אום דקלה דקלה דורי הולכת לשיר קלאסיקות ערבית בפסטיבל יוקרתי בניו יורק שי להב 11/07/02 נסו להיכנס רגע לנעליה (האדומות, במקרה דנן) של זמרת ישראלית בולטת, בקיץ הדוחה שעובר עלינו כרגע. השוק הרי בקאנטים. חומר מקורי, מפורגן ככל שיהיה, לא מצליח למשוך מספיק אנשים מהמאורות, לאור הפחד מהפיגוע הבא והכיס המתרוקן. אז מה עושים? הצעדים ההגיוניים ביותר נראים כמו הצטרפות לרכבת השירים הישנים שדוהרת פה בטירוף. אולי ערב שירי "ביחד" בליווי פיצוחים ובירה מהחבית, או ­ רחמנא ליצלן ­ מופע של דואטים עם שרהל'ה שרון. אופציה אחרת היא סבנטיז. כולם אוהבים סבנטיז. הכל שמח, מוגזם, חסר טעם ונראה כמו פרק ב"סטארסקי והאץ'". יש הרבה בעיות, אבל בסוף הכל מסתדר. הגיוני, נכון?לא לדקלה דורי (להלן "דקלה"). הזמרת שפרצה לתודעה בסערה לפני כשנתיים כשהיא חמושה בקול דרמטי ומלא פאתוס ובביוגרפיה מצוקתית מהדרום החליטה שהשוס שלה יהיה דווקא "חאפלה ערבית". ובעברית: ערב המבוסס על קלאסיקות ערביות, בביצוע דקלה והלהקה המערבית בעליל שלה. סביר לגמרי. הרי ערבית היא השפה הזו, שמשתמשים בה רחוק רחוק מכאן. באזור שווייץ נדמה לי. אסקפיזם בהתגלמותו, והעם רוצה אסקפיזם.אם בכל זאת נהיה רציניים לרגע, ניאלץ לשאול ­ ההתחרפנת? באמצע מלחמה עם ערבים את הולכת לבנות חאפלה על להיטים של זמרות כמו אום כולתום, שביקשה לשיר ברחובות ת"א הכבושה? "אני בטוחה שזה ילך", דקלה נונשלנטית. "אנחנו הרי כל כך קרובים פה לשפה הערבית, למנטליות שלה, למה שהמוזיקה הזו מייצגת. הזמרים הכי מצליחים היום בישראל גדלו על מוזיקה ערבית, על הקצב שלה. לכן אם מישהו יעיר לי שאני שרה בערבית, הוא בעצם יתכחש למה שהמדינה שלו מייצגת".מה שנכון. מה גם שדקלה רגילה לספוג שאלות בנוסח "השתגעת?" משחר הקריירה שלה. כשהגיחה לשוק עם אלבום הבכורה, "אהבה מוזיקה", שיצא בהד ארצי, הרבה מומחים ניבאו כישלון מהדהד לאור הגוון הערבי של הדיסק. הם נאלצו ללעוס את כובעיהם לנוכח טונות הפרגון וההשמעות שהוא גרף. ובמילים אחרות: "בו­קר טוב, לכל א­לה שלא היתה להם אמונה!". בשבוע הבא הזמרת יוצאת להופעה במסגרת פסטיבל לינקולן סנטר היוקרתי בניו יורק. ומה עומדת נציגת ישראל להשמיע בפני האמריקאים האנינים? "את החומר שלי פלוס כמה שירים בערבית, כמו זה של הזמרת המצריה ווארדה". אפי איתם כבר שוקל, קרוב לוודאי, הצבת כוח משוריין בנתב"ג, לבלימת החרפה הלאומית. איחוד ישראלי­אלג'ירי בקטלוג המהודר של הפסטיבל (שאגב, יארח מוזיקאים ישראלים נוספים, כמו יאיר דלאל), דקלה מוצגת כך: "פתאום, משום מקום, הזמרת הישראלית דקלה עולה במהירות על מפת המוזיקה. כמאזינה אדוקה של זמרות מצריות בילדותה, קולה העז של דקלה עדיין מתכתב עם הכוח הווקאלי והברק של מלכת המוזיקה הערבית, אום כולתום". אכן, מכובד (בייחוד כשמדובר בפסטיבל שבו יופיעו, בין היתר, לורי אנדרסון, בלט קירוב, הפילהרמונית של ניו יורק ועוד).דקלה תופיע כשעה, בצמוד לזמרת האלג'יראית סועאד מאסי, במה שמוגדר בתוכניה כ"הופעות בכורה צפון אמריקאיות" לשתי הזמרות. מבחינתה, עם כל הכבוד לסמליות שבשת"פ, עדיין מדובר בחוויה מוזיקלית טהורה: "מוזיקה בשבילי זו שפה בפני עצמה. בטח נפרדת מפוליטיקה. אצלי לשיר בערבית זה בדיוק כמו לשיר בעברית, רק יותר יפה. בערבית יש מין זרימה. באותיות, בהיגוי של המילים. כשאתה מדבר מצרית, שהיא השפה הכי הכי יפה, גם ה'אנא' נשמע הרבה יותר חזק מ'אני'. במילה אחת נכנסות כל המשמעויות והדרמה שמסביב. יש את ה'ררר' הטבעית, ואין עיצורים כמו בעברית. בגלל זה הכל נשמע יותר טבעי".­ ובכל זאת, עצם השירה בערבית, בעיקר בתקופה כזאת, היא סוג של אמירה."ממש לא. בחרתי במקצוע הזה כי מוזיקה בעיני היא חוצת גבולות ומגשרת על פערים. זה לא סתם חארטה, זה אמיתי. תראה, אני כל כך אוהבת את העם היהודי, שמאוד קשה לי להבין שאום כולתום היתה שונאת ישראל. בנאדם עם קול כמו שלה הרי לא יכול להיות רע. אז הבנתי שהיו לה שטויות בראש, מכורח הנסיבות שהיא חיה בהן. זה לא אומר שאני מפסיקה להקשיב לה כל הזמן בבית. אי אפשר להתייחס רק לארציות הזו, אחרת אני אשאר מוגבלת. אי אפשר לעשות אמנות בלי חופש. אני באמת מסתכלת יותר גבוה ממה שקורה באזור כרגע. אתה יודע מה? הרבה יותר קשה לי לשמוע גרמנית. חוץ מזה, השורשים שלי הם ממדינות ערב. עיראק ומצרים. אז מה, שאני אתכחש לזה?".­ חלילה. ובכל זאת עושה רושם שאת מנסה בכוח לברוח מהקשר פוליטי."לא לברוח. פשוט אין לי זהות פוליטית מוגדרת. אני רוצה שלום, שיהיה שקט, כמו כולם, אבל הדעות שלי משתנות כל הזמן. אני חושבת שהביקורת שמשמיעים כל הזמן על מוזיקאים פה, כאילו הם פחדנים כי הם לא מביעים דעה, היא מוגזמת. בישראל זה בעייתי, כי אם תגיד מה שאתה חושב ישר יתנפלו עליך ויהרגו אותך. תראה מה ש עשו ליפה ירקוני. לא שאני מצדדת במה שהיא אמרה, אבל עובדה שמי שפותח ת'פה חוטף. התוצאה היא שאמנים מפחדים, וזה לגיטימי. הרי כל אחד דואג לעצמו."חוץ מזה, כל שנייה המציאות פה משתנה וגם אנחנו מתהפכים. פעם אתה עצבני, פעם אתה סולח, אז איך אפשר לבוא באיזו יציאה בכלל? יש אנשים שעבדו כל החיים כדי להביע דעה. קוראים להם פוליטיקאים. להם גם מקשיבים, בניגוד למוזיקאים. אני באמת לא חושבת שאם אני אשיר על משהו זה יעזור. אף אחד לא ממש מקשיב למילים, לצערי. לפני שבודקים את התוכן, ממהרים לשפוט ולהשבית. אז למה לטרוח? שכל אחד יתרכז בעבודה שלו. אני באה לעשות מוזיקה, וזו תרומה מהצד השני".­ איך את מרגישה את "המצב" בקריירה שלך?"הכי חזק שאפשר. יצאתי עם התקליט בספטמבר, ובאוקטובר היה הלינץ' ברמאללה, שהכניס את כל המדינה להלם. אנשים עסוקים בכאב ובפחדים, ואני באה עם תקליט שקוראים לו 'אהבה מוזיקה'. עיתוי מושלם. היתה לי הופעה בת"א ביום שנהרגו 17 החיילים בג'נין. עד 20:00 בערב לא ידעתי אם אני מופיעה או לא. אחרי המון התלבטויות עליתי בכל זאת, וזאת היתה הופעה מלאת שמחה. שרתי 'בוקר טוב לכל החיילים', וכהדרן , באופן ספונטני לגמרי, את 'שיר לשלום'". פתאום עמדתי למבחן עם כל הכבוד לפורענויות שמסביב, העניינים שבאמת פגעו בדקלה מיד לאחר הוצאת דיסק הבכורה שלה הפציעו עמוק מבפנים. קלישאת המשבר שבא מיד אחרי הוצאת אלבום ראשון כבר מזמן לא נשמעה כל כך משכנעת. "תשומת הלב המטורפת שרצה סביבי היתה נורא קשה לי", היא משחזרת. "ה'הצלחה' הזו היא ממש לא מה שחושבים. מדובר בשירים שכתבתי ואספתי המון שנים, ומה לא עשיתי כדי לקדם אותם. להוציא תקליט היה האופק, החלום, התקווה שמילאה לי את כל החיים. ובבת אחת, הכל התרוקן. "הבטן היתה ריקה לגמרי. זה כמו אשה שנכנסת לדיכאון אחרי לידה, להבדיל. הריק גדל, כי הייתי הכי מעורבת שאפשר בעבודה. עזרתי בעיבודים, ורצתי באולפן כל הזמן. ואז, הרגשתי שהכל נלקח ממני. מאוד קשה ששיר שאתה כותב ומכיר כבר לא שלך. הוא גם עומד לשפיטה, אפילו קוראים לזה 'הפינה לשיפוטכם'. רציתי לעשות רק מוזיקה, ופתאום נכנסים טלוויזיה, עיתונים, ראיונות, קריירה. באתי עם חלום ילדותי, בתמימות, ומצצו אותי."השיא היה בראיון גדול שעשיתי. ראיינו אותי שש שעות רצופות. הוצאתי ת'נשמה. יומיים אחר כך הכתבת מתקשרת ואומרת שהעורך מאוכזב, כי אין שם מספיק שחור. אז דיבר נו עוד שעתיים בטלפון, כשהמנהלת האישית שלי על הקו בשיחת ועידה ודורשת ממני לנתק. כשיצאה הכתבה קיבלתי בלקאאוט. צוטטתי שם כאילו התעללו בי מינית ושישנתי ברחובות. דברים שלא אמרתי. "אבא שלי, שלגמרי לא מבין בעניינים האלה, שאל אם זה נכון. אמא לא ישנה לילות. ואחר כך עוד ציטטו את זה בעיתונים אחרים. זה כל כך מבאס שבשביל שיכתבו עליך אתה צריך לעבור שיט ואסונות. פתאום הבנתי את 'השרוף', שיצא לפני, ודי כעסתי עליו עד אז. הוא פשוט שלף בפניהם מראה. לא שזה עזר".­ האלבום מכר כמה אלפי עותקים. מכובד בהתחשב במצב, אבל לא מספק ביחס לדיבור הגדול שהיה סביבך. התאכזבת?"באמת שלא. באתי עם חומר לגמרי לא מיינסטרימי, וזכיתי לפרגון שלא ייאמן. אין לי תלונות. אבל עוד פעם, כל החששות האלה של 'יקנו או לא', 'שווה לא שווה'. פתאום עמדתי למבחן, וכמה שהייתי בטוחה בעצמי, כל משב רוח קל יכול היה להעיף אותי. אני בנאדם מאוד רגיש, כל דבר משפיע עלי. לא אחת שיכולה לשים פס. באלבום הבא שלי, שאני עובדת עליו עכשיו, כבר שילבתי המון נגנים, בין היתר בשביל פידבק מתמיד."מאז ההצלחה הזו, כאילו נהייתי הרבה יותר needed. כל הח יים הייתי כזו בוגרת, חזקה, אשה כבר בגיל .12 פתאום חזרתי להיות ילדה קטנה. אני בקשר הרבה יותר הדוק עם ההורים, שבאים לכל הופעה שלי. גם לניו יורק. הפכתי להיות הילדה הקטנה שלהם. כל כך התקרבנו, שזה הפך לדבר הכי טוב שיצא לי מהדיסק הזה."עוד דבר שהרווחתי זה הסתכלות חדשה על החיים. הבנתי שפנטזיות ענקיות מתנפצות בשנייה, וזה נורא. לכן היום החלומות שלי קטנים. לכבוש את תמונע, הופעה מוצלחת. היום הצלחה בעיני זה עם מה אני הולכת לישון, לא כקלישאה. הכי חשוב שיהיה לי טוב. סבתא שלי ז"ל, שהאכילה כל שבת 15 איש עם קובה והיתה מאושרת, בעצם הצליחה. רק עכשיו אני מבינה את זה, אחרי שהגשמתי את החלום שלי, כביכול. אומרים שהשד לא כל כך נורא, ואני מוסיפה שהחלום לא כזה ורוד. לכל דבר יש מחיר, ואני שילמתי במתח, תחרותיות, פחד וחוסר אונים".­ יצאת מזה?"כן, תודה לאל. הריק עבר. בתהליך ארוך, לאט לאט, נכנסתי לאורח חיים שזימן אותי למקומות טובים. אני מפחדת קצת מאיך יתקבל האלבום השני, אבל מה שבטוח זה שלא יהיה בום. וזה טוב, כי בומים פוגעים בי. אני בנאדם שצריך להתרגל לדברים, ללכת לאט, ועכשיו, אחרי שכבר עברתי א ת הטראומה, אני יודעת איך לעשות על עצמי מניפולציות, ככה שעוד הצלחה לא תפגע בי. להפך, אני מתה להצליח. בכל מקרה, כדי להבטיח את עצמי פיתחתי פרויקטים מקבילים. מוזיקה למחול, טרקים שאני אמורה לעשות לחו"ל. ככה שהפעם, הדיסק החדש כבר לא יהיה כל המהות שלי". הקדמה לפנטזיה הגדולה בינתיים, עושה רושם שהדברים מתחילים קצת להסתדר לה, בייחוד בהקשר הערבי. בהופעה של דקלה במועדון הקמלוט, לפני כחודשיים, היא שילבה שירים בשפת שכנינו. עשרות תל­אביבים מטופחים, אנינים ומעודכנים בעליל טיפסו בזריזות על השולחנות והפגינו שליטה אבסולוטית כמעט במילות השירים. זה לא ממש מפתיע, למעשה, בהתחשב בעובדה שסטטיסטית, לפחות מחציתם שמעו את השירים האלה בילדות (והחצי השני נחשף אליהם במהלך השירות באינתיפאדה). הצעד הבא יהיה אותה "חאפלה ערבית", שתזכה לבכורה בסוף אוגוסט. "זו הופעה של שעה ורבע", היא מסבירה, "עם שירים בערבית, רקדנית בטן וחגיגה שלמה. הנגנים יהיו החבר'ה מהלהקה הנוכחית שלי, שהם מערביים ומתחברים לזה מהמקום שלהם. נעלה את זה גם במועדונים, אבל גם בחתונות, אם יהיה ביקוש. למה לא? זו עבודת שטח אמיתית. אבל כל זה הוא רק הקדמה לפנטזיה הגדולה שלי".­ חשבתי שירדת מפנטזיות גדולות.(צוחקת). "רק עוד אחת. אני רוצה להקה ענקית מאחורי, שילוב של נגנים מערביים ומזרחיים, ולעשות ממש קונצרטים בערבית, באולמות מכובדים. כמו אום כולתום. הזמרת לפנים, באמצע האורקסטרה, עם כל הכובד הזה, הכב וד למוזיקה ולזמרת. כבוד לכל מה שהיה פעם".