צריך לצאת החוצה ולצרוח גלית גיאת עובדת על אלבום בכורה ומבטיחה שתהיה בו אמירה אישית, אולי אפילו פוליטית תמי שמש­קריץ 30/09/02 "מה את מאחלת לעצמך לשנה הזאת?", אני שואלת את גלית גיאת."ללכת אחרי מי שאני וליצור, לנסות לעשות משהו חדש ואחר ממה שעשיתי עד היום. ובכלל, אני מאחלת לנו שנה של פיקחון עיניים".­ מה זה בשבילך פיקחון עיניים?"להסתכל על המצב ולהבין שהוא לא נכון, ובאמת לרצות לשנות, לחיות אחרת, לעשות משהו בעצמך ולא לחכות לפוליטיקאי איקס שיעשה בשבילך משהו".לרצות אחרת זה גם לדעת שצריך לוותר?"אם צריך לוותר, צריך לוותר. מה זה לוותר? זה לא לוותר, זה לקבל גם הרבה חזרה. קבלת החיים בחזרה".אם זו היתה הצגה, היינו עוברים למערכה הבאה, המתרחשת במסעדה תל­אביבית הצופה על הים. בהגיעי, גיאת כבר מיודדת עם המלצר: "שרון", היא קוראת לו, "תזמין לה מהמרגריטה הזאת". מאוחר יותר יתברר שישבה שם פעם עם חברותיה, כולן מרכיבות משקפיים גדולים המכסים להן בערך את מחצית הפנים. אולי זה קשור למצב בארץ, ואולי סתם עניין שבאופנה, מכל מקום, המלצר התרשם כל כך מהמשקפיים, שבצאת גיאת מהמקום אמר לה שהוא כבר מתגעגע."אני לא חושבת שהוא יודע מי אני, נשבעת לך. שאלתי אותו איך קוראים לו, הוא אמר שרון, ואז הוא שאל, 'ואיך קוראים לך'? יכול להיות שהוא סתם אמר את זה בשביל קטעים", היא מסבירה את החמימות לה היא זוכה.ועל אף שכבר לגמה מהמרגריטה, ובמהלך הראיון הספיקה ללגום עוד שתי כוסות ("אני הולכת לחזור על ארבע היום"), היא כל הזמן בשליטה, מילת מפתח אצל גיאת. החברמניות שלה נגמרת כששואלים משהו שחודר לפרטיותה. השם דדי זהר, למשל, מי שהיה בן זוגה במשך 7 שנים, גורם לה מיד לומר "על זה לא נדבר". הדבר היחיד שהיא מוכנה לשחרר הוא שמבחינה מקצועית, גם לאחר הפרידה שידרה עסקים כרגיל. על בן זוגה בשנתיים האחרונות, מרסלו זובר, אותו פגשה כשניגן במועדון "קוקו לוקו" כשבאה לרקוד שם, תאמר רק שהיא מוקסמת מהדרך בה עשה עלייה, לבד, מארגנטינה.לעומת זאת, כשהיא מגלה באקראי שאני אמא, נדלקות עיניה: "את אמא? איזה כיף לך. זה בטוח הדבר הכי מספק שיש. זה נראה לי אלוהי. אני יודעת שזה הדבר האמיתי. אחרי התקליט, בעזרת השם, אני אתפנה לבניית התא המשפחתי שלי בכל הכיוונים האפשריים".­ היה לך ממש ברק בעיניים כשגילית שאני אמא, כאילו פתאום נוספו לי נקודות."כן, זה ממש נוגע ללבי. כל החברות שלי כבר נשואות עם שניים שלושה ילדים, ואת יו דעת, זה לא שאני אומרת, אני עכשיו מתחלפת איתן, אבל יש לי כבר את הרצון. הוא כבר מדשדש לו פנימה. בואי נגיד שמגיל 29 התחלתי להרגיש את הרצון. זה יקרה, בעזרת השם".­ את באה ממשפחה של ארבע אחיות, ושמתי לב שבנות למשפחות של יותר משני ילדים, מרגישות ששניים זה לא משפחה."תשמעי, מעבר לזה שאנחנו ארבע בנות, שזה בית פעיל והמון כוח נשי, רק מצד אבא יש לי איזה 48 בני דודים, משפחה ענקית. סדר פסח זה היה 50 איש. תמיד נראה לי שמישהו שיש לו רק אח אחד, זה מה זה עצוב".­ כן, אבל כשמתחילים אחרי גיל 30 זה קצת אחרת."נכון, אתה לא יכול לחשוב על שלושה ארבעה. אתה יכול לחשוב על שניים ואחר כך, אם ירצה השם, הלאה. אני מודעת לזה. אני עוד לא מרגישה שמיציתי ושהגעתי לגדולות, יש לי עוד דרך ארוכה".­ יחסית הגעת. יש לך הכרה."הכרה זה נחמד, אבל העשייה היא העיקר, ולשם אני שואפת. אבל אני מאוד מאושרת, מאוד שמחה בחלקי. בעיקר שזה זורם". חלום חיי גיאת, כמו תמיד, עסוקה בימים אלו ביותר. היא מצטלמת לעונה השישית של "שמש" (העונה החמישית עלתה לפני כחודש וחצי), היא מככבת בהצגה "רמבטיקו" בתיאטרון חיפה, וממשיכה לשחק ב"בוסתן ספרדי" המסרבת לרדת. חוץ מזה, גיאת החליטה שהיא רוצה גם לשיר. היא עובדת כרגע על תקליט הבכורה שלה, והיא מאוד מתרגשת מכך. בינתיים אהוד מנור הוא היחיד שכותב לה טקסטים, אבל הכל פתוח.גיאת: "ברגע שנסיים לצלם את העונה השישית של 'שמש', אני לוקחת חופש מוחלט, כדי לעבוד על התקליט בצורה משמעותית. זה חלום חיי. משהו שאני מאוד רוצה לעשות, לא בשביל שכולם ידעו שאני שרה, אלא בשביל לנסות להגיע בפעם הראשונה מהמקום האישי, כי עד עכשיו עשיתי דברים של אחרים".­ ובתקליט יש גם טקסטים שלך?"לא. אבל זה פרויקט שאני מביאה דרך עצמי. אני עדיין בתהליך, והוא גובה ממני הרבה מחשבה וזמן, ואני מאוד מאושרת מזה".­ מי הדמות הדומיננטית שעוברת איתך את התהליך?"מרסלו, החבר שלי, שעובר איתי את השלב של המחשבות. בפועל, עובדים איתי שני חברים מוזיקאים, ארגנטינאים, למרות שאין שום קשר בין מוזיקה ארגנטינאית לבין מה שאנחנו עושים".­ יש לך חולשה לארגנטינאים?"לא, ככה יצא. אני לא אכחיש שאני נמשכת לכיוון הלטיני, אבל זאת לא הסיבה".­ לאור מה שקורה בארגנטינה, מפתיע שאין גל מטורף של עלייה משם, לא?"תראי, ההורים של מרסלו גרים בארגנטינה, וכמו שכשקוראים עלינו בעיתון ולא מבינים איך אפשר לחיות כאן, ככה גם שם. תחשבי, בבואנוס איירס חיים 10 מיליון איש, ומתוכם לשלושה מיליון אין מה לאכול. אבל עדיין יש את ה­7 מיליון שיש להם מה לאכול. ההורים של מרסלו, תודה לאל, חיים בסדר, ובגלל זה הם עדיין שם".­ ולא שמעתם מהם סיפורים על בנקים שלא נותנים את הכסף מהחשבונות הפרטיים?"כן, בטח. מזעזע, מזעזע. חביבתי, מה את חושבת הולך לקרות כאן? בקלות זה יכול לקרות כאן. אנחנו חיים באשליה גדולה ביותר. תראי אותנו, אנחנו יושבות על שפת הים, מזמינות לנו כל מיני דברים טעימים, שותות מרגריטה, כאילו החיים שלנו בטוחים פה על האדמה הזאת. וזה בכלל לא ככה. אין לדעת מה יקרה פה כל יום, וזו תחושה שמלווה אותי, למשל, בעשיית התקליט שלי".­ תחושת חוסר ביטחון קיומי?"לא חוסר ביטחון, כי אני מאוד מלאת ביטחון ואמונה שהמקום שבו נולדתי הוא המקום שאליו אני שייכת, אבל העם שלנו סופג וסופג ולא נראה לי שלאנשים אכפת".­ זה לא שלא אכפת, אבל מה אפשר לעשות בתור האזרח הקטן?"האזרח הקטן צריך לצאת החוצה ולצרוח. גם האמנים צריכים לצאת החוצה ולצרוח. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ה'עמד עלינו לכלותינו' אקטואלי".­ את מזדהה עם אסף אמדורסקי, שדיבר על הפחד שגרם לו לעזוב את הארץ?"לא. אף פעם לא היו לי מחשבות על לעזוב. היום יש לי חלקיקי מחשבות של 'רגע, למה לא בעצם'? אבל במהות, בבפנים, אני מבינה שאני לא אוכל לחיות את חיי בשלמות ובשייכות במקום שלא גדלתי בו".­ ומה את, כאמנית, עושה?"לא חושבת שאם אעמוד בהפגנה זה יזיז משהו, אבל אולי אם אני אשיר משהו שייגע בלבבות של אנשים, אז עשיתי את העבודה שלי. אמן נמדד באמנות שלו והדיבור האישי. להגיד 'אני לא בעד סרבנים', לא קשור לאמנות. אמנים שמשלמים מחיר בגלל שהביעו דיעה, זה משום שהם עשו את זה לא במסגרת האמנות. עובדה שלא עושים עליהום על מוקי".­ אז אפשר לצפות לסוג של אמירה פוליטית בתקליט שלך?"לא יכולה להגיד לך שיש לי 'שיר לשלום', אבל אמירה תהיה". מזרחית במהות גיאת אוהבת לומר שהחיים הסתדרו לה בלי יותר מדי מאמץ: "לא הייתי צריכה לצאת מעורי בשביל להשיג דברים שאני רוצה". אבל מאחורי הנון שלנטיות מסתתרת אמביציה גדולה. "אני מסתכלת על עצמי היום, אחרי 125 פרקים של 'שמש', ולראות איך גלית השחקנית התפתחה, ואיך אתי, הדמות, נהייתה בוגרת יותר, עושה לי טוב. זה אומר שלא עמדתי במקום, שהמשכתי, שעטתי".­ מה השתנה בדמות של אתי?"היא נהייתה יותר תל­אביבית, מתוחכמת, עגולה, וזה תהליך אישי שעובר עלי. כנ"ל גם ב'בוסתן ספרדי', עשינו כבר 750 הצגות, וכל פעם ויקטוריה, הדמות שאני מגלמת, היא אחרת. גם היא יותר עגולה".­ את מצטיירת כבחורה עם המון ביטחון. זה נכון?"מה זה אשה עם ביטחון מבחינתך?".­ אחת שמכירה בערכה, וכשהיא מקבלת פרס, זה לא נראה לה נורא מפתיע."מודה באשמה".­ אותך לא יתפסו אומרת: "אני? אני לא ווינרית", כמו שאמרה שרה ג'סיקה פארקר בקבלת פרס האמי על תפקידה ב"סקס והעיר הגדולה"."נו, עזבי את השטויות. את מאמינה לה? לא באמת. תארי לך שהייתי עולה לבמה ואומרת, 'אני'? והייתי נורא רגשנית ומשחקת את המשחק פיקס, היית מאמינה לי? חרטבולה ש ל חרקים, לא הייתי מאמינה לעצמי. זכיתי שלוש פעמים, ויש לי ארבעה פסלים בבית. בפעם הראשונה זכיתי בשחקנית השנה הדרמטית ושחקנית השנה הקומית. בפעם השנייה...את יודעת מה, אני לא זוכרת. זאת רמת החשיבות של זה בעיני. מפליא אותך?".­ קצת."אחרי הפעם הראשונה זה כבר פחות מרגש, כי זה על אותו דבר. זה לא שעשיתי פיצ'ר וקיבלתי פרס או שזכיתי בגלל תקליט שהוצאתי. זה על אותו תפקיד. למרות שזה אחלה, זה כיף, מחמיא, וזה אומר שאת עושה עבודה טובה".­ עד כמה המזרחיות תופסת מקום בחיים שלך?"אין לי הכרה, סיסמה מול הפרצוף: 'אני מזרחית, חברים, ואתם לא'. אבל יש משהו בחינוך שקיבלתי, במהות שלי, שזה פשוט מי שאני. באתי מתרבות תימנית אלג'יראית, וקיבלתי ממנה את מה שקיבלתי. תרביצי פה איזה שלוק, למה המרגריטה הזאת ממסטלת לי את המוח", היא פוקדת, וממשיכה: "אף פעם לא היה לי את המקום העדתי הזה, אולי רק בבית ספר, כשאני ועוד שניים או שלושה היינו המזרחיים היחידים בכיתה. כשגמרתי את 'תלמה ילין' הבנתי מה היה שם, הבנתי למה הייתי קצת מרוחקת. באתי מתרבות אחרת. באתי מגבעת­שמואל, ילדת חוץ שלא ניבאו לה הרבה. אבל אם אני א כנס לזה אני לא אצא מזה, וזה לא העיקר. העיקר הוא לקבל כל אדם כמו שהוא."לא יודעת, יש פה ברדק שלם של מי הוא מה, מזרחי, ספרדי, אשכנזי. אני רוצה בדרכי הנאיבית להאמין שאנחנו בכיוון של להבין שכל אחד מאתנו, אשכנזי או מזרחי, הוא שונה, אבל אנחנו עם אחד. מה שמקשר בינינו זה לא רק שאנחנו חיים בארץ ישראל, אלא העובדה שאנחנו יהודים, ואני חושבת ששכחנו את זה קצת. אנחנו רוצים להיות כמו העולם הגדול, ושכחנו שאנחנו חיים במזרח התיכון ושאנחנו יהודים, וזו הסיבה שאנחנו כאן, לא שום אידאולוגיה ציונית".­ אני חולקת עלייך. הציונות היא זו שהביאה אותנו לכאן, לא הדת."למה נרצחו 6 מיליון, למה? בגלל יהדותם. אנחנו עדיין מיעוט, והעולם הבין שלמיעוט הזה צריך שיהיה בית, הבית שנבחר הוא פה, וזאת הסיבה. שכחנו את המהות היהודית שלנו".באחד הראיונות שנתנה בעבר סירבה לנקוב בגילה, אבל היום היא מצהירה כמעט בגאווה שבנובמבר תהיה בת 31. "לא להגיד את הגיל זה היה סתם משהו דבילי. הסוכנת שלי אמרה לי פעם שאשה לא צריכה להגיד את הגיל שלה אבל היום זה נראה לי חסר טעם. שום דבר חכם לא יכול לצאת מזה, מלבד התחפשות למשהו שהוא לא אני. אני מקבלת כל שלב וכל גיל באהבה. זה כיף וזה יפה, ואני חושבת שזה רק משתבח עם השנים. אנחנו לא הופכים להיות יותר נוראיים, נהפוך הוא. הקמטים זה לא דבר רע. אני באמת מאמינה בזה. אחרת זו מלחמה יום יומית, תסכול שלא שווה. במיוחד במקצוע כמו שלי, שנורא מתייחס לחיצוניות".­ המליצו עלייך לתחרות מלכת היופי שלוש פעמים, לא?"כן, אחותי הקטנה גם קיבלה עכשיו זימון, ואין לה מושג מי המליץ. היא לא מתכוונת ללכת לתחרות. גם אני לא הלכתי, כי אני פועלת על פי אינטואציה, וזה לא נראה לי מתאים. לא רציתי אף פעם להיות דוגמנית, לא חושבת שאני מתאימה, נורא פשוט. אני לא שופטת את עצמי במונחים של יופי, זה לא מעניין. מה שקיבלתי, תודה לאל. זה עשה לי נחמד כשהזמינו אותי, וזהו. כל הזמן אמרתי לאמא שלי, 'אמא זאת את, אני יודעת שזאת את', והיא אמרה, 'זאת לא אני, את משוגעת, שאני אעשה לך דבר כזה?'".­ יש לך עדיין הרבה חמסות בבית?"כן, אבל הן קצת במגירה. עברתי דירה, והרגשתי צורך לשנות. אני לא קוראת לזה אמונות תפלות, אני מאמינה באינטואציה ובכוחה של מילה. מה שאנחנו מוציאים מהפה זה חלק מאיתנו. מישהו אומר משהו , ואחר כך אומר 'סתם'. אין דבר כזה 'סתם'".­ בין בני זוג, למשל, נאמרים לפעמים דברים שרוצים לקחת חזרה."אני מנסה ללמוד איך לא להגיע למצב של הפרות סדר כאלה במערכת. כשאתה כועס כל המערכת משתנה, וזה לא לעניין. אני יכולה להיות אימפולסיבית, אבל היום אני לא פועלת ככה כמעט". דרמה אישית ההורים של גיאת נפרדו כשהיתה בת 20, ומאז אביה היהלומן חי בדרום אפריקה עם משפחתו החדשה הכוללת את שתי אחיותיה למחצה. גיאת היא הבכורה, "עם כל מה שזה אומר. לא גידלתי את האחיות שלי, אבל בהחלט תפקדתי כהורה שלישי במשך שנות הילדות".­ את עדיין רואה לנגד עינייך זוגיות מושלמת?"מי שבא ממשפחה שאיבדה את השלמות, למרות שאין דבר כזה, שלמות, תמיד יש לו את החלום של הילדה הקטנה, שאצלה זה יהיה אחרת. לא איבדתי את החלום, אבל היום החלום הוא יותר רצון".­ מה בעינייך היא זוגיות מושלמת?"קודם כל אין שלם, שלם זה רק שם למעלה בשמיים. זוגיות אופטימלית זה בעיני הבנה אמיתית, מהותית, שמי שעומד מולך ראוי להתייחס אליו כמו אל עצמך. ואהבת לרעך כמוך, בערך. הקשבה אמיתית. להקשיב מה בן הזוג שלך אומר ולא למלא את המוח תוך כדי שהוא מדבר, ולקבוע קביעות עוד לפני ששמעת. תקשורת, זה בכללי, והמון רצון להיות ביחד".בן זוגה האישי, מרסלו, עלה לבד לארץ, "וזה מקסים בעיני. בגלל שהוא יהודי הוא יכול היה לקבל פה תנאים טובים ללמוד. הוא למד באוניברסיטה בירושלים, והמשיך באופן די טבעי".­ האגדה אומרת שכשנפגשתם ל ראשונה, הוא לא ידע מי את."כן, זה היה מאוד נקי. תראי, זה שאני שחקנית טלוויזיה ותיאטרון, מקבלת פרסים, זה יפה, זה סימן שאת לא בשוליים, שאת נמצאת מעל לקו האמצע, אבל עדיין אני לא מרגישה גדולה. אני מודעת למה שקורה, למה שעשיתי, ואני יכולה לסכם עשור של שנות עבודה פוריות. הכל זרם די טבעי, בלי יותר מדי דרמות ללא שום ערך".­ היתה לך דרמה אחת. נפרדת מבן זוג אחרי שבע שנים."זו דרמה אישית, יא חביבתי, לא דרמה לאומית".­ הפרידה לא השפיעה על הקריירה?"לא. החיים המקצועיים המשיכו כרגיל. חייבים לעשות הפרדה, אחרת זה גורם לבלבול. אם לא מפרידים בין מה שקורה בבית לבין מה שקורה בעבודה, זה אבוד. כמו באוכל, הפרדה בין חלבונים לפחמימות. זה משהו שנרכש עם השנים. ההתמודדות נעשתה באופן אישי, אבל אני יכולה להגיד שאף פעם לא ירדתי למפולות נפש. אני לא מכירה את המקום הזה, ואני גם לא מאמינה שאמנות צריכה לבוא בייסורים".­ בתקליט, למשל, יש זכר לטעמה של הפרידה?"טעמה של פרידה זה משהו שיכול להיכנס לתקליט כי חוויתי פרידה, אבל אני רוצה לקוות שכל חיי יהיו מהנקודה שאני נמצאת בה והלאה, לא מהנקודה שאני נמצאת בה וחזרה".­ זה בהיגיון, מה עם הרגש?"עזבי, זה לא היגיון, זו הפנימיות, הנפש. ככה אני בנויה באמת".­ שאלו אותך פעם מה היית רוצה לדעת על גברים, וענית שאת יודעת הכל. האומנם?"מה צריך לדעת? צריך לדעת את הגבר שלך, לא שום דבר אחר. אני מסתפקת בלדעת את הגבר שלי. זה עולם ומלואו. אני צריכה לדעת משהו על הבחור החמוד הזה פה, שרון, חוץ מאשר איך הוא ממלצר ושהוא נחמד וטוב לב?".­ אמרת פעם שהדבר היחיד שפוגע באידיליה שלך, הוא שאין לך כלב."אני מאוד רוצה כלב, אבל אני לא רוצה שהוא יסבול. אם וכאשר נחיה במקום כזה פתוח, יהיה כלב גדול גדול".­ מה נהיה עם קסם (הכלב שגידלה עם דדי זוהר)?"קסם אצל דדי. קסם היה תמיד הכלב של דדי. אני הייתי מאוד עסוקה, מוטרדת, בשביל לתת לו את תשומת הלב הראויה. אני יותר שאבתי את השערות, זה היה התפקיד שלי בכוח. אם היתה לי סיבה לרדת למטה, הייתי יורדת עם הכלב. בגלל זה אני יודעת שכלב יהיה איתי כל כך לא מאושר, שעדיף בשבילו שאני אחכה עם זה".