איזה מאמי אורית שחף, הסולנית של להקת "היהודים", נכנסת בימים אלה לנעליה של מזי כהן, בגרסה המחודשת למחזמר "מאמי" טל פרי 09/10/02 האזור הצפוני של נמל תל אביב הישן מורגל בשנים האחרונות למחזוריות קבועה של קולות בהתאם לשעות היממה. ביום מככב הצליל התעשייתי של מפעלי התעשייה, בלילה פעימות הבאסים המונוטוניות שחודרות מבעד לקירות מועדון TLV­ה האופנתי, ומעל הכל הרחש הקבוע של גלי הים שאוספים לתוכם את נהר הירקון על רקע נהמת הטורבינות של תחנת הכוח רדינג. עכשיו מתרגל המקום לקולות מסוג אחר, שבוקעים מהאולם החדש שהקימו במשותף תיאטראות הבימה והקאמרי. האולם בו יוצאת בימים אלה לדרך הגרסה החדשה לאופרת הרוק המיתולוגית "מאמי". כמה ימים לפני ההצגה הראשונה, התנהל במקום מירוץ כפול נגד השעון. מצד אחד, המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט שצריך להשלים את ההפקה במועד; מצד שני, צוות הפועלים שצריך להשלים את הקמת האולם. בין שני הכוחות המנוגדים שהעיתוי דחס לחלל אחד, עמדה במרכז הבמה צעירה צנומה עם רעמת תלתלים בגוון דבש ותרגלה את אחד השירים, כדי שטכנאי הסאונד יוכל לכוון את הקונסולה. כשאורית שחף שרה, נשכחו מפעלי התעשייה, TLV­ה, הטורבינות של רדינג והירקון שזורם ונשפך לים. לחפור בחומות ההגנה שחף, בת 32, נראית צעירה בהרבה. היא לא נשארת על הבמה שנייה מעבר למינימום ההכרחי. ברגע שהבאלאנס הסתיים, שאל אותה המנהל המוסיקלי של "מאמי", שפי ישי, אם היא מרוצה. היא אישרה, כמעט בלחישה, וחמקה לכיוון אחורי הקלעים. הנקודה הכי רחוקה מהזרקורים. כשהחליט הלל מיטלפונט בשיתוף עם תיאטרון "הבימה", להשיק מחדש את להיט הפולחן בו כיכבה בשעתו מזי כהן, היה לו ברור שצריך זמרת רוק לתפקיד הראשי של מאמי: מלצרית קשת יום מעיירת פיתוח בדרום, שבעלה נפצע במלחמה והופך לצמח בליל כלולותיהם. מאמי יוצאת למסע הזוי בתל אביב, שם היא עוברת כמעט אונס בידי שבעה פלשתינאים, זוכה להשתלת מוח, הופכת לכוכבת תקשורת, ובסופו של דבר מוכרזת על ידי השלטונות כאחראית למלחמה ונגזר עליה לשוב לעיירה בדרום ולא לעזוב אותה עוד לעולם. מיטלפונקט פנה ל"יהודים", הרכב שמזוהה עם רוק אגרסיבי ולא מתפשר. שחף, סולנית הלהקה, יועדה לתפקיד מאמי. "רק שאז לא יכולנו", היא משחזרת, "היינו באולפן, בעבודה על אלבום חדש. כל האנרגיות שלנו היו ביצירה". מיטלפונקט גיבש הרכב חדש ומשובח של נגנים וזמרים (בהם ערן צור ואריה מוסקונה, השריד היחיד מצוות ההפקה המקורית). לתפקיד מאמי לוהקה דנה ברגר, רק שעשרה ימים לפני תחילת החזרות ביקשה לפרוש מההפקה, אחרי שהרתה. מיטלפונקט פנה שוב לאורית שחף והפעם, היות שהליהוק כבר הושלם, היא התבקשה לנטוש את חממת האם של "היהודים" ולקבל על עצמה לראשונה בחייה פרויקט שיונח כולו על כתפיה הצרות. שחף מצדה הגיבה באופן שקול ואחראי. היא סירבה. "התגובה הראשונית שלי היתה להגיד לא", היא אומרת, "לא הרגשתי מוכנה לקחת על עצמי פרויקט בסדר גודל כזה. רק אחרי ששלחו לי קלטת וידאו של ההפקה המקורית, הרגשתי בפעם הראשונה שזה משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. אני מודה שלא הכרתי את ההצגה. רק את השיר 'מאמי, יא מאמי, תפתחי את הרגליים', שאהוד בנאי היה שר בהופעות. בפעם הראשונה הבנתי באיזה סוג של אופרת רוק מדובר וגם הזדהיתי מאוד עם המסרים החברתיים­פוליטיים. נפגשתי עם הלל מיטלפונקט ואמרתי לו בצורה הכי כנה שאני לא שחקנית, שאני אדם ביישן ומופנם עם הרבה מעצורים, ואני ממש לא יודעת מה יקרה כשנתחיל לעבוד. הלל היה עדין ומתחשב בצורה יוצאת מהכלל ואמר לי שמבחינתו זה מקובל, ומאז הוא חופר בחומות שבניתי סביבי לאט ובהתמדה". חפירה בנשמה מי שלא נכח מעולם בהופעה חיה של "היהודים" יתקשה להבין את הילת ההערצה סביב ההרכב שמכר 90 אלף דיסקים עם מינימום השמעות רדיו וחשיפה טלוויזיונית. אורית שחף ובעלה תום פטרובר, סולני ההרכב, הם אוביקט האהדה הראשי, פרט ששיחק מן הסתם תפקיד מרכזי בהחלטת "הבימה" להמר על שחף כמי ששמה ימשוך אלפי בני נוער ל"מאמי" המחודשת. ישבנו בבית קפה מול הים, בנמל תל אביב, ומלצר צעיר כמעט הפיל את התפריט כשזיהה אותה. אחר כך אמר לה ברצינות תהומית: "לכבוד הוא לנו שאת יושבת אצלנו". מאוחר יותר עבר במקום מעריץ ותיק של "היהודים", מקהל המכורים שכבר שנים מגיעים כמעט לכל הופעה. הוא זכה לחיבוק חם ונשיקה על הלחי. כמה דקות אחרי, חזר עם הפלאפון פתוח בידו וביקש ששחף תגיד כמה מילים לחברה שעל הקו. היא נענתה מיד. "זה משהו שאף פעם לא נמאס, לדבר עם מעריצים", היא אומרת, "ברור שלפעמים יש גם את אלו שמתקשרים בבוקר, מעירים אותנו ומתחילים לצרוח בטלפון: 'תום, אורית', אבל הרוב נהדרים. דואגים לי. בזמן האחרון הם אומרים לי שאני רזה מדי. באים אחרי הופעות לשאול אם אני בסדר". ­ את באמת רזה מדי. "אני אוכלת המון. כשהת חלתי חזרות ל'מאמי', החליטו להכניס אותי לדיאטת השמנה, ומאז כל הזמן משגיחים עליי. גם אמא שלי מבשלת את הדברים שאני הכי אוהבת, אבל המשקל לא השתנה. אולי מפני שאני עובדת בכזו אינטנסיביות, אז כמה שאני אוכלת הגוף שורף הכל". ­ מה הרתיע אותך כל כך בהצעה לגלם את מאמי? "זה משהו שלא הייתי מוכנה לו. יש לי רשימה בראש של דברים שאני רוצה לעשות בחיים, ולשחק תפקיד ראשי באופרת רוק בתיאטרון הלאומי זה משהו שממש לא היה ברשימה. גם הניתוק מתום ומ'היהודים' לא היה קל. עם תום אני על הבמה כבר 14 שנה, ולא פרטתי על מיתר של גיטרה או הייתי בחזרה אחת עם נגן שהוא לא מ'היהודים', עד שבאה 'מאמי'. אז ברור שלהגיע פתאום למסגרת חדשה זה שוק. פתאום אני לא מכירה אף אחד, לא יודעת מה הקריזות הקטנות של האנשים, מה מותר ומה אסור להגיד להם. בימים הראשונים הייתי בהלם מוחלט, וזה עוד בשלב החזרות המוסיקליות, לפני שהתחלנו לעבוד על קטעי המשחק". ­ ומה הבעיה שלך עם משחק? "אף פעם לא היתה לי בעיה לשיר. אבא שלי היה נהג אוטובוס, וכילדה הייתי יושבת במושב הקדמי ושרה לנוסעים; אבל באותה מידה לא הייתי מוכנה לעשות משהו שקשור למשחק או לדיבור מול אנשים. זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מאוד מעריכה תיאטרון, אבל משחק תמיד נתפס בעיניי כחפירה בנשמה. הרי איך שחקן בוכה על במה? הוא משחזר דברים טראומטיים שקרו לו, מתחבר מחדש למה שהוא הרגיש באותו רגע ומשם באות שוב הדמעות. לי אין אומץ לעשות את זה. בתור ילדה השתתפתי בהפקות מקומיות ותמיד בשלב החזרות הדרמטיות הייתי נכנסת לקטע של 'לא רוצה, תעזבו אותי'. כמה שהיו לוחצים עליי, הייתי מתנגדת יותר. הובכתי והושפלתי פעם אחר פעם. בבחינות ללהקה הצבאית הייתי צריכה להכין קטע משחק, וזה היה סיוט עבורי. כשהודיעו לי שהתקבלתי, אמרתי חד משמעית שאני אשיר מה שירצו, אבל מערכונים אני לא אעשה. שמוליק וילוז'ני היה הבמאי שלנו בלהקה, ויום אחד הוא ביקש מכולנו לשבת במעגל וכל אחד בתורו היה צריך לספר בדיחה. כשהגיעו אליי אמרתי: 'תדלג עליי, אני לא יודעת לספר בדיחות'. הוא התעקש שכן, אני התעקשתי שלא, ובסוף הוא יצא מהחדר והודיע שלא ימשיך לעבוד איתנו עד שאספר בדיחה". ­ איך זה נגמר? "בפשרה. סיכמנו שאני אספר לו בדיחה בטלפון". ­ איך נכנסת לדמות של מאמי? "עם הרבה חששות ולאט לאט. זה תהליך. אני עובדת עם מורה לתנועה ולדיקציה. יש למשל סצינה שאני נופלת על הבמה, ובחזרה הראשונה דפקתי את הברכיים והיו לי סימנים כחולים, עד שלימדו אותי איך ליפול על הטוסיק. היה לי נורא קשה להתאים את תנועות הגוף שלי לטקסט. אני באה עם אינסטינקטים של 20 שנה שאומרים שאם אני שומעת מוסיקה טובה, הגוף שלי מתחיל לזוז לפי הקצב. פתאום לא. אנחנו מספרים סיפור, ואני מגלמת דמות. לא יכול להיות שעל רקע סצינה עצובה אני ארקוד. אני צריכה לעמוד קפואה ולא לזוז. אבל כשאני רואה כמה התקדמתי בחודש האחרון, אני יודעת שזה יהיה הכי טוב שאני יכולה. אחרי הכל, זה מה שאני מצפה מעצמי בכל דבר שאני עושה. להיות הכי טובה שאפשר. אני גם אוהבת את מאמי כדמות. ביסודה היא מאוד תמימה ונאיבית, ורק הנסיבות מביאות אותה לסיטואציות קשות מאוד". ­ כמו סצינת האונס. "כמעט אונס. וכן, זו לא סצינה קלה. הכי קרוב שהגעתי בחיים לסיטואציה כזו היה בגיל תשע. חזרתי מהמכולת עם לחם וחלב ואיש ברחוב קרא לי: 'ילדה, בואי רגע'. הוא אמר שהוא לא מצליח לפתוח דלת בחצר שלו וביקש שאעזור לו. זו היתה דלת ברזל סגורה עם שני ווים ומנעול. אמרתי לו שהיא לא נפתחת בגלל המנעול, והוא אמר: 'לא, היא אמורה להיפתח' ובמקביל הוא כבר עמד מאחוריי והתעסק עם עצמו". ­ איך זה נגמר? "התעקשתי שהדלת לא נפתחת בגלל המנעול והוא החזיר לי את הלחם והחלב והלכתי הביתה. כשסיפרתי לאחי, הוא פנה למשטרה ומצאו את האיש והוגשה נגדו תלונה. אפילו לא נבהלתי מזה, עד שהגעתי לגיל שהבנתי מה יכול היה לקרות שם. מה ידעתי אז? הייתי בת תשע". קודם היתה האהבה אורית שחף נולדה באילת וגדלה באשקלון. כשנודע ששחף היא מאמי החדשה, מיהר אחד העיתונים לציין שלזמרת ולבת דמותה הבימתית יש במשותף את הילדות בעיירה נידחת בדרום. "זה הכי לא מדויק", היא אומרת, "אשקלון היא לא עיירה נידחת. היה לי שם הכל. גרנו בשכונה סבירה, כשרציתי לצאת היה לאן, כשרציתי לשמוע מוסיקה היה איפה ונסענו כל הזמן לתל אביב. בגיל 12 כבר שרתי בלהקה משלי. היינו מופיעים עם גרסאות כיסוי לשירים של יהודית רביץ ועופרה חזה". ­ שרת עופרה חזה? "כשאין לך חומרים משלך אתה שר מה שיש, מה שאנשים רוצים לשמוע, מה שצריך כדי שייתנו לך לעלות על במה. אני ידעתי דבר אחד: שאני רוצה להצליח. אחי הבכור דרור, שחי כיום בארצות הברית, לא הרשה לי להכניס תקליטים של עופרה חזה הביתה. הוא היה משמיע לי 'לד זפלין' ו'פינק פלויד' בפול ווליום. אני זוכרת שהפתיחה של האלבום 'החומה', עם האפקט של ההליקופטר, נורא הפחידה אותי. דרור היה מכופף לי את היד מאחורי הגב ומכריח אותי להצטרף בקטע של הצרחה". ­ חשבת לא להתגייס? "לא. היה לי ברור שזה דבר שחייבים לעשות. ככה חינכו אותי. מה שכן, ידעתי שאנסה להתקבל ללה קה צבאית". ­ ושם הכרת את תום פטרובר. "הכרנו למעשה בבחינה הראשונה. הגענו לשם באותו יום, וביציאה ניגשתי לשאול אותו אם הוא התקבל, למרות שכמעט תמיד מודיעים סופית רק אחרי כמה בחינות". ­ אז למה ניגשת אליו? "מה אתה חושב?". ­ מה קדם למה, האהבה או היצירה המשותפת? "קודם כל היה סיפור אהבה והמוסיקה באה מאוחר יותר. שנינו היינו במסגרת שבה היכולת לשיר מה שאנחנו באמת אוהבים היתה מאוד מוגבלת. לא היה קל להעביר שנתיים עם רפרטואר של להקה צבאית, אבל ניסינו לשנות דברים ופה ושם גם הצלחנו. נתנו לנו לשיר את 'זה היה ביתי' של מני בגר, ולשמוע שיר כזה במסגרת כזו נחשב אז די מהפכני". ­ הזוגיות שלכם מאוד הדוקה. איך תום מתמודד עם מצב בו בפעם הראשונה את משתתפת במשהו שהוא לא חלק ממנו? "זה שינוי גדול לשנינו. פעם ראשונה שאני חוזרת הביתה בערב ומספרת לו איך היה בחזרות והוא משמיע לי משהו חדש שהוא כתב. עד היום הייתי שם כשכל שיר נכתב, ובערב היינו חוזרים יחד מחזרה וממשיכים לחשוב איך פותרים בעיה בעיבוד או בסאונד של שיר. פתאום אני קמה מוקדם בבוקר והולכת לישון מקסימום בחצות, שעה ששנינו רג ילים להיות בה בשיא הפעילות. שנינו התרגלנו להרבה דברים חדשים בשבועות האחרונים". ­ אתם כמעט לא מגיעים למסיבות ואירועים. "כמעט לא מזמינים אותנו, אבל האמת היא שזה לא מפריע לנו. כשיש מופעים גדולים עם הרבה אמנים וכולם נפגשים מאחורי הקלעים, אז אומרים 'שלום ונעים מאוד', אבל זה נכון שאנחנו לא מתחככים הרבה ואין לנו חברים קרובים מהברנז'ה. גם נראה לנו קצת ריקני כל הקטע של האירועים הנוצצים". ­ מאמי הופכת לכוכבת בתל אביב, אבל בסופו של דבר נאלצת לחזור לעיירה בדרום. איך היית מגיבה אם היו מחזירים אותך לאשקלון? "לא מסוגלת לדמיין כזה מצב. זה עוד הבדל ביני ובין מאמי. היא לא רצתה להיות כוכבת בתל אביב. אם היא היתה יכולה להישאר בעיירת הפיתוח עם בעלה הפועל והעבודה במלצרות במזנון תחנת הדלק ­ היא היתה מסתפקת בזה. בשבילי אשקלון זו הילדות. זה שלב בחיים שנגמר ואין לי מה לחזור לשם. אחי בארצות הברית, אמא שלי עברה לתל אביב, יש לי את תומס. אין לי מה לחפש שם". ­ איפה אבא שלך? "באשקלון. אין מה לפרט הרבה בנדון. הוריי התגרשו כשהייתי בת 12. אבא החליט לנתק איתנו קשר. לא דיברתי איתו מאז. הו א לא היה בחתונה שלי, לא היה בהופעה של 'היהודים', ואם כן אז לי אין מושג מזה. מבחינתי הוא לא קיים". ­ הוא כן. במרחק שעה נסיעה. חשבת פעם לדפוק בדלת ולראות מה יקרה? "לא, אף פעם. אני פגועה מדי וכועסת מדי. חוץ מזה, הוא ניתק את הקשר. אני בסך הכל עושה מה שהוא לימד אותי". ­ ואולי משם זה מגיע, כל המחסומים הרגשיים שהזכרת? "זו אפשרות, אבל בכנות אין לי תשובות. צריך פסיכולוג כדי לענות על שאלות כאלו". ­ חשבת פעם ללכת לטיפול? "אם אגיע למסקנה שזה מספיק חשוב לי". ­ שמרת לתום מקום בשורה הראשונה באמצע להצגות של "מאמי"? "הוא יישב איפה שהוא רוצה, אבל כמו שאני מכירה אותו הוא יהיה מאחורי הקלעים".