחת מחברות התרופות, כשבתוך כל הרעש וההמולה ניגשה אליה אשה ואמרה לה: "אני כל כך שמחה שזאת אשה, זאת הפעם הראשונה שאשה מקבלת את הפרס". שוורץ, שלא קלטה עד הסוף במי ובמה מדובר, בירכה מקרב לב את האשה שזכתה להבנתה בפרס. אולם זו מיהרה להעמיד אותה על טעותה ואמרה לה: "הרגע פתחנו את המעטפות עם התוצאות של זוכה הפרס הבא ואני שמחה שאני הראשונה שמברכת אותך!". אחר כך התברר לשוורץ שהמברכת היתה נשיאת האגודה.אז את לא תמיד גאונה."אני באמת יכול להיות אהבלה. נורא התביישתי כי רק במהלך מתקדם של השיחה הבנתי שמדובר בי ושאני זכיתי בפרס. במהלך השנה לא הפנמתי את הערך ההישגי שעומד מאחורי הפרס ואת גודלו. גם לפני כן קיבלתי פרסים ולא הבנתי את ההבדל. בשלב מסוים מיכאל, בעלי, אמר לי שהוא רוצה להצטרף אלי וחשבתי לעצמי, מה פתאום הוא מתאמץ לעשות נסיעה כל כך גדולה בשביל הפרס הזה?".בחודש מאי השנה, כשזוכת הפרס שוורץ נשאה את ההרצאה המרכזית של הכנס, נעמדו בסיומה 3,500 איש על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות. שוורץ, שרק דאגה "להעביר מסר מאוד חזק ב­40 דקות ושהה רצאה תעבור בסדר", היתה מאוד נבוכה למראה המדענים הגדולים והחוקרים בעלי השם שעומדים על רגליהם לכבודה. כשקיבלה את הפרס אמרה בענייניות אופיינית רק "תודה רבה", בעוד בעלה מתקשה לעצור את דמעותיו.איך את מרגישה עכשיו?"השמחה שלי מהישג היא תמיד מאוד זמנית. זמן המדף הוא מינימלי. הסבל שלי מאכזבה ומכישלון הוא אינסופי. זאת אני".sofa