בא לשכונה בחור חדש אלון אולארצ'יק נחשב תמיד לבחור נחמד ורגוע, אבל מות הוריו והבעיות שהתעוררו בעקבותיו עם הממסד הדתי, שינו אצלו משהו שי להב 30/08/02 לפני חמש שנים נפטר אביו של אלון אולארצ'יק. הזמר, שכל סממן דתי הוא ממנו והלאה, החליט בכל זאת לומר עליו קדיש. "כשמישהו מת אתה צריך להגיד לו שלום, פסיכולוגית", הוא מסביר. "זה אחד הצרכים בטקסים הדתיים האלה. להוליך את האבל ביד דרך תחנות שאמורות לשחרר אותו מהסבל. הקדיש זה חלק מזה". אבל החבר'ה של חברה קדישא לא רצו להוליך את אולארצ'יק ביד. מבחינתם, כנראה, היה עדיף שהזרועות שלו יימצאו במקום אחר לגמרי, מהטעם הפשוט שהוא בן לאם נוצרייה. "הייתי לגמרי בשוק", הוא משחזר. "כשהגיע קטע הקדיש הרב לא נתן לי לדבר. מרוב הלם שתקתי. רק כשהגעתי הביתה התפוצצתי. הרי באתי לשם בציפייה להגיד קדיש. אפילו התאמנתי קודם בבית, עם ספר שחבר נתן לי". לפני שנה וחצי, כשנפטרה אמו, אולארצ'יק כבר לא נתקל בבעיה הזאת. חוקי הקבורה הישראליים מנעו ממנו מראש את המפגש המחודש עם אנשי חברה קדישא. "לאמא שלי, כנוצרייה, היה אסור להיקבר, חס וחלילה, ליד אבא, כדי לא לטמא את היהודים שם, אז קברנו אותה בקבורה חילונית, שעלתה 15 אלף שקל. היא נקברה בקיבוץ עינת, שם קוברים את כל אלה שלא רוצים שיטמאו את היהודים המתים שלנו. זה הסדר מרגיז, ויותר מזה ­ מעליב. בקיבוץ אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אז קראתי קדיש ושיניתי את המילים שלו. ברור לי שאם אבא היה נפטר אחריה היינו קוברים אותו לידה, בעינת. לא נורא. לפחות חסכנו 15 אלף שקל".מות הוריו שחרר אצל אולארצ'יק קפיץ, שהוחזק במשך השנים על סטנדביי. הוא נרתם לפעילות ציבורית לקידום רעיון הקבורה החילונית והחליט לצאת למלחמה נגד רישום סעיף הלאום בתעודת הזהות על פי הדת. כאן כבר נכנסה לתמונה הביוגרפיה הפרטית שלו, שבאופן פרדוקסלי היא כמעט תעתיק מושלם של היחסים בין הוריו. אולארצ'יק נשוי לדיאנה, נוצרייה אמריקאית, מה שהופך את ילדיו שגדלו כישראלים לכל דבר, לנוצרים. "הילדה שלי הגיעה לגיל 18 וקיבלה תעודת זהות", הוא אומר בכעס, "וכתבו לה בסעיף הלאום 'אמריקאית'. אמריקאית, אתה מבין? היא באה לארץ בגיל חודשיים, וחיה פה עד עכשיו. גם לילד שלי, שהוא בן 16 וכבר נולד פה, יקראו 'אמריקאי'. מה שלא סותר את העובדה שמגייסים אותם. הנה, יש לך סקופ. מגייסים פה אמריקאים! האמריקאים נותנים לנו גם כסף וגם חיילים. זה מעליב קצת, האמת. לי עוד כתוב בטעות 'יהודי', כי כשעליתי היה הסכם בין בן­ג וריון למשרד הדתות שילדים מזוגות מעורבים נרשמים אוטומטית כיהודים, כדי להקל עליהם את ההסתגלות. הילדים שלי כבר לא זכו לזה. "ברור שזה מרתיח. מה, זה שעולים מרוסיה נהרגים בצבא, או כשילדות בנות 15 מתפוצצות בדיסקוטק וקוברים אותן מעבר לגדר, זה לא מעצבן? זה מאותו מקום. אבל אני לא מוכן להרים ידיים. לא מזמן הצטרפתי לעמותה בשם 'אני ישראלי', שיש בה 16 איש. הגשנו בג"ץ בדרישה לשנות את הלאום ל'ישראלי', ועוד דנים בזה. אני בטוח שבסוף זה ישתנה, וגם סדרי הקבורה בארץ".הקפיץ המשוחרר של אולארצ'יק לא מתבטא רק בהגשת בג"צים, אלא גם תורם להתבטאויות חריפות במיוחד מפיו. אותו פה שנקשר אסוציאטיבית להומור דק, אנדרסטייטמנט ושירים שמעלים חיוך מיידי על הפנים. המכה הראשונה נשלחת לכיוון הציבור החרדי: "אנ'לא צריך לדבר איתם בכלל, עם האנשים האלה. מי הם בכלל? הרי אני בשבילם אוויר, כי אני נוצרי. ועוד פחות מזה, כי אני לא דתי. לא הולך עם כיפה ולא מדבר בשפה שלהם. אני לא רוצה שבאיזשהו שלב בחיים הם יגידו לי: 'אתה בסדר, התקבלת', אבל מסכת החיים בארץ היא כזו שהם נוגעים לי בחיים, וזה רע. אני יכול לצעוק עד מחר שלא אכ פת לי מהם, אבל העובדה היא שהם כן מפריעים לי. רוב האנשים, כולל אני, רוצים להיות חלק מקהילה, ולהיות נדחק ממנה זה מאוד מפריע. מקומם. מבחינתי, ההתנהגות שלהם כלפי היא רוע צרוף. "מה שמתסכל אותי הוא שיש כאן כישלון של הדמוקרטיה הישראלית, כי אם הרוב קובע שגוש דתי וקיצוני יכול לאסור על קיום טקס קבורה חילוני, אז משהו דפוק במדינה. וזו המדינה שבה אני חי, אז אולי אני כבר לא רוצה לגור בה. זה לא שדיקטטור אכזרי נותן להם את הזכות, הרי דווקא מנהיגי המדינה שלנו היו תמיד זוללי חזיר גדולים. "תשמע, בשנים הראשונות שלנו בארץ גרנו בדירה בתל­אביב, וקומה מתחתינו גרה משפחה חרדית. הילדה שלי, שהיתה בת ארבע, שיחקה עם הילדה של הרב, שהיתה בת שש. הן היו חברות טובות, אבל יום אחד הקשר פתאום נפסק. היא כבר לא התייחסה לילדה שלי, כאילו שהיתה אוויר. העובדה שהיא נוצרייה היתה יותר חשובה להם מהקשר החביב בין הילדות. על זה אפשר לחרבן. בנקודה הזאת קלטתי ת'קטע שלהם".גם המתנחלים לא יוצאים נקיים מהגרוב החדש של אולארצ'יק: "יכול להיות שאני אכיר איזה מתנחל והוא יהיה אחלה. אבל כציבור הם פשוט מעוררים בי סלידה. לא י ודע אם סלידה, כי זה משהו פיזי, אולי זעם בלתי נשלט. אתה יודע מה? תשאיר סלידה. זה לא ישר מצדם לשבת שם. כשנכבשו השטחים האלה והתחילו ליישב אותם, לא ברור מה היה אחוז האנשים שאמרו: 'חזרנו לארץ האבות', ומה אחוז האנשים שאמרו: 'יש נוף, תמיכה ממשלתית וכסף, למה להישאר בחור שלי בבת­ים'. אני מאמין שיש הרבה יותר מהסוג השני. "הם לא בסדר. אז מה אם המדינה שלחה אותם? ואם המדינה תחליט לעשות לינץ' בשני מחבלים בכיכר רבין, אז מה? אנחנו כולם אינטליגנטים, ויודעים שזה בעייתי. אף אחד לא חשב לרגע שהשטחים האלה יהיו שלנו לנצח, ושזו לא קרקע ערבית, ושזה לא קונפליקט לתקוע יישוב יהודי ליד כפר ערבי. כולם ידעו שזו בעיה לדורות, ושמדינה יהודית לא יכולה לחלוש על כאלה שטחים, אם זה לא לרוחם. יש אחריות אישית. אם משהו מסריח, אפשר להריח אותו. מבחינתי, אלה שבאו לשם בשביל איכות חיים, הם הכי גרועים. אם זה בשביל נחלת אבות, אז יש עוד איזה צידוק, אבל אם זה רק בשביל לשפר את רמת החיים, אז זאת חוצפה. האמת היא שהם דפקו את עצמם, תראה את מצבם כרגע, אבל הבעיה היא שהם גם דופקים אותי ואותך". בעד ונגד סרבנות אחד הלהיטים של אולארצ'יק, "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי", כולל את השורות הבאות: "אני בחור מונוליטי בעולם פוליטי, בעולם שכולו מהומה. כשטסים המיראז'ים מצייר קולאז'ים ואוחז לי באמא אדמה". בינתיים, אולי ברוח שחרור הקפיץ, הוא החליף את הקולאז'ים בעצרות פוליטיות. המתוקשרת שבהן היתה זו של תנועת יש גבול שהביעה תמיכה בסרבני השירות בשטחים. כן, אותה עצרת ממש שממנה נמלט העלק שמאלן אביב גפן בעור שיניו."אני לא חושב שצריך להיות מוסד שמסבסד סרבנות בצורה סוחפת", אולארצ'יק מסביר, "אבל אני מעריך ותומך בפרטים שרוצים לסרב ולא לעשות את מה שהצבא עושה בשטחים. אם אתה חייל שמקבל פקודה, מה בדיוק אתה צריך לעשות אם היא בניגוד למצפון שלך? אז הם אומרים: 'אני לא עושה', ואז נדפקים אישית. אם אני אכיר כאלה, אני אתמוך בהם. מצד אחר אני מבין את הרגישות, כי בסך הכל אנחנו גם קורבנות של הפלסטינים. אז זו בעיה, סוגיה מורכבת. אני נגד סרבנות קיבוצית, כי אם ירצה השם ואיזו ממשלה בישראל תגיד למתנחלים: 'חבר'ה, אתם צריכים לעזוב', והם יסרבו, אני אהיה מאוד כעוס על הסרבנות שלהם. בגלל זה אני נגד סרבנות".לעצרת של י ש גבול היו אמורים להגיע הרבה אמנים בכירים וותיקים, אבל בסופו של דבר רק אתה ויזהר אשדות ייצגתם שם את הגוורדיה הזאת. אתה כועס על אלה שביטלו?"באמת שלא. זו שאלה אינדיבידואלית, אי אפשר לשפוט. יכול להיות שכששמים לאנשים את האור על הפנים ואומרים: 'עכשיו תחליט', הם אומרים: 'זה יותר מדי קיצוני בשבילי'. אולי זה גם כי אגודת הסטודנטים איימה שאמן שיופיע בערב לא 'יופיע בשביל הסטודנטים'. היה דיבור כזה, שהתפרסם באותו יום. גם לי זה בפירוש עבר בראש, העניין הכספי שכרוך פה, כי אני עובד בזה. הקיום שלי אשכרה מתבסס על הופעות ועל עבודות שקשורות במוזיקה, אז בטח שזה משנה. עושה לי פרפרים בבטן לדעת שרק אני ויזהר התייצבנו שם. כמעט שלא באתי ברגע האחרון, אבל בסוף זה עבד בקטע של 'כוסאמו, ככה? כולם ביטלו? אז אני אבוא. למה מה קרה?'".אז אתה לא ממאוכזבי השמאל."ממש לא. אני לא מבין את החשיבה הזאת. מה, בגלל שיש אינתיפאדה נעשה דווקא? כאילו, אתם יורים בנו, אז נה באוזן, נישאר פה? נאגחה למכונית בלי סיבה? אני מודה, יש לי קושי, שהוא אולי נפשי שלי, לראות בנו את הקורבנות ובהם את החארות. למרות שכשיש פיגוע אז אין אפס, אנחנו קורבנות. אבל אני לא יכול לדמיין את עצמי חי יום אחד בעזה בתור פלסטיני. מבחינתי, זה נשמע לי אחלה לצאת מהשטחים. גם אם זה לא במסגרת הסדר, גם אם אין פרטנר".גם אחרי 40 שנה (נטו) בישראל, אלון אולארצ'יק עוד לא סגור לגמרי על הזהות הלאומית שלו. בלבול שבולט במיוחד על רקע הדימוי הציבורי שלו ושל המוזיקה שהוא עושה. לא מעט אנשים במדינה מזכירים את שמו בתשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?". אולארצ'יק, מתברר, הוא לא אחד מהם."ישראלי בעיני זה מישהו כמו גידי או יוני", אולארצ'יק חוזר לכוורת. "אנשים שלמיטב ידיעתי לא מתלבטים בשאלה אם הם ישראלים או לא, כי הם נולדו פה. צבריות, להיות יליד הארץ, זה תנאי מאוד חשוב להרגשת הישראליות שלך, ואני לא כזה. בגלל זה אם יש פוליטיקאי שאומר משהו מקומם בטלוויזיה, ישראלי טיפוסי מהשמאל יגיד: 'בואנה הוא מטומטם!'. ואני, יש לי את זה על בדל הלשון, אבל אני לא אגיד. כי אני לא מהחבר'ה של פה, לא עד הסוף. אז אני משתתף בעצרות פוליטיות, אבל תמיד מרגיש שאני בולע צפרדע, כי אין לי זכות. כל העניין של 'מה אתה עשית בשביל מדינה' עובד עלי. כאילו שלא עשיתי מספיק."זו מדינה שיש בה המון אוכלוסייה שלא נולדה כאן, כמוני, והם נחשבים בעיני החוק לשווי זכויות והכל אותו דבר, אבל זה מלאכותי. בכל מדינה אחרת, כשיש מישהו שלא נולד בה ומתחיל לעבוד בשכונה, אוהבים אותו, אבל הוא עדיין לא מלח הארץ, עד שימות. ופה, המדיניות המוצהרת של חוזי המדינה היא שגם אלה שבאים הם אותו דבר, וזה רעיון יפה מאוד, אבל לא מציאותי. אז אני בפירוש מבין אנשים שיש להם בעיה עם עולים. גם לי יש בעיה עם עולים. אני רואה דברים גלותיים עלק, ואני מרגיש שאני יותר טוב מהם, כי אני ישראלי ואנחנו עם מתקדם והם מהגלות. ולי צריכה להיות אליהם אמפתיה, אבל אני מרגיש שייקח עוד הרבה זמן עד שהם יגיעו למקומי. וזה למרות שבתכל'ס הרבה מהעליות החדשות הן ברמה תרבותית הרבה יותר גבוהה משלי. אולי אני נוקם היום על מה שאכלתי אז. להגיע בגיל שש לבת­ים, לא בדיוק בירת הפולנים, ועוד בתור ילד רגיש". אני הומלס אולארצ'יק נולד בפולין ב­50' ועלה לישראל כילד. אחרי תקופת כוורת גר קרוב לעשר שנים בארצות הברית. החזרה שלו לישראל בשנת 84' תועדת בשורות כמו "זהו אלון, שהגיע מארצות הברית", או "בא לשכונה בחור חדש". מאז הוא חי בתל­אביב, אבל נדמה שגם כשהוא שר "ניו יורק זה לא בית", אולארצ'יק עוד לא לגמרי החליט היכן מקומו. "יש ב'קרוקודייל דנדי' הראשון קטע שבו עיתונאית מצביעה על ההרים ואומרת לו: 'אתם, האדם הלבן, לקחתם אותם מהילידים', אז הוא עונה לה שההרים עצמם צוחקים מהשטויות האלה, של שני העמים, כי ההרים הם של עצמם. בזמן האחרון אני חושב שהערים האלה הן לא שלי. לא תל­אביב ולא ניו יורק. אני רק עובר בהן".אין מקום שאתה מרגיש בו בבית?"המושג הזה של 'להרגיש בבית' זה משהו שיש אנשים שלא מכירים אותו בכלל, ואני אחד מהם. מסיבות פסיכולוגיות. אולי אם היו לי תשעה ילדים שעושים ברכה בערב שישי והולכים בשבת לראות את מכבי יפו, היתה הרגשה. אבל אנחנו משפחה של שרידי שואה, לא היה זמן לטפח את הערך הזה של בית. אני מכיר הרבה כאלה, בייחוד מהעדה שלי. אני לא מרגיש אף פעם בבית, בשום מקום. גם כשאני נוחת בנתב"ג". אז למה בעצם אתה פה?"יש לזה ארבע מילים, לתשובה: 'מה אני אעשה שם?'. אין לי אפילו רשיון נהיגה על מונית. נכון שמוזיקה היא שפה אוניברסלית, אבל אני לא יכול לעשות מה שאני עושה פה. להופיע עם שירים שלי, שכתבתי, בעברית, ולקבל פידבק מיידי. אבל זאת התשובה הקלה, השטחית. יצא לי הרבה פעמים לנסוע לחו"ל ובחזרה, ותמיד הנחיתה קשה. הצעקות, המזוודות, פתאום אתה מוקף בישראלים כמוך. לא נעים. אבל לקטר על זה זה כבר נדוש, נמאס לי. היום בבוקר הגענו, וכל הדברים הלא נעימים שהיו יכולים לקרות קרו. הנהג מונית לא היה ישר במיוחד עם הכסף, למשל. אבל צריך להתרגל לזה, לישראליות. בן אדם שצועק בקולי קולות יעצבן אותך, אבל מצד אחר הוא גם יהיה מוכן לתרום לך כליה". "פתאום קלטתי עכשיו, מהשאלה שלך, שהאדם הוא תוצר של התולדות של עצמו. כשהייתי ילד קטן ההורים שלי באו לפה מטעמי ציונות ואני גדלתי פה. הייתי ילד פולני, ממשפחה חילונית חצי יהודית, וקיבלו אותו חצי. אז הוא אמר: 'כוסאמו, אתם לא בטוחים שאתם רוצים, אז גם אני לא בטוח', וזה עד היום ככה. החיים החליטו בשבילי. אין לי זיקה ממש היסטרית לכותל, וגם אין לי כל כך זיקה ללואר איסט סייד כמו פעם. ניסיתי להשתייך לכל מיני דברים, והבנתי שאני בעיקר שייך לעצמי. אתה יכול לסגל לעצמך סטייל של ישראלי מחסמב"ה, או להיות במגמה ספרותית וללכת לסרטים של ברגמן. אבל בסופו של דבר מה שנשאר זה אתה. האמת היא גם שלהיות אזרח פולני בגילי זה לא להיט, ככה שלא ממש הפסדתי משהו".אולארצ'יק אולי שייך לעצמו, אבל בתו הבכורה היא כבר רכוש צה"ל, עובדה שמדירה שינה מעיניו. כמעט כמו הידיעה שבעוד שנתיים גם אחיה יצטרך להגיע לבקו"ם. "הכי חשוב לי שלילדים שלי יהיה טוב. נפשית ופיזית. נפשית זה כבר קצת אבוד, כי המראות שילד ישראלי נחשף להם בטלוויזיה בטוח דופקים אצלו משהו, אבל פיזית עוד אפשר לשנות. לכן אני אשמח מאוד אם הילד שלי לא ילך לצבא, או לפחות שיהיה ג'ובניק. אני קורא בעיתון על משפחות שורשיות של קיבוצניקים, שהיו להן ארבעה בנים והן שכלו שניים, אנשים שלא עולה בדעתם לא לשלוח את הילד לצבא או לחיל קרבי. זה נראה לי נשגב מבינתי, יש לי הערכה גדולה אליהן, אבל אני לא כזה. פשוט לא כזה. אולי צריך לחלק ת'יהודים בארץ לסוג א' ולסוג ב', ואני בסוג ב'. כאלה שמשתדלים מאוד לא למות בעד ארצנו. אולי מכאן החברה צריכה להגיד לחבר'ה כמוני ­ 'או שתמותו בשבילנו או שתלכו מפה'. זה משהו שמאוד מטריד אותי בזמן האחרון. הרי אני חי במדינה שיש לה בעיה קיומית. אנשים הולכים לצבא וחלקם לא חוזרים. אז אם אני חי פה, אסור לי לסמוך על אחרים שיהיו פראיירים שלי. וכדי להיות בן אדם מוסרי, אני צריך להסיק את המסקנות. או לשלוח ילדים למלחמה, או ללכת מפה. אבל בסופו של דבר, הם מחליטים לעצמם. הנה, הילדה שלי הולכת לצבא מרצונה, למרות שיש פה נורמה שבנות יכולות להתחפף בקלות, וחלק מהחברות שלה באמת לא הלכו. אני מעריך את זה שהיא החליטה להתגייס. לא ניסיתי לשכנע אותה ללכת או לא".ואם לאולארצ'יק יש עוד לבטים לגבי זהות לאומית וחשיבות התרומה למדינה, עבור רעייתו דיאנה, הדילמה פשוטה יותר (ולכן גם סבוכה בהרבה). "לאשתי יש בעיה גדולה עם זה שהילדים הולכים לצבא", הוא מודה. "אין לה את השורשים של ישראלי, שואה והכל, והיא מסתכלת על המצב כמו בן אדם מבחוץ. היא חושבת שזה נורא שילדים של חברים שלה צריכים להיהרג כדי לשמור על מקום כמו עפרה. מה שכן, כשאנחנו מבקרים בחו"ל, שנינו נהיים ליכודניקים פתאום. היא יותר. זה צורך כזה חברתי , להיות מאזן. אם כולם נגד אחד, אתה עוזר לו". אני לא ריטה החודש יוצאים לאולארצ'יק שני דיסקים חדשים. אוסף שמסכם 18 שנות פעילות, ואלבום אינסטרומנטלי, שמתעד הופעה חיה שלו מפסטיבל "ג'ז, בלוז ווידאו טייפ", שבה ביצע קטעים שכתב שנתיים קודם, על פסנתר במצפה גלילי. האלבומים ילוו בשתי הופעות חגיגיות שייערכו בשבועיים הקרובים. הוצאת שני דיסקים חדשים לאמן באותו יום היא, על פניה, שיחוק גדול, אבל לא במקרה הזה. מאז 95' אולארצ'יק הוציא אלבום של גרסאות אקוסטיות לשיריו, דיסק כפול של קלאסיקות ג'ז ועכשיו אלבום אוסף ואלבום אינסטרומנטלי. במקביל הוא התרכז בכתיבת מוזיקה לתאטרון ("חברות הכי טובות", "גן ריקי"), ולהפקות טלוויזיוניות, בייחוד בערוץ הילדים. במילים אחרות, כבר שבע שנים לא נשמע שיר חדש שלו ברדיו. "אני כותב שירים כל הזמן", הוא מסביר, "אבל הם לא יוצאים החוצה. תקליט חדש זה מבצע שדורש הרבה אנרגיה ורצון, שלי ושל חברת התקליטים. ובינתיים החיים מסתובבים. למזלי, אני בכללי לא ריטה, זאת אומרת לא הפרנסה של החברה, אז אין לחץ גדול מהכיוון הזה. יש כן לחץ מתון ונעים מהרחוב לעשות שירים חדשים. יש נכונות לעשות אלבום, וזה יהיה אחרי המבצע הנוכחי. אבל אני לא תקוע בכלל מבחינת יצירה".האזנה לאוסף החדש מזכירה שעם השנים אולארצ'יק הלך וצבר מניות בקרב המבקרים, ובמקביל איבד בהדרגה נקודות במדד הפופולריות. "הייתי רוצה להיות יותר מוכר או מצליח, אבל יש לי מין התאכזבות, או רפיון כזה במה שקשור להתעקשות על קריירה. סולן שמוציא כל הזמן דברים חדשים מתראיין הרבה לעיתון וכולי. אני לא כזה. רציתי פעם להיות כזה, אבל היום אני בעניין בגלל המוזיקה יותר מהתהילה, הכסף והבחורות. אני לא בתוך הבריכה הגדולה הזאת של עולם כוכבי הזמר הישראלים. אני לא שוחה עם הדגים הגדולים מבחינת מכירות. אני גם לא מרגיש מחויב לעולם הזה, יש לי סטנדרטים אחרים. אני יכול לעשות תקליט ג'ז וזה לא יפגע ברוב הקהל שלי. אם שלמה ארצי יוציא תקליט ג'ז, המעריצים שלו יתרגזו. נכון, בא לי שלאגר שישרוף ת'רדיו, אבל זה לא משהו שאני חושב עליו מהבוקר עד הערב. אני אוהב לכתוב מוזיקה, להקליט. אבל לא מהחבר'ה האלה שקמים בבוקר וישר רצים למכון כושר, לפני שהם חושבים על האולפן. רואים עלי, לא?", הוא שואל אגב ליטוף כרסו המתפתחת.