 | | | נסים קלדרון / הבדלים | |
|  | | ימים אדומים ומחשבה ספרותית | |
| | | | |  | מרדכי שלו הוא מבקר שאף פעם איננו משעמם. הוא מקורי. הוא שונא מצוות אנשים מלומדה. הוא כותב בחום ליבו ובחום אמונתו. יותר מזה: בלי טיפה אחת או שתיים של "שיגעון", בלי איזו התעקשות פרטית ואפלה, לא כותבים ספרות של ממש ולא כותבים ביקורת ספרות של ממש. ולמרדכי שלו יש בכתיבתו לא טיפה או שתיים מן האלכוהול הזה, אלא כוסות מלאות.אפילו צורת הפירסום של דבריו מרתקת. לפני כשנה הופיע ספר, שאני מחכה כדי לכתוב עליו, כי הוא ממשיך להיכתב. מרדכי שלו ממשיך לכתוב אותו, לעדכן אותו, להחיל אותו על ספרים חדשים, לדרוש ממנו מדרשים, וגם לריב מתוכו מריבות.אני מתכוון לספר בשם 'שמחת עניים מסכת', שערכו עלי אלון ויריב בן אהרן (הקיבוץ המאוחד ומחברת שדמות). זוהי חוליה נוספת בסידרה של "מסכתות", שמפרסמים אנשי 'שדמות'. קדמו לה מסכתות שכאלה על 'גילוי וכיסוי בלשון' של ביאליק, על שתי יצירות של ברנר, על האגדה של פסח. בכל מסכת כזאת משתמשים אנשי 'שדמות' בדגם התלמוד: הם מביאים טקסט, ומקיפים אותו בפירושים, במקורות, בתוספות והשוואות. בכל הספרים האלה ניכר מאמץ רוחני דרוך וחיפוש רוחני. אבל מצער למצוא את בניה המע מיקים של התנועה הקיבוצית קונים להם דוגמטיות אחת אחרי שדוגמטיות אחרת הכזיבה אותם.עורכי המסכת על 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן מביאים את היצירה בשלמותה, ואחרכך מצטטים מבקרים רבים שכתבו עליה. אבל הם ממליכים על כולם את מרדכי שלו. הם פותחים את הספר במסה הארוכה, שפירסם שלו על 'שמחת עניים' ב1992 (בכתבהעת 'אלפיים'), והם מבהירים כי הם רואים בפירוש של שלו את ההסבר השלם ביותר ליצירה של אלתרמן. כמו אמרו: אלתרמן חד חידה לדורות של קוראים ומבקרים; וניצוצות של פיתרון הופיעו אצל מבקרים רבים; אבל שלו, רק שלו, פתר את החידה.תמצית הפיתרון של שלו: 'שמחת עניים' היא שמחת המרד הציוני כנגד היהדות הגלותית; וזו שמחת עניים כיוון שהציונות לא רק ממשיכה את היהדות אלא גם מחסלת אותה, ומסתכנת בחיסול עצמי.תמצית הוויכוח שלי עם שלו: המלה "ציונות" לא מוזכרת ב'שמחת עניים', והמלה "יהדות" לא מוזכרת, והמלה "גלות" לא נזכרת. וכאשר רצה אלתרמן לכתוב את המלים האלה, ואת התכנים הנלווים להן, הוא עשה זאת בהרחבה ובלי שום הסתרה ב'עיר היונה', וב'חגיגת קיץ', וברבים משירי ה'טור השביעי'. ולא רק המלים אינן גם התכנים א ינם. לכן שלו לא מפרש את 'שמחת עניים' אלא אונס את הטקסט. שלו לא קורא כדי להבין את אלתרמן אלא כדי לכפות על אלתרמן את הרעיונות שלו.יש לכפייה הזאת צד ספרותי ויש לה צד אידיאולוגי. ושניהם דוחים."מהי תעודתו של המבקר?" שאל שלמה גרודזנסקי, והשיב בציטוט מבלייק: "לתפוס את השמחה במעופה, ולהוסיף עליה את ההנאה שבהבנה שלמה יותר". אין דבר רחוק יותר משלו מאשר 'לתפוס את השמחה הספרותית במעופה'. כאשר עסוקים בכפייה לא עסוקים בשמחה. וספק אם יש ספרות בלי שמחה. וספק אם יש דבר זר יותר לרוח הספרות מאשר רוח הכפייה.גרודזנסקי ידע היטב שספרות זקוקה לקורא, ולמבקר, אשר יגרום לנו להבין הבנה שלמה יותר את מה שקראנו. אבל הוא הזהיר מפני הבנה שבאה בלי שמחה ובלי הנאה, ובעיקר בלי מעוף. אבל שלו לא רוצה במעוף של אלתרמן, הוא רוצה לכבול אותו: בכל מקום שבו אלתרמן אומר משהו ואחרכך אומר משהו אחר, משהו רענן, משהו מפתיע עומד עליו מרדכי שלו ומוכיח לו באותות ובמופתים (ובמדרשים ובעיקומים), שהוא רק חוזר שוב ושוב על אמירה אחת, על דגם אחד, חוזר ונשנה, אובססיבי וכפייתי.למה זה בולט במיוחד ב'שמחת עניים'? כי כל חידו תיה של היצירה הנפלאה הזאת ואכן יש בה חידות רבות מתחילות בכך, שאלתרמן לא רצה להגיד בה דבר מעוגל אחד, אלא עשרהעשרים דברים בלתי מעוגלים, ובלתי מתיישבים. מה שהיה לאלתרמן לומר כאן על 'השקר' לא מתיישב על מה שהיה לו לומר על 'הזר הזוכר את רעיו'; ומה שהיה לו לומר על 'הזר המקנא לחן רעייתו' לא נענה לדגם אחד יחד עם מה שהיה לו לומר על לוחמי 'המחתרת'.על מה ולמה כל רדיפת "הדגם" הזאת? האם תפקידה של הביקורת הוא להאחיד את הבלתי אחיד? האם תפקידה הוא להוכיח שיש "שיטה" אחת במקום שיש שבעעשרה שיטות, ועוד שלושים ושבע גיחות מן השיטות, ועוד שני חיוכים של המשורר כלפי השיטות שלועצמו. המבקר כמאחיד גדול הוא פשוט טרחן גדול. הוא כבדכבד במקום שבו שולטים המהירות, והרמיזה, והחיוך.ויש לכפייה של שלו גם צד אידיאולוגי. האחידות שמוצא שלו אצל אלתרמן היא אחידות של יעוד משיחי. מדויק יותר: שלו חי באימה גדולה שמא מדינת ישראל, אשר לקחה עליה כך הוא היה רוצה את היעוד המשיחי שבו רצתה היהדות מאז ומעולם, נכשלת ביעוד הזה. ואת הדייסה המשיחית המפוקפקת הזאת (מעולם לא היתה יהדות אחת. יהודים חלמו חלומות שונים זה מזה חלקם משיחיים, חלקם אנטימשיחיים, חלקם בלתימשיחיים. מעולם לא הסכימו כל אזרחי מדינת ישראל, וגם לא כל אזרחיה היהודים, שיש למדינה יעוד משיחי) רוצה שלו להטיל על אלתרמן.מה עוד, שכל עולמה של 'שמחת עניים' בנוי על הצורך של אלתרמן לכתוב בשביל דור שחדל להאמין באלוהי היהודים וחדל לחיות רק בין יהודים. 'שמחת עניים' הוא מחזור של שירים שונים ועמוקים על הדברים שעליהם יכול לחלום, ויכול לזכור, יהודי שאיבד את האלוהים ואיבד את משיחו, ואיבד גם לאושרו את הבלעדיות היהודית של תרבותו. הכפייה שכופה שלו את אלתרמן לשוב אל עולמו של היהודי המאמין הישן עושה את עבודת הנמלים שהוא משקיע לעבודת סיזיפוס. הטקסט מפריך את הפירוש.וכאשר הולכים בעקבות שלו אנשי 'שדמות' ומוצאים, בצדק, מקורות יהודיים רבים לשירי 'שמחת עניים', הם באותה עת מתעלמים מן הגלוי והפשוט: היצירה הזאת הושפעה מבודלר ומן הסימבוליסטים האירופים לא פחות משהיא הושפעה ממחזור התפילה היהודי. ואם יש חמישה אחוזים של אמת ברמזים ששלו חושף יעבור הבולדוזר הכפייתי שלו על פני תשעים וחמשת האחוזים האחרים כדי שהתיזה שלו, והמשיח הרכוב על ח מור, ירמסו כל מה שחי ונושם באלתרמן.הנזק שבביקורת הכפייתית הזאת הוא הנזק שבמדרש היהודי לדורותיו: לא חשוב מה כתוב בשיר השירים, הפלפול כבר ידאג לפרש את שני שדיה של האהובה כשני לוחות הברית (ומי אומר שהמסורת שלנו השאירה לנו רק יעודים ושליחויות? היא השאירה לנו גם פלפול שהוא "רקב ומסוס", כמו שכתב ביאליק).אבל שלו, כאמור, לא הסתפק במאמר שכתב לפני עשר שנים. בשנה האחרונה הוא מפרסם ב'הארץ' סידרה של מאמרי המשך. ובמאמרים האלה 'שמחת ענייים' נתבעת לא רק לשקף את יעודו של המשיח שקדם לה, היא נתבעת גם לנבא את כל מה שבא אחריה. הקמת המדינה, שבע שנים אחרי פירסום היצירה, היא לפי שלו "שמחת עניים", ועידן השלום שאחרי אוסלו הוא פעם נוספת "שמחת עניים", והמלחמה שאנחנו נתונים בה בעצם הימים האלה היא בוודאי ובוודאי "שמחת עניים". מי שתבע מיצירה מורכבת אחת להיכנס אל תוך כתונתכפייה של "יעוד משיחי", תובע כעת מן המציאות כולה להידחק אל תוך אותה כתונתכפייה. ואם לא די לנו במציאות גם הספרות נתבעת להישמע לצו גם 'הכלה המשחררת' של א. ב. יהושע, וגם 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז כולם כולם עדויות לפעמי משיח, ולטקסי וודו, שבהם נולדים משיחים מחטאים נוקבי שמיים וארץ.מה זה? אובססיה במקום ביקורת הספרות? משיחיות רדומה שדיברה אל ליבם של מחפשיאלוהים שבינינו? גורמים כאלה די בהם להסביר את הספר, אבל לא את המאמרים שאחרי הספר. אם בספטמבר שעבר הגיעו ימים אפלים מאד אל כל פינה של החיים בישראל גם אל הפינה של מרדכי שלו הם הגיעו. הדם והמבוכה, והחרדה, שנמצאים כעת בכל בית ובכל רחוב, חדרו גם אל הפלפול והדוגמטיות של מבקר ספרות חריף. הם חדרו אליה והובילו אותה עד אבסורד.calderon@post.tau.ac.il | |  | |  |
|
| | |
