לעזוב את הבית עינת פישביין בורחת מהשנתיים הקשות בחייה תמי שמש­קריץ 28/08/02 ארבעה ארגזים. זה כל מה שעינת פישביין צריכה כדי לאסוף את מטלטליה, לפני שהיא עוזבת למישיגן. פישביין, זוכת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2000, סוגרת את השנתיים המשמעותיות בחייה, אלו שחלפו מאז קבלת הפרס והתפרקות נישואיה למוזיקאי והזמר אייל שכטר, סולן להקת "אבטיפוס" לשעבר. למישיגן היא נוסעת אחרי שהתקבלה לתוכנית לימודים יוקרתית לעיתונאים, והפרידה מהארץ לשנה מעוררת בה התרגשות וחרדה כאחד. ראיון על מזוודות הוא מצב אידאלי לסיכומי ביניים וספירת מלאי, ופישביין, שעד כה התראיינה רק כדי לקדם תוכניות טלוויזיה שעשתה, עושה כאן חשבון נפש בגילוי לב מפתיע.כעיתונאית, נקשר שמה של פישביין במאבקים לצדק חברתי, בעיקר במאבק הקשור לעוולות הנעשות מדי יום לעובדים הזרים בישראל. סיפוריהם של אלו פורסמו על ידיה בעבר במדור "התל­אביביים החדשים" במקומון התל­אביבי "העיר", וניכר היה שמעורבותה בנושאים עליהם כתבה חורגת מדיווח עיתונאי גרידא. דוגמה לכך ניתן למצוא בכתבה האחרונה שפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. הכתבה עסקה בהתגבשותה של קבוצת "תש"ח", המאגדת פעילי שכונות ופעילים חברתיים לכוח פוליט י. פישביין לא הסתפקה במתן במה עיתונאית לחברי הקבוצה. שבועיים לפני עזיבתה את הארץ ארגנה חוג בית בהשתתפותם בפאב השכונתי שהיא פוקדת, "אברקסס". המפגש שיזמה היה גם הזדמנות להיפרד מחבריה. בקהל ישבו אנשי תקשורת כמו שאול ביבי ("בריזה"), אמיר בן דוד ושגיא גרין ("הארץ"), אבי אפרתי ("עיתון ת"א"), ענת בר­לב ("לאשה"), במאים כמו דורון צברי, ג'ולי שלז וביזי גולדברג (שסרטו "הבטחות" היה מועמד לאוסקר), וחברים מקבוצת היוגה, כמו השחקנית אביגיל אריאלי.הפרידה משכטר זכתה לגינוי מצד רוב חבריה של פישביין. חלקם עברו לצד שלו, חלקם הפסיקו לדבר אתה לתקופת מה, וחזרו: "החברים של עכשיו הם כולם עולמי שלי, אין יותר חלוקות. בפרידה זה קצת קרה. יום אחד הכל משתנה. חברים מתפצלים, אנשים לא דיברו אתי תקופות, רובם חזרו. כעסו עלי".­ למה, כי את היית היוזמת?"אייל הוא כנראה אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם, וזה לא ישתנה. הוא בנאדם מדהים, נפלא, ואני מאוד אוהבת אותו, אז אני ממש לא רוצה להיכנס לזה. אנשים כעסו, כי יש משהו מאוד קיצוני בדרך שבה אני עושה דברים. בסופו של דבר זה גם פוגע בי, אבל על הדרך אחרים נפגעים. ז ו תכונה קשה מבחינת הסביבה, כי נראה שאת רומסת דברים בדרך. אני לא רוצה לפגוע באנשים, אבל כשקורה משהו אני לא רואה מימין ומשמאל. אני רואה רק דרך אחת פתוחה לפני. יש לזה יתרונות מדהימים ברמה של להשיג דברים. זו הישגיות, וזה קשה לאללה. בין היתר, תקופה כזאת היא גם הזמן אצל אנשים לראות דברים דפוקים אצלי ואו לנסות לשנות אותם, מה שנראה לא ריאלי בגילי, או להכיר בהם."חברים מהבית, לא חברים של אייל, הפסיקו לדבר איתי. היתה לנו זוגיות שנראתה מאוד טובה, והיתה מאוד טובה. היו שם דברים שאכלו אותנו מתחת ובסופו של דבר הביאו לפירוק, אבל זה היה כל כך קיצוני ופתאומי, שאנשים לא הבינו. במיוחד אנשים שחיים בזוגיות. זה איום נוראי."ושוב, אני חושבת שיש בי משהו שקשה להתמודד אתו. בתקופות טובות אולי הוא נורא כייפי, וזה יכול להביא להמון דברים טובים. הדוגמה האגדית היא שהייתי צריכה לנסוע לתאילנד, היה איזה מקרה חירום במשפחה, פתחתי את השגרירות ביום ראשון, שבו לא עובדים שם, וביום שני כבר הייתי בקוסומוי בתאילנד. זה נגיד הצד היפה של זה. הצד הפחות יפה הוא שבגיל 30 אני מקבלת את הפרס ומתגרשת. אם בגיל 20 אמרתי שא ני רוצה להיות העיתונאית הכי טובה, אז באיזושהי צורה פעלתי לקראת המטרה הזאת, ולא ראיתי כלום ­ לא ראיתי את חיי הנישואים שלי ושילמתי מחיר כבד. אני חושבת שהייתי מאוד שקועה בעצמי. נורא קשה לגלות שלצד הרגישות האמיתית לסבלו של העולם, אני יכולה לא לראות סבל שאני גורמת לבנאדם שמאוד קרוב לי".­ את בטח קצת מצטערת שלא הלכת לטפל בעצמך קודם."סיטואציות של משבר הן זמן נורא טוב להתחיל בטיפול. אם הייתי מטפלת בעצמי או אם היינו הולכים לטיפול זוגי שנתיים קודם, יכול להיות שזה לא היה קורה. אני לא חושבת שאייל הוא בנאדם שלא מתאים לי ושלא יכולתי לחיות אתו. זו פרידה עצובה".­ אולי אפילו מיותרת?"אני לא חושבת שהיא מיותרת. תשמעי, השנתיים האחרונות היו קשות ברמות. כל הזמן היתה לי נטייה לסכם, להגיד, אוקיי, עברתי ארבעה חודשים, מעכשיו יהיה יותר טוב, אבל זה רק נהיה יותר קשה. עכשיו טפו, טפו, אני מקווה שהנסיעה הזאת תהיה איזשהו מעבר שלב".­ הבעיה שאת לוקחת גם את עצמך לשם."כן, זו הבעיה. אם אפשר היה לקחת רק כמה בגדים וכמה זוגות נעליים, היה טוב. למה אני חייבת לגרור את עצמי לכל מקום? אבל אני לא מצ טערת על שום דבר. כל הזמן אמרתי, לפחות שיהיה הרגע שבו אקלל את גורלי ואגיד, מטומטמת, למה היית צריכה את כל הגירושים האלה, וזה לא קרה. ואני יודעת למה: ההשקעה החד מסלולית הזאת בעבודה במשך כל השנים האלה, היתה גם לא להשקיע בעצמי ובזוגיות שלי. אז זה קצת מביך, שכאילו מה את עושה עכשיו: אני בטיפול. חוץ מזה אני גם מתפרנסת, עושה כתבות לעיתון, עושה טלוויזיה, אבל בגדול אני מטפלת בעינת."אני עסק של בנאדם אחד. יש הוראה בכל מקום בו אני עובדת לתת את מספר הטלפון שלי לכל בנאדם שמתקשר. אני כתבת חברתית, וכל בנאדם שיש לו בעיה אמור להגיע אלי. הבעיה שזה גם קורה. ככל שהמצב מתדרדר מתקשרים אלי מאות אלפי אנשים שיש להם המוני סיפורים, עומס אינסופי. לא יכולתי לטפל בעצמי, כי הייתי עסוקה בלטפל בעסק. חיכיתי למשבר, וביום קבלת הפרס, היום שבו קיבלתי את התמורה, די מהר יחסית ­ עודד שחר מקבל השנה את הפרס, והוא כתב כלכלי חשוב כבר 20 שנה ­ הבנתי את זה".­ איך הבנת?"בגיל 30, אחרי שקיבלתי את הפרס הזה על דבר שבו השקעתי את העשור הקודם, ברגע שהיה אמור להיות רגע השיא בחיי, והיה אחד הגרועים בהם, כמו שכנראה נגזר על רגעים כאלה להיות, אייל, בעלי לשעבר, מוזר לי להגיד את זה, בעצם לא היה שם. אמרתי לו תודה, והוא לא היה. אז בעצם הבנתי שהקריירה שהיתה נורא חשובה לי בכל העשר שנים האלה, הגיעה לשיא, וביום שבו זה קרה, זה איבד את הערך. מאותו רגע, אני לא מנהלת את הקריירה שלי. הקריירה שלי כרגע היא לטפל בעצמי."למזלי ולשמחתי, מה שעשיתי בעשר השנים האלה תופס. זאת אומרת, אני עובדת, עושה דברים שמעניינים אותי. ירדו עלי, היה תחביב קצת לרדת עלי, מ'בלונדינית' ועד לפיקפוק בטוהר כוונותי. כתבו משהו על זה שזה לא מכובד שאני עושה תוכנית על סרטים, שזה רק בשביל להתפרסם. אז חוץ מזה שזו תוכנית נחמדה, ושאין לי שום בעיה לקדם קולנוע, אני מתפרנסת, וכמו שמישהו כותב ורוצה לראות את השם שלו, אני מנחה בטלוויזיה". הומלסית ברמה הרגשית בדירת החדר שלה במרכז ת"א אני מוצאת עוד עדות מפלילה למעורבות הלא שגרתית שלה עם מושאי כתבותיה: ערימת תמונות וביניהן אחת, שהיתה יכולה לשמש כשלט חוצות של "בנטון"­ פישביין בהירת העור עם ילדה אפריקאית. הילדה היא קארן, בתו של פיליפ, שהיה אחד מראשי ארגון העובדים האפריקאים בארץ. "כמו שמספרות האגדות, זה אשכרה כבר ברמה של אגדה, הקמנו", שימו לב לדיבור בגוף ראשון, "את ארגון העובדים האפריקאים על הברזלים במדרכה של רחוב י.ל. פרץ בתחנה המרכזית הישנה. בשנת 99' נשלחתי בעקבות קארן ואחיה, שהוחזרו ללא הוריהם לגאנה. קארן, שכמו שאת רואה בתמונה היא ילדה מדהימה, עברה משבר קשה כשהופרדה מהוריה. כשהגעתי לגאנה מצאתי ילדה מדוכאת ושבורה. אחיה, לעומת זאת, היה כאן בארץ ילד סגור, מופנם, עצבני ומדוכדך, ופרח בגאנה".­ מאיפה באה המשיכה לחלכאים ולנדכאים?"אני כותבת 12 שנה. התחלתי ככתבת מגזין קלאסית, כל שבוע נושא אחר, ולאט לאט זה הלך לכיוונים האלה. עניין אותי, משך אותי, נראה לי יותר חשוב. בסופו של דבר עיתונות צריכה להיות לוחמת, בעלת עמדה, להשמיע קולות שהם לא רק מיינסטרימים תל אביביים. הגעתי למשהו ש מתאים ונכון לי, זו אחלה עבודה, וככל שעוברות השנים אני יותר ויותר אוהבת את זה, כי הנושאים החברתיים משלבים ענייני צדק ורגש".ענייני הרגש של פישביין סבוכים למדי, ובשנתיים האחרונות היא מנסה להתיר אותם. בנובמבר תהיה בת 33, ואם עד עכשיו הקריירה הייתה בראש מעייניה, עכשיו, היא אומרת, הקריירה שלה היא לטפל בעצמה. "בדיעבד, אחרי שסיימתי את 'העין השלישית', תוכנית התחקירים בערוץ 2, זה היה במקביל לדברים אחרים שקרו לי בחיים. עזבתי את הבית, התגרשתי, הכל התפרק בערך, וחודשיים לא יכולתי לעבוד. הייתי מפורקת לגמרי ודי משותקת, והיה לי סוף סוף זמן לשבת ולחשוב."בין היתר התחבר לי הניסיון להבין מאיפה זה בא בעצם. קלטתי ש'העין השלישית'­ שזה 8 פרקים שלכאורה לא קשורים אחד לשני, ושידעתי שיש לי 'סדר יום' שאני רוצה לקדם, אבל לא כל כך הבנתי בעצמי איך הסדרה מתחברת עד הסוף ­ היא בעצם על אנשים שאין להם בית. היה שם עובדים זרים, סחר בנשים, העלייה האתיופית, הטראומה של מפוני ימית, שאף אחד מהם לא השתקם באמת מהעזיבה ההיא של גן העדן, היה על תרבות שוליים, שזה גם סוג של הומלסיות רגשית, הפרק על אנדריי, המהגר הנר קומן שנוסע לרמלה לקנות סמים, והשיא, מרדכי ואנונו, בנאדם שאין לו בית, שהוא תמיד עקור, מהגר בתוך ארצו. מה שכל כך מרתק בדמות שלו זו המלחמה שלו במקום שהוא גדל ובכל מה שהוא התחנך עליו".­ נדמה לי שעוד שנתיים הוא משתחרר. סגרת אתו ראיון?"הלוואי. אני מאמינה שהראיון איתו כבר סגור. כל העולם רוצה לראיין אותו. אחיו סיפר לו על הסרט, ואני יודעת שהוא נתן לנו את ברכתו. ואנונו, ברמה הרגשית הוא הומלס, ובלילה אחד של דיכאון, אחד מני רבים, קלטתי שההתחברות שלי היא מהמקום הזה. לא היגרתי, גם ההורים שלי נולדו בארץ, אבל אני מחוברת חזק לחוויה של אובדן בית. זרות הוא מצב רגשי, לא בהכרח מצב פיזי, ואני מבינה היום שכל בנאדם שאני מראיינת, אני מנסה להגיע לחוויה הזאת, היום שבו הוא עזב את הבית והוא מבין שהוא לא חוזר. ההתחברות שלי לכאב, לאובדן, לאיבוד גן העדן. בגדול זה מחובר לחוויה שלי של עזיבת בית ההורים הראשון בבת ים, כשעברנו דירה. אני בטיפול כל הזמן, ומתברר שזו החוויה המכוננת".פישביין גדלה בבת ים, ובאמצע כיתה ג' עברה המשפחה לרעננה. הוריה גרים היום באבן יהודה, אבל בת ים לא יוצאת לה מהראש: "תאמיני לי, אנחנו (הפסיכולוגית ופישביין. ת.ש.ק) עובדות על זה הרבה. מעברים זה דבר קשה. לאנשים יותר רגישים זה יותר קשה. ברמה של החוויה הרגשית שלי, זו היתה חוויה קשה. העובדה היא שמילדות מאוד שמחה בבת ים, היה משהו פחות שמח אחרי זה. נפילה שלקח לי הרבה זמן להתגבר עליה. בואי נגיד שהייתי פרח קיר אומלל ונדכא עד התיכון, ואיכשהו הזיכרונות הטובים שלי הם מבת ים. המשפחה גם גדלה, בבת ים היינו שני ילדים, ברעננה ארבעה".יש לה אח קטן ממנה בשנתיים, אחות בת 24 ואחות אחרת בת 21, אליה היא הכי קשורה. לשלוש האחיות יש כתובת קעקע זהה: עצם של דג, כמתבקש משם המשפחה. לעצם העניין, שורש רגישותה המופלגת, קשה לפישביין להגיע, אבל יש לה זיכרונות שהיא מזכירה כבדרך אגב: "קבצנים, שאמא שלי אומרת לי 'אל תסתכלי', ואני חייבת להסתכל, זונות... חוסר היכולת להעלים עין ממצוקת האחר הוא סוג של מתנה, אבל גם תיק לא קטן. כשאת רואה את הדברים האלה, זה מתחבר לאיזשהו כאב בתוכך. עזיבה של בית, תחושת זרות, חוסרים נפשיים. אני מקווה להגיע למצב שבו אוכל להגיד, 'אוקיי, עכשיו אני לא רוצה להתעסק עם זה', ולחזור להתעסק עם הדברים האלה ממקום י ותר בריא, לא מחוסר ברירה, כי עכשיו זה מחוסר ברירה. אם הילדה שרואה קבצן צריכה ללמוד להסתכל למקום אחר, אני אמרתי, אני הולכת לראיין את הקבצן. אני לא עובדת סוציאלית ואני לא פעילת שכונות. עיתונות זה משהו שנותן לי לראות את זה, אבל עם הגנה. הכאב נהיה בלתי נסבל במקומות שההגנה העיתונאית יורדת". אני נוסעת מפה וזה מה שקרה בהפגנה בה נטלה חלק במחסום ארם בתחילת מבצע חומת מגן. פישביין החליטה לקחת להפגנה את דפי, אחותה הקטנה. רצה הגורל שדווקא בהפגנה הזאת נהיה בלגן: "אחרי חצי שעה של הפגנה, התחילו לירות עלינו גז מדמיע. זו חוויה שקשה לדמיין, את לא יכולה לנשום, העור שורף לך, הגרון, העיניים, את בורחת כמו ג'וק מבוהל. אנשים שיותר מיומנים בהפגנות דוחפים לך בצל לאף, כי זה עוזר. סיוט. הגעתי לת"א, הורדתי את אחותי, נסעתי לחברה והתחלתי לבכות בטירוף. במשך יומיים, כל דבר שקרה, כל רעש, החזיר אותי לזה. הייתי בשיעור יוגה, התפוצצה נורה, התחלתי לבכות. בדיעבד קלטתי שמה שקרה שם, זה שלא באתי כעיתונאית, ובגלל זה איבדתי את כל ההגנות שלי. הרגשתי שאני לא מפגינה מי יודע מה, כי אני בורחת, לא עיתונאית, כי היו עיתונאים שעשו את העבודה, ולא אחות טובה, כי אני לא מצליחה לשמור על דפי. בקיצור, אני לא כלום".כאן המקום לציין שפישביין יותר ממודעת לאגו שלה: "אין ברירה, לאגו שלי יש מקום. אני יכולה להגיד שבזכות זה שאני חייבת להגיע לעמודים הראשונים, נושאים חברתיים הגיעו למודעות, אבל בתכלס, אני חיה מלכתוב על הדברים ה אלה, מרוויחה בסדר גמור בשביל אחת שלא עשתה תואר, הרווחתי מזה הרבה כבוד ויקר. רציתי להיות בטלוויזיה, הגעתי לטלוויזיה. הנושאים האלה תרמו לי לא פחות משתרמתי להם".­ איך הגעת לתוכנית לעיתונאים במישיגן?"למדתי בשנה האחרונה בהשל, שזה מרכז ללימודי סביבה. מקבצים כל שנה 15 אנשים, ומנחילים להם לימודי סביבה. היתה שנה מעניינת. פעם ראשונה שאני לומדת, יש לי בעיית לימודים, לא הצלחתי להשלים את חוק לימודי בשום צורה, בגרות יש לי בקושי. אז הלכתי ללמוד בהשל, ובאיזשהו שלב אחד האנשים שלמדו אתי התקשר ואמר, 'את רוצה לנסוע למישיגן לתוכנית לימודים'? אמרתי 'לא'. הוא התקשר מפריז, וכשהוא חזר לארץ הוא שוב התקשר. 'את רוצה לנסוע למישיגן', 'לא'. מדובר בתוכנית לאמריקאים, שמדי פעם מביאים כמה נייטיבז ממקומות אחרים. השנה חיפשו יהודי ומוסלמי. אז מוסלמי הם מביאים מאינדונזיה, וזו פעם ראשונה שמקבלים ישראלי."זה צ'ופר היסטרי, אשכרה זכייה בטוטו, אני צריכה להסתובב עם שקית נייר על הראש. אני יודעת שנורא רצו את עמירה הס, אבל היא אמרה להם שזה לא זמן טוב מבחינתה לעזוב את הארץ. אני אמרתי 'תעזבו אותי בשקט'. שלחו לי לינק לאתר, שלא פתחתי. ואז לילה אחד, בעוד איזו תקופת משבר, עברו כבר שנתיים מאז המשבר ההוא, אבל הלילות לא הפסיקו להגיע, שנתי נדדה, והבנתי שמשהו צריך לקרות. נזכרתי בהצעה, אמרתי 'בוא נראה איפה המישיגן הזה, נראה על מה מדברים'. ראיתי שזה מקום קפוא, ואני כמו שאת רואה לא צריכה מזגן ביום הכי חם בשנה, ושהתוכנית מדהימה."וזהו, בלילה הזה הבנתי שכמה שזה מפחיד אותי, בגדול, קצת עצוב להגיד, אין שום דבר שמחזיק אותי פה. אני חיה בדירה הזאת שנתיים, מאז שעזבתי את הבית, אני אוהבת אותה, אבל צריך לזוז. כל הלילה הוצאתי מפות, שלחתי לאבא שלי שיסתכל, והלכתי לישון לאיזה שעה. קמתי בבוקר, אמא שלי התקשרה אלי ושאלה מה זה. אמרתי 'לא יודעת, שלחו לי'. היא אמרה: 'את נוסעת'. אמרתי, 'לא רוצה'. היא אמרה, 'אין דבר כזה, אם את מתקבלת, את נוסעת'. אמרתי: 'אמא, קר שם'. היא אמרה, 'תקחי מעיל'. התחלתי תהליך של התקבלות, ואחרי חודש הודיעו שהתקבלתי".­ ואיך הגבת?"חזרתי מפגישה עם חברים, מעט שתויה, פתחתי את המחשב וראיתי במייל 'אנחנו שמחים להודיע לך שהתקבלת'. התחלתי לצרוח, שתיים בלילה. הבנאדם שישבתי אתו בפאב נסע ליר ושלים, אז ידעתי שהוא ער. זה היה האני אבו עסד, במאי פלשתיני, חבר שלי. התקשרתי אליו וצרחתי, 'התקבלתי, התקבלתי'! הייתי צריכה להגיד את זה באנגלית, בהתרגשות מטורפת, והאנגלית שלי לא ממש טובה, שזה עוד דבר שמפחיד אותי ­ לאבד את הכלי העיקרי שלי, את השפה. ישבתי כאן, בדירה, התחלתי לצחוק ולצחוק ואחרי חמש דקות התחלתי לבכות בכי ששחרר מועקה של המון חודשים. התקשרתי לחברה טובה בפריז, השארתי לה הודעה במזכירה, ויום אחרי זה היא התקשרה ואמרה שאין דרך לשחזר את סערת הרגשות ששומעים בהודעה שהשארתי, אני פשוט צוחקת ובוכה ואומרת: 'התקבלתי, אני נוסעת מפה, זה נגמר, התקופה הזאת נגמרת'."הייתי נורא מאושרת, ועכשיו אני בדיכאון. אני מפחדת, זה לא עובר לי בקלות. אמא שלי מאוד אמיצה באמירה שלה, 'את נוסעת'. אנחנו ארבעה, אחות אחת נסעה ללמוד קונדיטוריה בפריז, והאחות השלישית בודקת אפשרות הגירה עם חבר שלה, כדי לפתוח מועדון צלילה בקוסטה ריקה. אני לא רוצה להגר, לא מנסה לברוח מפה, אבל אני חייבת סוף סוף לצאת מפה לכמה זמן, להפסיק לעבוד אחרי 12 שנים, שבהן לא היה חודש שלא כתבתי. החודשיים של ההתפרקות היו החופש הכי ארוך שלי, ולדעתי עבדתי תוך כדי". רעב להצלחה­ לא קל להבין ששום דבר לא מחזיק אותך כאן."נכון. לפני שנתיים עבדתי ב'הארץ', שזה משהו שאמור להיות דיל ל­30 שנה, הייתי נשואה, קנינו דירה, שיפצנו אותה, הכל היה הכי רגוע ומסודר".­ גן עדן."גן עדן, הבנתי מסיפורי ימית, הוא דבר שרק כשאת מאבדת אותו נהיה גן עדן. את לא רואה לפני שזה גן עדן. אז לא היה גן עדן, היו הרבה דברים שלא היו טובים אז, אבל כן. אני מתחילה ללמוד ב­3 בספטמבר, ובספטמבר עזבתי את הבית. נטייתי לסימבוליות קצת טפשית, אבל עברו בדיוק שנתיים מאז שהכל התערער".­ כמה זמן היית נשואה?"ארבע שנים, אבל היינו יחד שש שנים".­ היה עלייך אייטם באחד ממדורי הרכילות לא מזמן."נו, מה את רוצה שאני אגיד. כתבו שיש לי חבר חדש או משהו, דרור (ניסן, אקס חנה קים, כהגדרת אותו מדור. ת.ש.ק.). היינו ביחד שבועיים, וכמובן כתבו על זה כשזה נגמר. לשמחתי, מדורי הרכילות די עזבו אותי. גם הפרידה, עברנו את זה בלי יותר מדי אזכורים. או שאנחנו לא מספיק מעניינים, או שזה שייך לסוג מסוים של התנהלות, ושאם את לא רוצה את זה, זה לא קורה. יכול להיות שגם קשרינו הטובים בעיתונות עזרו".דקה לפני שהיא עוזבת, היא עדיין מגישה הצעה לפרויקט הבא. הנושא: רעב. לא רעב ליצירה, רעב פיזי. כשתבין את החיבור שלה לנושא, היא אומרת, הנושא יבשיל. הרעב של פישביין לא פיזי, אבל היא מרגישה אותו בבטן, וכל פרסי הסוקולוב והמילגות ממישיגן לא יצליחו, לשמחת קוראי העיתונים, להשביעו.