נשיקה ראשונה נשיקה ראשונה? הא! שהרה בלאו 11/10/02 נשיקה ראשונה? הא! אני מנסה להרגיש חגיגית. עשרים ושבע שנים של שימוש בשפתיים למטרות אכילה ורכילות הגיעו לקצן. לשון חקרנית אחת נשלחת פנימה ונתקלת בשפתיים שלי שלא יודעות עדיין מה מחכה להן. אין לי שמץ של מושג מה צריך לעשות, ולמה שיהיה? אלוקים, אלוקים, האם שומע?תשתפי פעולה, תלמה, אני נוזפת בעצמי, תפסיקי לעשות עניין מכל דבר, נודניקית אחת, נכון, לשון זרה ושרירית מפרכסת לך בתוך הפה, אבל זו לא סיבה שלא ליהנות, נכון? נכון? נכון? מממממ...נכון מאוד. אני מתחילה ליהנות מהמצב, מניחה לעצמי להתרכז בקולות הקטנים שמשמיע דניאל ובטעם המוזר­מתקתק של הפה שלו. ארומה גברית, אני מחליטה, לא רע! מושיטה יד, עוצמת עיניים מתמסרות ו... פוערת אותן באימה.ארומה גברית?"דניאל", אני שואלת, "דניאל, מה אכלת לפני שהגעת אלי?". "שרימפס", הוא עונה באדישות, "מה הבעיה?". ושוב נוחתות עלי השפתיים הדקות ההן והלשון ההיא שלפני דקה טבלה ברוטב פירות ים טובלת עכשיו בתוכי ואני מנסה לברר במהירות מה הטעם הזה המוזר, האם מדובר ברוק גברי רגיל או בארומת שרימפס ניחוח טרפה וכל זה, ומה זה אומר לעזאזל, וה אם זו עבירה, ורגע אחד, אולי הוא בכלל צחצח שיניים, ואם כן אז מה זה הפירור הקטנטן ההוא שם בין הטוחנות, ולמה הלשון שלי מתכווצת בבהלה, ולמה את מקום הלחישות הנעימות שלו באוזני תופסת מקהלה קולנית של נשים שבעיניהן יגון יהודי והן מלחשות לי בקול רפאים: "יא מתנשקת, יא מתנשקת אחת, יא אוכלת, יא אוכלת פירותים... ים, ים, ים­בם­בי­בם, החטא המושלם, בגיהנום תשרפי ל­ע­ו­ל­ם!"."תפסיק", אני דוחפת אותו, "די, לא רוצה יותר"."מה קרה?", הוא נעלב, נושף לעברי אוויר חם. לאוויר יש ריח של ים. ים­בם­בי­בם.נשיקה ראשונה? הא!טלפון היסטרי ליעקב."התנשקתי... דניאל... שרימפס... שרימפס", אני פולטת חסרת נשימה."מזל טוב", הוא מברך אותי בלבביות, "את נשמעת מאושרת מאוד"."שתוק ותקשיב", אני יורה, "הוא אכל שרימפס דקה לפני שנישק אותי, אתה שומע? שרימפס!"."נו, למה את מצפה מהגוי הזה, שיאכל קניידלעך?". יעקב, שיחיה, לא מסוגל בלי בדיחות היידיש המפגרות שלו."תקשיב רגע, יעקב", אני מנסה להירגע, "מה זה אומר? אכלתי טרפה? זה נחשב כאילו אכלתי שרימפס בעצמי?"."ונניח שכן?", יעקב אינו מגלה רחמים, "ממ תי נעשית כזו צדקת?"."יעקב!", אני מזדעקת, "שרימפס! לאכול שרימפס! איך אתה משווה את זה לאיזו נשיקה עלובה?"."אה, היא היתה עלובה?", יעקב מתעורר, "מעניין מאוד, בכל אופן אם זה ירגיע אותך, אז תדעי שהנשיקה עצמה היתה אסורה, ואין איסור על איסור, כך שעניין השרימפס לא תופס פה"."כלומר אין דאבל", אני מסכמת, "אין כאן עניין של כפל מבצעים. אם אני הולכת לחטוף מאלוקים על משהו, זה יהיה על הנשיקה הזו וזהו"."והיא עוד היתה עלובה", נאנח יעקב. אני טורקת לו בפנים. דניאל ואני יושבים על ספסל בגינה.הוא מתקרב אלי ומגשש לי על השפתיים בעדינות. הוא נחמד דניאל, ומשתדל, אני מפשקת שפתיים ומצליחה לזהות ניחוח קלוש של סיגריות ועוד משהו חמקמק ולא ברור אבל הכל אפוף אדים תוקפניים מדי בריח מנטה.משהו חסר."דניאל", אני שואלת, "דניאל, אכלת משהו לפני שהגעת אלי?"."כלום", הוא עונה בגאווה, "אני בצום מאתמול בערב. איתך מותק, אני לא מסתבך". הוא צוחק ומושך אותי אליו ושוב הניחוח הרענן הזה של המנטה.משהו חסר שם."תגיד", אני משתחררת ממנו, "איזה טעם יש לזה?"."למה", הוא מתרגז, "למה את לא מסוגלת להתרכז פעם אחת וליהנות?"."זה מלוח? מתקתק? זה מתפצפץ לך בתוך הפה כמו ג'וקים?", אני לא מרפה."למה לעזאזל את מתכוונת?"."לשרימפס, נו"."מה נזכרת בשרימפס עכשיו?"."מה אכפת לך? תענה לי, איזה טעם יש לזה, דניאל?"."טעם של.. אני יודע, טעם של שרימפס"."תגיד", אני שואלת, "יכול להיות שבנשיקה הראשונה, הטעם שהרגשתי היה בעצם הטעם של השרימפס?"."יכול להיות", הוא מודה, "אני מצטער, מי היה חושב ש..."."לא, לא", אני קוטעת אותו במהירות, "פשוט רציתי לדעת מה... אתה יודע מה, עזוב את הטעם, איך הם נראים? איזה צבע יש להם?"."למי?", דניאל נראה כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו, "לשרימפס?"."כן כן, לשרימפס", אני אומרת ודניאל כבר נצמד אלי פניו בשיערי והוא מלחשש לי, "ורוד ורוד, תלמה, השרימפס ורודים. ורודים כמו הפה הזה שלך... ממממ...".טעם מנטה וסיגריות וזהו.אני מרגישה מרומה.בלילה במיטה, לא מצליחה להירדם. מתהפכת בטן­גב­בטן­גב, חסרת מנוחה כמו סביבון ענקי. הפנים של דניאל צפות לי מול העיניים, הן מטושטשות. את השפתיים שלו אני רואה בבירור. אני בולעת את הרוק. הוא כל כך מלוח, בלוטות הטעם שלי מפרכסות ומרטיבות את ציפית הכרית.יש ריח של ים בתוך החדר."את רוצה, מה?", דניאל משוכנע שהוא לא שמע נכון."אמרתי לך", אני חוזרת בשלווה, "תלך ותקנה שרימפסים ולובסטרים ואויסטרים, תבלע אותם ותנשק אותי מיד אחר כך"."מה לעזאזל..."."ואל תצחצח שיניים, אתה שומע? שום צחצוח שיניים, אבל כן תעשה עם חוט דנטלי, שלא יגיע אלי פירור או משהו ואחר כך..."."תלמה", דניאל תופס אותי חזק בזרוע, "את שומעת מה שאת אומרת?"."כן", אני עונה. "בשביל מה זה טוב?"."מה אכפת לך?", אני שואלת, "אתה לא רוצה לנשק אותי?"."תלמה", הוא נאנח, "את אולי לא יודעת, אבל כל השבוע אני בטירוף, אני כמעט ולא אוכל שום דבר כי אולי זה לא מספיק כשר בשביל הפה הקדוש שלך, אני לא מפסיק לצחצח שיניים כדי שלא תתחילי לצרוח לי על פירורים ואני..."."אז הנה", אני אומרת, "מעכשיו הכל ישתנה, אני רוצה לטעום את..."."ומה יהיה השלב הבא?", הוא שואל, "תלכי לשכב עם דיונון?". גם לדניאל, לצערי, אוסף בדיחות מפגרות משלו. "זה נשמע כאילו אתה לא רוצה לנשק אותי", אני משתדלת להישמע נעלבת."תלמה, את יודעת שזה לא נכון, פשוט המשחק המקדים הזה נראה לי קצת חולני"."למה חולני דניאל, אתה יודע שאני אוהבת אותך... אוהבת, אוהבת", אני ממשיכה וממלמלת מילות אהבה, מלטפת לו את השיער והוא, נכנע וצונח לי בין הידיים, דניאל שלי היפה, שתכף ילך למסעדת מאנטה ריי ויביא לי משם את כל מה שאני רוצה שיביא לי וייקח וינשק אותי נשיקות עמוקות, רטובות, בשריות, נפלאות, אוי דניאל...בלילה במיטה הגוף שלי עולה בלהבות. הפה מלא אדים רעילים, נהדרים. אני משחזרת נשיקה­נשיקה, מבודדת א ת הטעמים, מתענגת על הדקויות.אני מרגישה כאילו השפתיים שלי היו דבוקות במשך שנים אל המזח, אני יכולה לראות את הגלים מתנפצים על החוף, להריח את המלח באוויר. אוושה קלה מורגשת בחדר. אחת­אחת הן חומקות מבעד לחלון, מיישרות את שולי שמלותיהן השחורות ונועצות בי מבט מאשים מדורי דורות של פרעות ופוגרומים, הן מזמררות: ים­בם­בי­בם, החטא המושלם, בגיהנום תישרפי ל­ע­ו­ל­ם!ואחת מהן, שרירית להפתיע, מחזיקה לי את הסנטר בידיים ובקול רווי שנאה היא לוחשת: אל נקמות ילדתי, אל נקמות, אל נקמות.אני פוקחת עיניים, החדר ריק.אפילו אל נקמות לא רוצה להיות כאן יותר. דניאל מטגן בשבילי בייבי שרימפס.אני שומעת את קולות השמן הרותח דרך הטלפון ובולעת את הרוק."תטגן אותם דניאל, תטביע להם את הצורה בשמן!", אני קוראת בהתלהבות."איזה שמן?", צוחק דניאל. "רק הטוב ביותר עבור הבייבי שלי, אני מטגן להם את האמ­אמא בחמאה"."חמאה?", אני שואלת, "חמאה? רגע! שרימפס נחשב בשרי או פרווה?"."מותק, זה כבר התחום שלך", הוא עונה."אז חכה רגע! רגע, נראה לי שזה נחשב בשרי, אתה לא יכול לערבב לי בין שרימפס לחמאה!"."תלמה", הוא אומר לי, "תלמה, את שמה לב למה שאת אומרת בכלל?"."מרגרינה!", אני לא מקשיבה, "תטגן אותם במרגרינה!"."מרגרינה בטעם חמאה", הוא מציע."טוב", אני עונה, "רק תגיע לכאן מהר ושלא תעז לצחצח שיניים!"."מותק, אני מכיר את החוקים", הוא אומר, נשמע עייף פתאום. ואני, מה אכפת לי, רק שיגיע לכאן מהר עם ים של טעמים בתוך הפה ויפתח פה גדול ו...הנה הוא כאן, זוחל לצדי כמו לובסטר ענק, הצבתות שלו ממסמרות אותי למקום ועיני החרוז השחורות שלו נוצצות מולי בעונג. עם החזיר היו צרות כבר מההתחלה."לא כדאי לך", הוא אומר, "זה סתם, סתם תפל ושמנ וני כמו החלק הכי שמן ומגעיל בבשר"."אולי תיתן לי לשפוט?", אני אומרת בקרירות, נזכרת איך הוא מנסה להתחמק ממני בימים האחרונים."אין בעיה", הוא אומר, "רצונה של העלמה ­ כבודה". רע, רע מאוד כל הנימוס הזה."תגיד לי", אני שואלת, "יש בעיות?". "מה פתאום בעיות", הוא אומר, "אני פשוט קצת עייף, זה הכל". "אני לא מבינה אותך", אני אומרת. "אני לא מבינה למה אתה עושה עניין כל כך גדול מדבר כל כך פשוט, אוינק­אוינק". זה לא מצחיק אותו. הוא בכלל עולה לי על העצבים בזמן האחרון ואני לא מסוגלת לראות את הפרצוף שלו, שלא לדבר על לגעת בו, אם הוא לא אכל קודם משהו. הוא יודע את זה, הוא לא טיפש, דניאל. והנה הוא כאן לצדי, מלקק את השפתיים ומתכונן לנשיקת החזיר הגדולה."פה גדול", הוא אומר ואני מגלה להפתעתי שהשפתיים שלי סגורות ומכווצות."מה הבעיה, חזרזירה?", הוא שואל ואני עדיין לא מסוגלת לפתוח את הפה, והו לא, רק לא עכשיו, באוזן ימין נשמעת האוושה המוכרת ים­בם­בי­בם... ים­בם­בי­בם... צעיף שחור מתהדק לי אל מול הפנים, וכאחוזת טירוף אני פוערת פה ענקי ונותנת לטעם להתנפץ בתוכי לאלפי רסיסים. אכזבה.טעם עייף וסתמי. כמו איזו פסטרמה מטוגנת. אני נוחרת בתסכול. "חזירה שלי, חזרזירה", הוא נוחר מולי בנחיריים מתרחבים. "חזרזיר שלי, חזרזירון", אני מחרחרת מולו והוא בוחן אותי בעניין. "אז מה את אומרת", הוא שואל "שנעלה אלייך?".חזיר.החזיר נשבר."אני לא מבין אותך", הוא צועק, "אני כבר לא יכול לנשק אותך בלי לאכול קודם את כל הזבל הזה?"."זבל?", אני שואלת, "זבל? על מה אתה מדבר? מדובר הרי בשיא...". "כן, זבל!", הוא ממשיך, "אני כבר לא מסוגל לאכול את הדברים האלה, אני כמעט מקיא כשאני רק חושב על קלמארי, שלא לדבר על השרימפס הארורים האלה שהתחילו את כל העניין".הוא פגוע, דניאל, וכועס. המשושים הקטנים שלו רוטטים בעלבון. אני מביטה בו בשעמום ומחכה שיפסיק לברבר אבל הוא משנה פתאום כיוון ומחבק אותי ולוחש לי לתוך הצוואר, "תלמה, תלמה, אני כל כך רוצה שנחזור להיות כמו פעם, רק את ואני בלי שותפים, רק את ואני", והוא ממשיך ומלהג ממשיך ומברבר, "ולמה אני צריך להתחלק בך עם כל הלובסטרים האלה, מי שמע על גבר שחולק את האהובה שלו עם..."."לובסטר", אני אומרת "כבר אכלת? עשית חוט דנ טלי?".דניאל קם. משליך אותי ממנו בפראות."יא חתיכת מגעילה", הוא צועק, "פאתטית אחת! מטומטמת! למה מי את חושבת שאת? איך את מעיזה להמשיך עם המשחק המטומטם הזה?".הוא כועס, דניאל, זה ברור."את באמת חושבת שאכלתי את כל הדברים האלה?".אני נעשית זהירה פתאום. "למה בדיוק אתה מתכוון?", אני שואלת."ונגיד שרק אמרתי לך שאכלתי שרימפס כי הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי לגעת בך, מה אז?". דניאל מתענג על הבעת הפנים שלי, אין ספק."כן, כן", הוא ממשיך, "נניח שעבדתי עלייך? את בכלל יודעת איזה טעם יש לשרימפס? או ללובסטר או לאיזו צדפה עלובה? בחלום!".אני מתרחקת ממנו, המומה. "לא נכון", אני לוחשת. "זה לא יכול להיות"."אולי כן ואולי לא", הוא מתיז לעברי. "ומה שהכי יפה, זה שאת אף פעם לא תדעי!".והוא צוחק, דניאל, כמה שהוא צוחק, ואני מדמיינת לי בראש את כל הנשיקות שבזבזתי לשווא, או שלא, והספק המטריד הזה לא זז ממני כל הדרך הביתה, ואני זוחלת לתוך המיטה ועוצמת עיניים ומחכה, כמה שאני מחכה, ים­בם­בי­בם, אני לוחשת, ים­בם­בי­בם, ים­בם­בי­בם, ים­בם­בי­בם, אבל החלון נשאר סגור והחדר ריק ואני בו לעת בשקט את הדמעות.ואין להן שום טעם. הוא ואני במסעדה.לא סתם מסעדה, מאנטה ריי, מסעדת פירות הים הכי טובה באזור. אני לבושה בבגדים לא דתיים מדי, בכל אופן טרפה וכל זה, לא נעים.אני לא יכולה להסתכל עליו, אני מרגישה את המבט שלו מחפש את שלי ומעדיפה להתעלם. אי אפשר, הוא עקשן מדי וחוץ מזה, אני מפחדת שבכל רגע, אחד מהמצבטיים הענקיים שלו יתפוס לי בגרון.אני מיישירה אליו סוף­סוף מבט.אליו, אל הלובסטר האימתני שמשופד לי על הצלחת.הוא יורה לעברי מבט נזעם. "אל נקמות ילדתי, אל נקמות", הוא מלחשש."כל זה מעניין מאוד, אבל עכשיו זה אתה ואני, אחד על אחד, שרץ", אני עונה לו ומושיטה את היד לעבר המזלג. שהרה בלאו, 29, חוקרת שואה ופובליציסטית, תושבת בני­ברק ושומרת מצוות. את הסיפור "נשיקה ראשונה" כתבה לבקשת "סופשבוע". "אני מקווה מאוד לא להיכנע לסקרנות האיומה שלי לדעת איזה טעם יש לשרימפס. מקווה מאוד­מאוד".