דוד שלח אותי יוסי אלפי, אבא של גורי, חושף מיהם דוד ותקוה שי להב 19/09/02 לפני תשע שנים, כשיוסי אלפי כונן את פסטיבל מספרי הסיפורים הראשון, הוא העסיק את גורי, הבן שלו, על תקן כוח עזר זול. הילד סחב תפאורות, בדק כרטיסים וניסה לרמוז למספרים שינצרו כבר את לשונם, כי הערב מתארך בלמעלה משעה. "הייתי סאנג'ר לא קטן", מעיד הצאצא. "לאט לאט עליתי בסולם הדרגות, עד שהשתלטתי על ההפקה. אבא שלי טוטאלי מדיי לגבי מה שהוא עושה, אז חייבים להרחיק אותו מהניהול. התגבש אצלנו צוות מסודר של עובדים קבועים וכוח עצום של מתנדבים. כולנו עבדנו בזה. אני, אסי, רותם אבוהב".יוסי אלפי: "אסי היה סדרן, רציני כזה. הוא הרביץ למתפלחים".גורי: "אורנה בנאי הגיעה לאחד הפסטיבלים. היא הכירה אותנו, כי כבר הופענו כסטנד­אפיסטים, אבל פתאום היא קלטה אותי ואת אסי עם מדים ואוזניות. היא לא הבינה מה אנחנו עושים שם, וחשבה שזה חלק מהשואו".אבל כמאמר שמוליק קראוס, הו הו איך שהגלגל הסתובב לו. כוח העזר המשפחתי הפך בהדרגה לכוכב בידור מרכזי, שבמקום להכניס את הקהל לאולם, חיכה לו על הבמה. ובכל זאת, גם אם בשלוש השנים האחרונות גורי כבר הופיע בפסטיבל, אין ספק שהשנה הוא נוחת שם במשבצת הסטאר. ערב האל תורים שהוא עומד להגיש שם מסתמן כרגע כאחת מהאטרקציות הבולטות באירוע. ככה זה כשיש לך תוכנית טלוויזיה בערב שבת. תשאלו את יוסי אלפי, איש אשכולות, שבין הענבים שלו אפשר למצוא רזומה נכבד בתאטרון, ברדיו, בניהול וכמובן בסיפור סיפורים, אבל מרבית הציבור מכיר אותו כרגע כאביו של סטיב. התבשיל המשפחתי אלפי הגדול מתקשה לעמוד בקצב הדמויות, ונכון לעכשיו מזהה את עצמו כאביה של אישיות נודעת אחרת. "פתאום אני נהייתי אבא של גורי", הוא אומר, "שזה פייר אינף. אני אוהב את זה, אבל הרבה אנשים אומרים לי שאני אבא של תקוה. שתבין, תקוה זו בת אחותי ודוד זה בעלה. היא התקשרה אליי ואמרה שגורי עושה ממנה צחוק".גורי: "זה בכלל לא היה עליה, גם את קוקו המצאנו לבד. לא חשבתי על זה בכלל עד שאבא סיפר לי על התלונות".יוסי: "והיו הרבה. הלכנו לאירוע משפחתי, ודוד שאל את גורי למה הוא מלכלך על תקוה. אבל זה עוד כלום. במסיבת סיום העונה של אסי וגורי, אחד המארגנים אמר לי בשיא הרצינות: 'שלום, מר גורי'... בסוף הערב הוא רץ עם כרטיס ביקור שלו ואמר לי: 'מר גורי, אני יודע שאתה מנהל תאטרון גבעתיים. זה חשוב לי מאוד לשמור איתך על קשר'".לא מפריע לך להפוך פתאום לאבא של?"לי זה נהדר שהוא מתפרסם, זה תענוג אמיתי. אנחנו גם משתדלים לא להיות באותם מסלולים, למרות שפעם ביימתי אותו ב'המלך ואני' עם רבקה רז ויוסי גרבר. גורי היה הילד, והיה השחקן הכי מקצועי בסט. לא הסכמתי לקבל אותו להצגה, כי לא היה לי זמן להתעסק אי תו. אבל אחד, במאי המשנה, אמר לי שהם עשו אודישן, ושאם גורי לא נכנס, הוא הולך הביתה. הוא הגיע לחזרות והיה תענוג. היו יחסי במאי­שחקן נפלאים. ישר הבנו אחד את השני, רק מהעיניים".אבל מאחורי האידיליה קיים בין השניים גם מתח ברור. יוסי חושב שעם כל הכבוד לסטנד­אפ, מדובר בפאזה חביבה בחיי בנו, שצריכה לפנות את מקומה לעשייה "רצינית". גורי, מנגד, טוען שהוא בעצם הולך בדרכיו. "היום בא לי מאוד לביים את הקבוצה הזאת של אסי, גורי ורותם", אומר האב. "אני פתאום קורא היום מחזות ישנים של עמוס קינן, שהם עדיין נורא עכשוויים. הג'נאנה הזאת של החבר'ה האלה היא מין מצת נכון לתאטרון ותתאים בול למחזות האלה. אני לא אומר את זה משיקולים מסחריים, כי לדעתי, גורי הוא יותר רציני, יש בו משהו אחר. בסופו של דבר הוא יילך לבימוי ולעבודה מעמיקה יותר".גורי לא לגמרי מסכים: "אני פשוט ניחן במחלה שיש גם לאבא שלי, לצערי, וזו אקלקטיות. לחפש את עצמי כל הזמן".יוסי: "אתה לא מחפש את עצמך. תמיד קינאתי בך שאתה ממוקד".גורי: "אתה מדבר על זהות, אני מדבר על לשלוח ידיים לכל הכיוונים. את זה אני מכיר מזה שהייתי צריך לספר לחבר ים שאבא הוא במאי. נכון שהוא גם משורר, אבל הוא מגיש ברשת ב' ויש לו את תאטרון גבעתיים. אז אצלי זה יותר טלוויזיה וקולנוע".יוסי: "אתה רואה אותו שר על הבמה, ולא מאמין שהוא סטנד­אפיסט או שחקן. אתה יודע שהוא הקים את להקת פאנקשטיין? ותראה מה נהיה מהם, אחרי שהוא עזב. ככה כל הזמן. הוא מקים אותם ואז עוזב. זה משגע אותי".גורי: "למה זה משגע אותך? אני לא רואה בשירה את המיין, ומשתדל להתמקד. אני מקווה שבסוף אני אוכל גם לביים. זו בסך הכל תכונה ישראלית לחלוטין, האקלקטיות".יוסי, סוף סוף, מסכים: "התקרה נמוכה פה, בארץ. ברגע שאתה מגדל בתקרה נמוכה, זה גדל לרוחב".גורי: "אנשים שעושים רק דבר אחד כל ימי חייהם, בסוף ימצו את עצמם פה".יוסי: "מה שמגרה אותי היום זה חו"ל, ובאתי בזמנו מלונדון לפה. אני מת שגור ייצא החוצה, ואין סיבה שלא. הבעיה היחידה זו השפה. היא גדר ציונית מדהימה, העברית. אלה הגבולות הציוניים האולטימטיביים. איבגי, למשל, שחקן נפלא, ולא הצליח בחו"ל רק בגלל השפה".גורי: "חו"ל בכלל לא מגרה אותי".יוסי: "תתגרה, תתגרה".גורי: "אני אוהב את המדינה, ואם אני אהיה שם, אני אחשו ב כל הזמן מה חושבים עליי פה. בכל מקרה, העניין של חיפוש מתמיד זה טבע אצלי, בלי קשר לאיפה אני חי. או שהוא עוצר אותך, או שהוא מקדם".במובן הזה, ההצלחה הנוכחית של קוקו היא מהסוג המקדם או הבולם?"אפשר להגיד שההצלחה הזו פתאום מגבילה אותי. היא מתייגת אותי רק כסטנד­אפיסט. אבל בעוד שלושה חודשים אני אהיה במקום אחר ואף אחד לא יזכור את זה. תשמע, מה שאני ואסי עשינו זה רק יזמות. להמציא משהו, להידפק על דלתות הזכיינים ולהביא מקסימום תוצאה במינימום כסף".רגע, מה זאת אומרת "מקום אחר"? הקץ לזוגיות המופלאה?"מה פתאום. בהתחלת הדרך שלנו היינו במצב שאמרנו: 'אף אחד לא מקבל הצעה, אנחנו נשארים רק צמד'. ואז אסי פתאום עשה דרמה לערוץ ,3 אני שיחקתי בסדרת בית חולים ("101", ש"ל). הצמד הוא עדיין מאוד קדוש בשבילנו, אבל הוא גם בית גידול לכל הדברים האחרים. אסי חייב לעשות עוד דברים, אחרת הוא גוזל מאנשים את הפוטנציאל שלו". התבשיל המסחרי במסגרת הפסטיבל, שיתקיים בתאטרון גבעתיים, גורי ינחה ערב אלתורים מיוחד בהשתתפות אדיר מילר, אלי ומריאנו, דוד קיגלר, אביעד בנטוב וכמובן ­ אסי. הפעם, מתברר, קוקו נשאר בחוץ. "הקהל מגיע, נותן לנו אינפורמציה, ואנחנו מבקשים ממנו זמן, מקום, דמויות וקונפליקט. הם יכתיבו אפילו את גובה ההומור, אבל ברור להם שהערב לא כולל דמויות קיימות, כמו קוקו וסטיב", גורי מסביר. "יש משחק שבו אחד המאלתרים יוצא מהאולם, ואנחנו מחליטים שהוא הולך לדבר על עיסוק. נהגי מוניות, למשל. ואז מחליטים גם על שלוש מילות קוד, שכל אחת מהן מפעילה את הקהל אחרת. הוא לא יודע מהן, ועובר ים של טקסט כדי להגיע. נגיד המילה 'איזמל', בעיסוק של נהגי מוניות. אבל כשהוא מגיע למילה, הקהל עושה גל בסגנון המרקאנה. הקהל יוצא מאושר מזה שהוא שותף. אחרי הופעה כזו אחד עצר אותי ברחוב ואמר: 'אני צעקתי לכם לעשות אסיר בכלא'".זה באמת נשמע מצחיק, אבל מה בדיוק הקשר בין זה לבין פסטיבל מספרי סיפורים, שמארח צ'יזבטים על תקופת המנדט? יכול להיות שהערב שלכם הוא רק אמצעי לקידום מכירות?"ממש לא. לדעתי, סטנד­אפ ואלתורים קשורים ישירות לסיפורים. ה סטנד­אפיסט הוא בעצם תולדה של מספר הסיפורים המיתולוגי. האיש שמביא את הסיפורים הקטנים והכואבים שעוברים עליו ביום­יום. ההזדהות איתו יוצרת את הצחוק. יש גם הרבה צחוקים בערבי הסיפורים עצמם. אצל יוסי שריד, למשל, אנשים תפסו את הבטן. לסטנד­אפיסט יש את הכישור הכי טוב מבחינת טיימינג, וזה בעצם בנוי מעשרות סיפורים קטנים. מופע האלתורים הוא כבר פיתוח של העניין". ה"עניין" שגורי מדבר עליו החל כשיגעון פרטי בהחלט של אביו, עוד הרבה לפני שהבשיל לכדי פסטיבל. יוסי אלפי משחזר: "בתחילת שנות ה­80 הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי שנקרא 'איך עושים עיראקי'. אז זאת הייתה קריאת תיגר על מהות הזהות. הופעתי בהרבה מקומות כמשורר והסברתי מאיפה כל שיר נובע. לאט לאט הסיפורים שמאחורי השירים הפכו לעניין המרכזי, ואז מצאתי את עצמי כמספר. הצעד הבא היה מפגשים של מספרים. אחר כך זה נהיה מרתון של מספרי סיפורים, וכל זה קרה בגבעתיים לפני 15 שנה. בסופו של דבר המרתונים האלה נכנסו לרדיו, ובהמשך הפכו לפסטיבל. זה התחיל בחולון, וכשתאטרון גבעתיים קם, לפני ארבע שנים, הפסטיבל עבר לפה. בהתחלה הוא היה בפורמט של כמה ימים ועכשיו כ בר שבוע. בשנה הבאה, כשנחגוג עשור, אנחנו נעשה אותו שבועיים. כשהתחלנו אנשים אמרו לי: 'אתה פסיכי. מי ישלם כסף בשביל לראות חבורה של אנשים מספרים סיפורים על במה?'. היום לא הצלחנו לדחוס את כל הערבים בשבוע". בדיעבד השאלה היחידה היא איך לא חשבו על זה קודם. עם כל הכבוד לאינספור הפסטיבלים שמאיימים לשטוף אותנו מדי חג ומועד, עושה רושם שזה של מספרי הסיפורים הוא הישראלי מכולם. שהרי אין ישראלי שאינו מצויד בעשרות מעשיות וגם משוכנע שהוא יודע לספר אותן יותר טוב מכל אחד אחר. עכשיו תעלו אותו עוד על במה למול מאות אנשים ותעניקו לו בכך את הסיפוק האולטימטיבי. מה שאלפי עשה היה, בפשטות, העתקת הצ'יזבטים מהקומזיץ המפוחם ללוקיישן הסטרילי של תאטרון גבעתיים. אבל הסיפורים כבר פרצו מזמן את גבולות התאטרון. פתאום קם יוסי אלפי בבוקר והרגיש שהוא עם והמציא ז'אנר. "יש היום בית ספר למספרי סיפורים וקורסים במסגרת עמותת קהל", הוא מדגים. "באוניברסיטת תל אביב, בחוג לתאטרון, אני מלמד איך לספר סיפורים, ואני נותן למספרים תעודות. באוניברסיטת בן­גוריון אפשר לקבל היום בי.איי בסיפורים. באוניברסיטת חיפה יש היום מרכז ענק של סיפורי עם. היה עכשיו 50 שנה להתיישבות בערבה. במקום לקיים עצרת ענק עם מלא אמנים, התושבים קיבלו קורס איך לספר סיפורים והם עושים את המופע בעצמם. המופע רץ עכשיו אפילו מחוץ לערבה, וזה מרתק. זה התאטרון הראשוני והאמיתי, המפגש האולטימטיבי ביותר של תאטרון, כי הסיפור הוא סביב דיאלוג בין קהל ושחקן כל הזמן. הוא לא יכול לחזור על עצמו שוב עם קהל אחר. בפסטיבל בכל אולם יש קהל ספציפי, ויש ארבעה אולמות. הקהל של סיפורי חיל האוויר בטח לא יהיה דומה לקהל של סיפורי הקזינו, למשל. אותי זה מעניין. יש הרבה פסטיבלים קטנים בכל מקום בעולם של מספרי סיפורים. זה בדרך כלל אגדות עם. אצלנו אתה בא לספר את הסיפור שלך. בסיפורי העם אתה מספר סיפור נתון, פה אתה יוצר אותו. הקהל בא בשביל לשמוע את הסיפור של עצמו". במקרים רבים הסיפור הזה הוא לא מה שהייתם רוצים לקרוא לילדיכם הרכים לפני השינה. כך, למשל, ניתן למצוא בפסטיבל השנה ערב בשם "בלק ג'ק", שיכלול על פי התוכנייה "סיפורים שיגלגלו אתכם מתחת לשולחן הרולטה", "סיפורי מועלים ומועלות" בהשתתפות חוקרים פרטיים ומועלים מקצועיים, ולצורך הגיוון, "סיפורי בוגדים בוגדות", הפעם בהיעדרו של העו"ד המנוח, צבי לידסקי. פסטיבל ישראלי כבר אמרנו? מצד שני, עם כל הכבוד לאותנטיות, דומה כי הפיכתם של מעשי פשע לסחורה חמה ומבדחת על הבמה עלולה לשוות להם ארומה סקסית וכמעט מחויכת. מה שניתן לומר גם על אירוחם של סלבריטאים מהצד האפל בפסטיבל, כמו זה של ה"אופנובנק", בשנה שעברה. "הסיפורים נועדו לתת תמונה של ארץ ישראל היום", אלפי מסנגר. "בגלל זה הבאנו השנה סיפורי קזינו, מועלים ומועלות ושופטים, שהם כלים בידי עורכי דין. נכון, הבאנו את האופנובנק לערב שודדים, אז מה? בסיפורי עם אין רק נסיכים, יש גם מכשפות". גורי: "אנשים צריכים לעבור קתרזיס דרך טעויות של אחרים. זה הכי אפקטיבי".יוסי: "בערב מועלים בוקי נאה יביא את אחד המועלים הכי ידועים בארץ, והוא מצחיק נורא. אבל לא הכנסתי אותו לפרסומים הרשמיים כדי לא לעשות לו כבוד. אותו סיפור היה עם חווה יערי. רק אחרי שהכרטיסים נמכרו, פרסמנו שהיא מגיעה. אוי לנו אם נעשה כסף ממנה. אבל היה חשוב לי שהישראלים יראו מול הפרצוף את תאוות הבצע הזו. כל שנה הפסטיבל מציג תמונת מצב מציאותית של מה שקורה במדינה. היו, למשל, שנים שהיו לנו סיפורי שלו ם בפסטיבל. בערב אחד ישבו אנשים ממרוקו, טוניס ומצרים. זה לא יקרה היום. בפסטיבל הראשון היה מאוד חשוב לנו להיות בינלאומיים. הבאנו מספרים מג'מייקה, מסקוטלנד, מצרפת, ואף אחד לא בא. אנשים רצו לראות סיפורים של עצמם, ולכן זה הפסטיבל הכי ישראלי שיש. אפילו השירים שהזמרים שרים שם מותאמים לסיפורים. שושנה דמארי תופיע בערב על המנדט. ישירו 'אדוני השופט' בערב בתי המשפט, ואמא של לימור לבנת תשיר בכנס הלח"י". התבשיל העדתי ערבי הלח"י והמנדט הם בין המבוקשים שבאירועי הפסטיבל. שלאגרים אחרים ­ סיפורי נשים, המיועדים לנשים בלבד ("וגם לי", יוסי אלפי מדגיש), ובייחוד, ערבים עדתיים. השנה, לא פחות מארבעה ערבים קשורים, למשל, ביידיש, בנוסף ל"ערב לדינו", "חאפלה בולגרית", "חאפלה יוונית" ו"חאפלה עיראקית", בהשתתפות יוסי אלפי, עיראקי מדופלם כשלעצמו. אם אנחנו דבקים בהגדרת הפסטיבל כסמל מסוים של ישראליות, עושה רושם שכור ההיתוך הכריז על שביתה איטלקית בכניסה לתאטרון גבעתיים. האלפים לא רואים בכך שום בעיה. יוסי: "המילה 'עדות' בארץ הפכה למילה גסה. אני כבחור עיראקי צעיר למדתי יידיש, ואפילו שיחקתי בתיאטרון יידיש. היום 'עדה' זה בעצם מזרחי. הסיפורים האלה מביאים מיד את הקהל, כי יש פה דור שלישי שנורא רוצה לדעת. עובדה. ב­94' עשינו חאפלה בולגרית, ובאו כל הזקנים של מכבי יפו. השנה כבר יגיעו צעירים כמו רמה מסינגר ואסתרית בלצן. אנשים רוצים לחזור להתחלה".גורי: "מה זה כור היתוך? זה פסטיבל שאתה יכול לעשות בו בארבעה אולמות מקבילים ערבים של ארבע עדות. הרי אחר כך האנשים יוצאים מהאולם ומתערבבים. זה מקסים בעיניי. אנחנו ב כל זאת חברה סקטוריאלית, וכל אחד רוצה להיות קשור למשפחה המיידית שלו. הפסטיבל מספק את הביקוש לכל קהילה. חאפלה עיראקית זה דבר מדהים. אלי זה בהחלט מדבר, כדור שני. יש שם הווי עצום. תחשוב על יאיר דלאל, כמה שהוא מחובר להווי העיראקי, והוא בכלל מגבעתיים. אני חי את זה, ואני אוהב להיות חלק מזה. לעומת זאת, הייתי חייב להיות בערבים של יידיש. זו תופעה. הם מדברים ביידיש, ואז יש ג'סטה מובנת לכולם, והם מתפוצצים מצחוק, או מזילים דמעה. לכל קהילה כזו יש דרכי הבעה משלה בתור קהל, וזה נורא יפה לראות. הקהל בעצם מכתיב את הקצב ואת הדינמיקה. אתה צריך לראות מה קורה כשהנגנים העיראקים מנגים, ואנשים בוכים. ובשירים שמחים כל התאטרון על הרגליים. גם אני, בטח. אני גם מחותן עם עיראקית, ככה שאני שלם מכל הצדדים"."לא בדיוק", האבא מתערב. "בזמן האחרון גילינו שסבא של אישתו הגיע לעיראק בכלל מאוסטריה. אוסטריה, אתה מבין? ואני חשבתי שסוף סוף קיבלנו למשפחה עיראקית אותנטית".עם יסודות כלל ישראליים כמו עדות, בגידות והימורים בקזינו הפסטיבל לא מכזיב גם בתחביב לאומי אחר: התחככות בלתי אמצעית עם סלבריטאים, שמורידים לערב אחד את החליפות כדי להעביר דאחקות עם העם ממרומי הבמה. ההובי הפרטי של אלפי הוא ידוענים מהזן הפוליטי. בהתאמה ינחתו השנה בפסטיבל שמעון פרס, שיתארח בערב סיפורי ארץ ישראל, יצחק נבון, שישתתף בערב של סיפורים מהמנדט, וכבוד שר הביטחון, שיחולל לצלילי החאפלה העיראקית. תודו שפואד הוא יופי של שם למספר עממי. "לפואד יש סיפור מצוין", יוסי אלפי מפזר מתאבנים. "הוא עלה לארץ כנער ברגל, ישר מבצרה. זה לא צחוק. להביא אנשים ציבוריים זה חלק מהעניין. הנה, גם בנאדם שעסוק בפעולות בלתי אפשריות, שאני ואתה לא רוצים אפילו לדעת עליהן, בא ומספר על הילדות שלו בעיראק. שמעון פרס יודע לספר סיפורים מצוין. חיימקה לבקוב היה הטוב מכולם. מה יפה בסיפור? שהוא מחכים אותך ומחזיר אותך חדש לעצמך. לבקוב סיפר לך על וינגייט, כאילו שאתה מכיר אותו אישית. לא את המכון. אתה צריך לדעת איך לספר סיפורים, אבל החוכמה היא שמאחורי הסיפור חייבת להיות גם אמת, ואמת מעניינת. מוטקה ציפורי, שהיה שר, יספר בערב על הכלא שהיה בו באריתראה. יוסי שריד הוא ילד נצחי, אצלנו הוא סיפר פעם שעל המקרר בילדותו הייתה רשימה של מה יש בפנים, כדי שלא יסתכל".