את רגע הלידה שלי שידרו ב"מבט" הוא נולד בשיבא לפני 19 שנה, כתוצאה מההפריה החוץ- גופית הראשונה שנעשתה בארץ, ולא עושה מזה עניין אסתר טל 05/08/02 "אני ככל האדם", אומר אלעד קליינר, ילד המבחנה (הזכר) הראשון, שנולד בישראל מהפריה חוץ­גופית לפני 19 שנה (הקדימה אותו בשנה ילדת המבחנה הראשונה, רומי נויימרק). השבוע, ערב גיוסו ("לנח"ל במסגרת גרעין"), הוא אומר על האירוע הרפואי שהסעיר בזמנו את המדינה: "בעיני זה לא נושא מרגש. זה לא כאילו שקפצתי כיתה". לדבריו, גם הוריו לא נתנו לו את ההרגשה שהוא יצור פלאי שיש לסוכך עליו ולשומרו מכל משמר. "יתכן שהדאגה של אמא, שהתבטאה במשפטים כמו 'אכלת מספיק?' 'תלבש סוודר' או 'תחזור מוקדם', היתה נעוצה יותר באופיה ובגלל שהייתי ילד ראשון. יש לי אח בן שמונה, שנולד ב'פוקס', אבל לא קיבלתי סוס או פוני במתנה", מחייך קליינר.אביו, שעוסק בגרפיקה ממוחשבת, ואמו, שעובדת במכון הצילום בביה"ח השרון, לא עשו סוד מעניין הולדתו. "בחדר עבודתו של אבא, שלימים הפך לחדרי, היו תמונות של קטעי עיתונות, כי בזמנו זה עורר הדים וכל מי שהיה קרוב אלינו נחשף לסיפור. את רגע הלידה שלי שידרו במהדורת 'מבט' והורי קיבלו קלטת, אבל רק כעבור ארבע שנים, כשקנינו וידאו, הם יכלו לצפות בה", מספר קליינר. "כעבור שנה, ב­1984, אחרי שכתבו ב שיטתיות על ההישג והתחילו לעשות 'פס ייצור' של ילדי מבחנה, התקשורת הפסיקה להתעניין בי, למעט ראיון אחד שנתתי לטל ברמן, שטילפן אלי כי כנראה היה חסר לו אייטם".מתי נודע לך שאתה ילד מבחנה?"אני זוכר שיחות עם הורי, שסיפרו שהיה קשה להביא אותי לעולם ואף פעם לא הסתירו ממני את צורת הולדתי, אבל זה לא היה משהו מוזר. בגיל מאוד צעיר ידעתי שאני ילד מבחנה. לא התעמקתי בסוגיה הזאת".שיתפת חברים בסיפור שלך?"אף פעם לא הצגתי את עצמי ב'שלום, אני אלעד, ילד המבחנה הראשון'. זה לא משהו שנכנס לרזומה שלי. לפעמים אני מתבדח שיש לי טראומה ממקומות סגורים וזכוכיות, בגלל המבחנה. בגיל עשר החברים התלהבו. כשסיפרתי להם שלוקחים זרע וביצית, מערבבים ועושים תהליך הפריה, הם היו מגיבים: 'עשינו חביתה, יופי'. הם שאלו שאלות, אבל לא משהו היסטרי. גם בגיל מאוחר יותר, אם הנושא היה עולה בשיחה, לא התייחסו לכך כאל משהו חריג. החברים היו אומרים 'אחלה', 'מגניב', ובזאת הסתיימה השיחה."זה אולי גדול בשביל ההורים, לא לי. הנושא לא היה בוער בעצמותי. היה לי יותר חשוב להצליח בלימודים ובתנועה. מכיתה י' הדרכתי קבוצות בשומר ה צעיר. ביליתי שם %99 מזמני והיה לי חשוב לבצע דברים כמו שחינכו אותי בתנועה. באחרונה עשיתי שנת שירות מטעם השומר הצעיר ואני מנהל את הקן בכפר סבא. זה דחה את הגיוס. כך אני תורם למדינה, לחברה ולעצמי".הרצון לתרום מושפע מהיותך למעשה אחת התרומות הרפואיות הגדולות שניתנו לחברה?"אולי באופן לא מודע. ברנרד שו אמר, ש'יש אנשים שרואים דברים כמו שהם ושואלים מדוע. אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל מדוע לא', והדברים מיועדים לכל המתייאשים, כי הרי צריך להיות נאיבי כדי לשרוד וצריך להיות חולם בשביל להישאר כאן. המסר שלי הוא, שלא צריך להפסיק לחלום. יש לעשות הכי טוב, מגניב ומטורף שאפשר, כי זה הזמן. כך אני מנחה את החניכים שלי, וזה גם מתווה את דרך חיי". הרבה מאוד סקפטיות הבאתם לעולם של קליינר ונוימרק היתה הישג מדהים, אומרים פרופ' שלמה משיח, מנהל היחידה להפריה חוץ­גופית באסותא, ופרופ' יהושע דור, מנהל היחידה להפריה חוץ­גופית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "התחלנו עם ההפריה החוץ­גופית ב­81­1980, כשהיתה בזה הרבה מאוד סקפטיות האם זה בכלל תהליך שיצליח, אבל מה שנחשב בתחילת הדרך כמדע בדיוני קרם עור וגידים מול עינינו"."אלעד אומר שלידתו היא לא דבר מיוחד, וטוב שזה כך, אבל בתחילת הדרך צצו המון שאלות, האם יהיו בעיות גנטיות, מה יקרה לילד", אומר פרופ' דור. "חשבו שניצור יצורים שלא מהעולם הזה. אף אשה לא היתה מוכנה שיקראו לבנה 'ילד מבחנה'. נשים פחדו שישימו סטיגמה על ילדן ויכתבו בתעודת הזהות שלו 'ילד מבחנה'. כשנולדה רומי נוימרק, שנה לפני אלעד, וצילמו את רגע הלידה, אמה לא הסכימה בשום פנים שיגלו את פניה. רומי 'יצאה מהארון' בגיל 9­8, כשכבר התרבו בארץ ילדי המבחנה".אתם זוכרים את רגע הלידה של אלעד?"היתה התרגשות משני הכיוונים. ההורים מאוד התרגשו. זה בכל זאת היה תהליך מאוד חדשני. תחילה חששנו לגורל ההריונות, רצינו שיעברו בשלום, ולכן את מרבית הלידות עשינו בניתוח קיסרי. גם אנחנו התייחסנו לזה כאל הריון מיוחד. כל החברה נדהמה והדבר היכה גלים. אמו של אלעד סיפרה לי, שכאשר נכנסה איתו לטיפת חלב כולם רצו לראות את 'ילד המבחנה', כאילו יופיע אחד עם קרן באמצע המצח. הסתובבו סביב העגלה ומיששו כדי לראות אם זה אמיתי. בהתחלה התנגדנו למושג 'ילד מבחנה', שעורר קונוטציות שליליות. עכשיו אנו מכנים זאת הפריה חוץ­גופית."למרות שאני ופרופ' משיח מתעסקים בזה כבר 22 שנה, זה עדיין לא הפך אצלנו לרוטינה. אנחנו מלווים כל תהליך מבחינה מקצועית וכשאנחנו רואים את העובר במעבדה זה עדיין פלא, כי את רואה ביצית שהתחלקה ל­8 תאים, ותשעה חודשים לאחר מכן את רואה אדם מושלם. זה פלא יצירתי, זה לא ייאמן. יכולנו להשתלט על המערכת הפיזיולוגית הכי מורכבת ומסובכת בגוף. לב את יכולה להוציא ולהחליף, זו בסך­הכל משאבה, עם כל הכבוד לקרדיולוגים. כאן מדובר בתהליך יצירתי".אתם נותנים סעד נפשי לזוגות שעוברים את התהליך?"אין ספק שהתהליך הזה גורם למתחים קשים. לדעתנו, אי­פוריות זו מחלה קשה מאוד. למרות שהיא לא פוגמת בתפקוד היומיומי, עד מהרה הזוג נכנס לעימותים ביניהם ומופעל עליו לחץ סביבתי. הגיעה אלי לטיפול בחורה בת 17 וחצי מבני­ברק ואמרה שהיא מתחתנת בעוד חצי שנה. כששאלתי אותה מדוע היא באה לטיפול עכשיו, היא אמרה שבבני­ברק יש תחרות מי תהיה הראשונה אחרי הנישואים שתביא ילד. ככל שמביאים ילד סמוך לנישואים האשה נחשבת ליותר מוצלחת. אם עוברת חצי שנה שנה והיא לא מביאה ילד, היא נחשבת נחותה. גם בציבור הרגיל, אם כעבור שנתיים­שלוש אין ילד מתחילות בעיות וההורים מתערבים. זהו מצב רווי מתח וחרדה ובעיות נפשיות, ואנחנו יודעים שמתחים עלולים לפגוע ברמת הביוץ, ולכן אנחנו עושים אותו בצורה מלאכותית. הם לא פוגעים בהצלחה של ההפריה החוץ­גופית."גם אם אנחנו לא פסיכולוגים מקצוענים, הרופא הטוב לדעתי הוא זה שיש לו הבנה פסיכולוגית לגבי הזוג המטופל, והתייחסות הולמת. ההסבר לקראת מה הם הולכים, ושהתהליך איננו כל­כך נורא ומפחיד, כבר מפחית את המתח. אנחנו נותנים להם גישה אופטימית, אם כי מציאותית. יש שממליצים להתחיל בטיפול פסיכולוגי ואחר­כך לגשת להפריה חוץ­גופית. אני ממליץ קודם להתחיל בהפריה, וכשיהיה הילד המתח יחלוף. צריך לתת סעד נפשי ותמיכה, ולצורך זה פתחנו קבוצות תמיכה באסותא ובת ל השומר".