אמהות נגד שתיקה חמש מוזיקאיות נפגשות לשיחה: קורין אלאל, טל גורדון, אלונה דניאל, ורד קלפטר וסי היימן שי להב 12/07/02 חמש רוקריות דעתניות התכנסו בגינה של סי היימן ­ אלונה דניאל, טל גורדון, ורד קלפטר, קורין אלאל וסי היימן עצמה. גיבורת השיחה שלהן היתה דווקא הרוקרית השישית, זאת שלא הגיעה, זאת שפשוט אינה קיימת. נערת הרוק האולטימטיבית של 2002, אותה בת 20 פלוס לוהטת שהיתה אמורה לכבוש ברגעים אלה ממש את המדינה, אבל פשוט אין אחת כזאת. ובפרפראזה על הלהיט של ריקי גל ­ הרבה בנות מנסות להיות נערות רוק אבל אין דבר כזה. או שכן."מי זאת הבחורה הזו, לעזאזל?", שואגת טל גורדון, למראה היפהפייה המרוחה על עטיפת דיסק האוסף החדש, "נערות רוק", שבגינו התכנסנו אצל סי בגינה. "אולי זו זמרת חדשה", אלונה דניאל מציעה הסבר תמים. "איזה זמרת?! זו סתם דוגמנית שמקדמת את מכירות הדיסק", כך ורד קלפטר, ששיר שלה כלל לא נבחר להיכלל בדיסק החדש הזה. ואולי כאן, בעצם, טמון כל הסיפור של הרוק הנשי בישראל: דיסק האוסף של חברת אן.אם.סי מאגד שירים של רוקריות מנוסות ומוכשרות בנות 30 ו­40 פלוס, ועל העטיפה נבחרה לככב צעירה חיננית עלומה עם שפתיים בשרניות ומבט של קסטרו בעיניים. האריזה הזאת ואפילו עצם הוצאתו של אוסף שמקטלג את הרוקר יות כ"תופעה", כמעט כקוריוז, מוכיחים שהרוק הנשי נמצא כרגע במקום הכי נמוך בתל­אביב.וכאן, במקום הכי נמוך, כדאי להציג את חברות הפורום, שהקריירה שלהן מתאפיינת בעיקר בעבר זוהר ובהווה קודר. אלונה דניאל היתה בת 20 פלוס לוהטת בלהקת טאטו, ומיד אחר כך חיברה את ההמנון הרשמי של מלחמת המפרץ, "על גגות תל­אביב". אבל אז בא האלבום "זאבים", שהתרסק טוטאלית מבחינת מכירות. "הגעתי לכדי ייאוש", היא משחזרת. "אחרי ש'זאבים' לא קיבל צ'אנס, הייתי צריכה להתפרנס מיד. לא רציתי לקבל עזרה מבחוץ, אז התחלתי לחיות מדברים אחרים. אני מתרגמת ספרים מרוסית, היתה לי תוכנית רדיו, ודיבבתי סרטים מצוירים. עשר שנים לא נגעתי במוזיקה".ורד קלפטר היא אחת הכותבות והמלחינות המוערכות ביותר בארץ. את "עד הקצה" שנתנה לדנה ברגר אין צורך להציג, כמו גם שירים שביצעה יעל לוי כ"אל תקנה לי ורד". חבל רק שקריירת הסולו שלה נראית כרגע כמו "אל תקנו את ורד". אלבומה השני, שיצא לפני שנה, גרף אמנם שבחים רבים מהמבקרים אבל זה הכל, פחות או יותר. אלא שהיא לא מוכנה לוותר: "זה שלא השמיעו את הדיסק לא יעצור אותי. מה, אני אוותר על עצמי?".טל ג ורדון נחשבה פעם להבטחה גדולה, בזכות השילוב בין יופי, כישרון ואינטליגנציה. אבל גם אחרי שלושה אלבומים, מזהים אותה ברחוב כמעט רק בזכות העובדה שהיא מגישת תוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ" בערוץ הראשון.סי היימן היתה בסוף שנות השמונים כוכבת גדולה, אבל עם השנים הלכה ונדחקה החוצה מהתודעה. את אלבומה האחרון היא הוציאה באמצעות אבי גואטה, אמרגנה של שרית חדד, מה שבעיני לא מעט רוקרים נראה כמו סוף הדרך, במובן המקורי של המונח.ואפילו קורין אלאל, ללא ספק המלכה האם, הוציאה לאחרונה את "תנינענק" שלא נודע כי בא אל החנויות. ובמילותיה: "אנשים שואלים אותי ברחוב למה אני לא מוציאה תקליט חדש, ואני מתביישת להגיד שהוצאתי". רק טברנות היות שכל החמישייה הלא סודית הזו היתה חתומה על הצלחות, ומרכיביה גרפו לא מעט תשבוחות ממבקרים גם באחרונה, אי אפשר לתלות את האשם בחוסר כישרון. הבנות תרות אחר קולב אחר. סי: "אולי הפרק של אמהות הוא יותר תובעני". ורד מסכימה: "כשהבת שלי היתה יותר קטנה עבדתי פחות. כשהקלטתי את הדיסק הראשון הייתי בחודש תשיעי. בשנים הראשונות לא ראיתי את עצמי בכלל על במות, ורק עכשיו יש לי אנרגיה". קורין: "לא ידעתי שיש לך ילד". ורד: "הנה, למדת". קורין: "מומלץ?". ורד: "בחום". המציאות מוכיחה שרוקריות מעניינות את הציבור הרבה פחות מרוקרים.קורין: "אני מטילה את רוב האשמה על הרדיו. בארבע שנים האחרונות גלי צה"ל, שהיתה התחנה הכי חשובה למוזיקה ישראלית, אימצה את השיטה של הפלייליסט, והתוצאה היא קריסה של חברות התקליטים". אלונה: "ושלנו". קורין: "הרדיו זה חלון הראווה שלנו, ואם אנחנו לא מוצגות בו הכל קורס". טל: "אבל אולי צריך לשאול את עצמנו למה הקהל כל כך אוהב את גלגל"צ". קורין: "כי זו התחנה עם המגברים הכי חזקים, שצעירים הכי רגילים לשמוע". ורד: "השמיעו אותי בהרבה תחנות, אבל לא שם, ומי בכלל מכיר את השירים שלי". קורין: "את מוציאה תקליט חדש, ובמקום שתהיה שמחה ברדיו, שיפרגנו, שמים אותך בפינה ואומרים 'חכי'. ואז את תוקעת ת'ראש שלך באדמה ורוצה למות. אני אימצתי את הראש שלי לחשוב למה השנה גל"צ משמיעים כל כך הרבה לועזי, ועוד ישנים. הרי זה הרדיו של המדינה. ומה חשבתי? שבגלל שאנחנו במלחמה, רוצים לתת לאנשים להרגיש שאנחנו לא בארץ. יכול להיות שכל מיני מילים בשירים העבריים מזכירות פיגועים, אז לא משמיעים". ורד: "ואז לטלוויזיה מזמינים רק את אלה שמשמיעים בגלגל"צ". סי: "היום נשארו רק טברנות". טל: "ואין לנו מה לעשות שם". סי: "למה? רק שיגידו. באתי לשם בשמחה". קורין: "הייתי שם, והיתה הרבה שמחה". ורד: "קודם כל שיזמינו".הקוטריי על גלגל"צ ועל הטברנות משותף לכל המוזיקאים בארץ. למה, בכל זאת, מצבכן גרוע יותר?ורד: "כל אחת מאיתנו היא יוצרת מאוד אישית, ועם זה קשה לגלגל"צ להתמודד, כי הם רוצים השטחה, משהו כללי. אמנים כמו מאור כהן, חמי רודנר וכאלה יותר דומים אחד לשני ולטעם המוכר. מי שכותב אישי, ואלה בעיקר נשים, כבר לא מפורגן כמו פעם. היום רוצים פלקט".טל: "צריך גם לזכור שזו פשוט לא תקופה טובה לאנ רגיות של רוקרים. החיים שלנו הפכו לדיסטורשן, ומהמוזיקה אתה רוצה ואליום". קורין: "כל הדור של המוזיקה האלקטרונית, כל הסצנה הזו, מוצא את עצמו עכשיו נלחם בג'נין וקיבל ת'שוק של החיים. מאפטר פארטי הם הלכו לקרב, וזה שובר הכל. שום אלקטרוניקה ושום רוק. רק להירגע ולהתחבק לצלילים של אמא". ורד: "ומאיתנו, כנשים, כאילו מצפים לעוד יותר חום ורכות. תראה את ההצלחה של 'דרכנו'".נראה לכן שאשה עם גיטרה ודיסטורשנים עדיין נראית מוזרה והישראלים מעדיפים את הזמרת שלהם נוגה ואצילית בשמלה ארוכה?"אין ספק שפעם היה קשה לעולם ולארץ לגלוש לתחום הזה, שהוא מאוד גברי", טל אומרת בקול נמוך מים המלח, "אבל אני חושבת שבישראל התרגלו כבר מזמן לצירוף הזה. לא זאת הבעיה".סי לא מסכימה: "אותי תמיד ניסו לארגן בקופסה של גבר. זיהו אותי כיוניסקס, מבחינת הלבוש. כשצוף פילוסוף, שהיה אז ב'להקה מקומית', ראה אותי הייתי עם שיער ארוך, והוא דרש שאני אסתפר קצוץ ואלבש חליפות. אני עוד זוכרת את תחושת העוצמה. בפירוש היה בזה משהו גברי וגם סוג של גימיק ­ שלאשה יש כאלה אנרגיות". קורין: "בשבילי, למשל, מתופף היה תמיד חידה. טריטוריה גברית לגמרי. אבל אז ראיתי את אלונה בהופעה של 'השפנים', היא הפכה למתופפת שלי וזה יוצא מצוין". אלונה: "אני ניגנתי גיטרה תמיד. לפני כמה שנים מצאתי מערכת תופים שמישהו זרק, הרכבתי אותה והתחלתי לנגן באינסטינקט. מאז זו ממש התמכרות, הרבה יותר חזק מגיטרה. מאוד פיזי. אני שמונה שעות ביום על התופים, ולא מגלה שום בעיות עם החיבור בין עוצמה לנשיות. להפך. בסופו של דבר, אף גבר בעולם לא מתקרב לרמה של רוקיסטיות כמו פי.ג'יי הארווי".מה המשמעות של להיות רוקרית?ורד: "בשבילי רוק זה ווליומים, ואני כבר לא עושה את זה היום". טל: "זו לא ההגדרה של רוק". ורד: "אז מה זה?". טל: "לכי באלימינציה. פופ מחויב לקלילות. רוק מחויב לאמינות ולאנרגיות. אם את לא רוקיסטית ותעשי תקליט רוק, זה לא אוכל". קורין לוורד: "מבחינתי את רוק. בקטע של פנימיות". קלפטר שותקת כמה שניות, ואז נכנעת לחיוך ענקי שמתפשט לה על הפרצוף. עד הקצה. "איזה מגניב!", היא צועקת. "חזרתי להיות רוקרית! איזה כיף שבאתי". אלונה: "זו מוזיקה שלהבדיל מפופ היא לא מסחרית בהכרח". סי: "מבחינתי רוק זה בעיקר דרך חיים, של נדודים". טל נדרכת: "איזה נדודים? איפ ה תנדדי בארץ, מתל­אביב לראשון?". סי שומרת על פאסון: "רוקנרול בעיני זו כן צורת חיים, אבל לא בקטע של גברים עם שיער על החזה, אלא בקטע של להמציא את עצמך כל הזמן מחדש. יש לך מחויבות לקהל, והיות שהקהל מאוד בוגדני בדיסקים, אני מחפשת אותם על הבמה. הילדים שלי יודעים שבלילות אני בדרכים, לא כמו אמא נורמלית, וממציאה שירים בדרך. זו צורת חיים של אשה בתוך מוזיקה".יפה, אז בואו נדבר קצת על צורת החיים הזו. מה באמת יחסכן לקלישאת הסקס, סמים ורוקנרול? סי: "בטח שהיו בלגנים, וחלק ממיתולוגיות הרוק נכונות. אבל אם אתה מחפש סיפורים, תשאל את הוואנים שנסענו בהם. הם ראו הכל. הבום הזה של ללכת לעוד פאב ועוד פאב אחרי הופעה ולגמור את היום בארבע בבוקר היה נהדר, אבל נגמר אצלי בגלל עניין של גיל". טל: "פעם הייתי מופיעה עם התקפת ניקוטין באמצע ההופעה, וזה נראה לי מגניב. היום אני לא חושבת שזה נכון. אני משתכרת בפאבים ורובצת בהם עד הבוקר גם היום, אבל פעולות כמו הקאה שנראו לי מגניבות, מתחברות לי היום בעיקר לפוזה של הרוק. אתה יכול לעשות משהו יותר אקוסטי שהוא יפה גם כן, בלי כל הטרראם". אלונה: "אני לא רואה כזה שינוי. בואו היום להופעות של קורין ותראו אותם בלגנים. כמו בימים הטובים". הכל בגלל ביבי הנה הזדמנות מצוינת לבדוק עד כמה באמת היה פה שמח לפני שנולדתי (היינו: עזבתי את חיפה). מתברר שהיה. ספרו קצת.טל: "בתחילת שנות התשעים הייתי זמרת מתחילה, לא הכירו אותי בכלל, ו­2,000 איש באו להופעה שלי ברוקסן. לא בגללי, בגלל התור הנצחי שהיה שם. אנשים פשוט רצו להיכנס למקום הזה, בלי קשר למי שמופיע". סי: "היו מרימים פסטיבל רוק, כל פסטיבל, ואלפים היו באים". אז לאן זה נעלם? עברו רק עשר שנים.ורד: "לא היה אז אם.טי.וי ואנשים היו רצים למועדונים כדי לראות מוזיקה". סי: "לא היה סטנד אפ קומדי, שהיום מושך מלא צעירים". טל: "גם שינוי הסמים שינה את המוזיקות. האקסטה הביא לאלקטרוני". סי: "צריך לזכור שהיו אז הרבה פחות אפשרויות ופיתויים. היום אפשר להופיע בטלוויזיה, ועדיין לא יודעים ברחוב שהוצאת תקליט. ההתפלגות לערוצים שינתה את התמונה. זה משליך על המוזיקה עצמה, כי היתה אז יותר סבלנות. יכולנו לעשות פתיח ארוך לשיר. מצד שני, אני מוצאת גם יתרונות במצב של היום. יש למשל עניין של הופעות מכורות, מה שהוליד בשבילי קהל שאף פעם לא ראה אותי ברוקסן. יש לי 20 הופעות כאלה בחודש, טפו טפו, שלא יודעי ם עליהן. אני צריכה לארגן הופעה ב'צוותא' כדי שאנשים יראו פרסום בעיתון ויזכרו שאני קיימת. לשמחתי, בטברנה פתאום גילו אותי, ואני אחלה נהנית מזה". טל: "אבל זה בדיוק המנגנון שלא יוצר רוקריות". סי: "למה לא? אני לא רואה את ההבדל הגדול". קורין: "יש גם קשר למצב. אז לא היתה מלחמה, וכל שלוש דקות השמיעו שיר חדש ברדיו". סי: "לא היו אז פיגועים. ואנשים יצאו החוצה, כדווקא. הרגישו אז שיש כסף, אפשר לחיות. היה קהל. לפני שרבין נרצח היתה הרגשה של פרוספריטי ממש". טל: "הנה עוד אשמה של ביבי. הוא הרג את הרוק הישראלי" (כולן צוחקות).אתן מאשימות את גלגל"צ, את אם.טי.וי, את ריבוי הערוצים את הפיגועים. אולי, פשוט, לא צמחו בשנים האחרונות כשרונות גדולים בתחום הרוק הנשי? עכשיו עצבנתי אותן. כולן מזדרזות להסביר לי שיש כרגע פרץ של רוקריות שמבקשות לחדור לתודעה אבל אף אחד לא שומע אותן. טל: "אין אמן שנולד נפלא. הוא צריך להשתפשף ולהשתפר, דרך פידבקים והרבה הופעות, מה שאין היום צ'אנס לעשות כאן". סי: "בתקופה שלנו, מישהו עוד טרח להקשיב לדברים חדשים". קורין: "מה אני אגיד לבחורות שנותנות לי דיסק אחרי הופעה שלי? 'תשקיעו 20 אלף דולר ואף אחד לא יקשיב לכן?'. את 'המכשפות' בזמנו דחפתי בכוח, עכשיו גם כוח לא יעזור". נשארת, לא נשברת השיחה נעצרת כאן לטובת הצילומים. חמש הרוקריות הפרועות מגלות משמעת של חיילות בטקס סיום הטירונות. הפרובוקציה הבוטה ביותר נרשמת מכיוון טל גורדון, שלא נענית לבקשת הצלם להשליך את הסיגריה מידה. למעשה, היחידה שהפעילה דיסטורשנים במשך יותר מחצי שעה מתישה היתה ג'יני, הכלבה של סי היימן, שנבחה נמרצות. אולי גם היא היתה מאוכזבת מהעובדה שאף אחת מהחמש לא הגיעה בלבוש שחור מסורתי, נהפוך הוא. הן היו כה ססגוניות, עד שהצלם נאלץ לסדר אותן בהתאם לגוונים. עכשיו זה כבר רשמי. הרוק הנשי בישראל מת, ונקבר על הספסל הירקרק בגינה של סי היימן. אבל לפני ההספד הסופי, אולי כדאי שנקשיב לכמה גילויי לוחמנות שנשמעו על אותו ספסל ממש. ורד: "לנשים יש כוח אדיר, הן לא נשברות. נשים היום בכלל צועדות קדימה, לא רק במוזיקה". קורין: "לא מוכנה לוותר על שום דבר. אם אנחנו נשארות בארץ הזאת, חייב להיות בה גם משהו מתוקן. אני עובדת עכשיו עם אלונה, ומפיקה את האלבום החדש של רונית שחר. רוק חייב להיות דרך חיים. כשאני עשיתי את 'מותק', זה לא היה להיט, כי לא ידעו איך לאכול את זה. אבל ההופעה הראשונה בקולנוע דן היתה מפוצצת" . ורד: "קורין ואסתר שמיר היו החלוצות. גם 'מותק' וגם 'במקום הכי נמוך בתל­אביב' שהפתיע את כולם בקול הצרוד של אסתר. זאת היתה ההתחלה". קורין: "התחלה קשה. אף חברת תקליטים לא רצתה אותי. אף משרד לא רצה לייצג אותי. אני חתמתי על החוזים של עצמי, ועד 'אנטארקטיקה' זה היה ככה". סי: "לפעמים נראה לי שהרוקריות שלנו מתבטאת בעיקשות. בלהישאר. לכל אחת פה קרו בשנים שעברו דברים שנתנו לה כוח. אתה יודע איך החתימו אותי? אנשים מסי.בי.אס הגיעו ל'פינגווין', בלילה גשום עם ארבעה אנשים בקהל. שלושה מהם היו מהחברה. העיקשות נותנת כוח". קורין: "מסכימה. אצלי זה יוצר עוצמה, העיוותים האלה בתעשייה". אלונה: "אני חוזרת עכשיו לפעילות מוזיקלית, גם כי חברות כמו טל ניג'סו לי כל הזמן, אבל בעיקר כי אחרי שקורין סיפרה לי על הדיסקים המזויפים קיבלתי ת'סעיף והחלטתי להילחם. הבנתי שזו כנראה לא רק אשמתי".קורין: "יש לנו התארגנות חירום חדשה של אמנים. נפגשנו דוד ד'אור, מאיר בנאי, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ואני, והבנו שאנחנו במצוקה גדולה. קלטנו שאמנים עם שבעה תקליטים מאחוריהם נמצאים במצב של לפני תקליט ראשון, שאין לנו שום סיבה לה וציא עוד דיסק, והחלטנו לשאול שאלות. למזלנו, אהוד ודוד נבחרו להנהלת אקו"ם. יום הבחירה שלהם היה מהפכת הבסטיליה של האמנים, כי סוף­סוף נכנסו לשם אמנים פעילים. תכל'ס, ניסינו להבין את הסיבה לזה שהחוק נגד הפיראטים לא נאכף. מה שהכניס אותי לקריזה היה שיש חוק שאומר שזיוף דיסקים נחשב עוון ולא פשע, ואף אחד במדינה לא עושה כלום שזה ישתנה. זה מוזר, כי אנחנו נותנים לחברות התקליטים את כל הזכויות, הן נגנבות ולא ממש מתאמצות למנוע את זה או לשנות את החוק. ההתנהגות שלהן תמוהה. אולי נתחיל למכור תקליט רשמי ותקליט כאילו מזויף, שנרוויח גם ממנו."אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות, זה להפוך את הבניין הישן של אקו"ם, שעצרנו את מכירתו, ל'בית היוצר'. בקומה ראשונה יהיו בית קפה ומקום קטן להופעות. בקומה שנייה יהיו הרצאות של אמנים. כיתות מכל הארץ יבואו ליום בתל­אביב כדי לפגוש אמן מוכר שיספר על האמנות שלו. קומה מעל יהיה רדיו של האמנים. בקומה אחרונה יהיו חדרים לפגישות עם עיתונאים. מספיק עם בתי קפה או בתים פרטיים. יהיה שם גם מוזיאון לאמנים. עכשיו אנחנו מחפשים כספים. דואגים לזה אהוד בנאי ודוד ד'אור, שנפגשו עם אנש ים מארצות הברית שרק מחפשים סיבה להשקיע בארץ".סי: "נו, ותראה מי מביא את הבשורה. אשה".כן, אבל זו כל הזמן אותה אשה, שמוקפת בארבעה גברים.קורין: "לא נכון. התמלילנית חנה גולדברג היא היושבת ראש של ההתארגנות הזאת, וגם דנה ברגר הצטרפה. אנחנו כמעט שווים". אלונה: "מאז ששמעתי על זה, התמלאתי תקווה ואני קורא לכל האמנים להצטרף. אין לי ספק שזה ייצור מהפכה, וכל האמנים יצטרפו". הכביסה המלוכלכת הלוואי. באמת. אבל בינתיים עד שתגיע המהפכה לא חסרים מפחי נפש. סי מביאה מן הבית עותק מהאוסף החדש. ומתברר כי למרות שכל הרוקריות, למעט קלפטר, כאמור, נכנסו לאוסף, איש לא טרח ליידע אותן בעניין, וודאי שלא להתייעץ איתן באשר לבחירת השירים. למראה השירים שנבחרו הן מתמלאות בכמות מחודשת של מרירות. קורין: "'כשזה עמוק'? זה השיר הכי רוקי שלי שהם יכלו למצוא?". טל: "עזבי, אין עם מי לדבר. אולי לפחות נראה מזה תמלוגים". סי: "החלטתי כבר מזמן לא לכבס את הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ והמשכתי את חיי. אבל אם אתם רוצים בכל זאת ללמוד משהו על אן.אם.סי, תשמעו סיפור מדהים. יום אחד קיבלתי הודעה שנשארו בחברה 700 עותקים של 'נפגשים', הדיסק הרביעי שלי, והם מעוניינים להיפטר מהם. הם הציעו לי לרכוש אותם, ואם לא ­ הם ישרפו את הכל. שאלתי למה לא להשאיר אותם במחסנים, ואמרו לי שאין שם מקום". ורד: "שילכו לעזאזל. עוד נמצא דרך לנצח את כל הביורוקרטיה הזו". אולי. אבל נכון לעכשיו, רוקרית עברייה שתרה אחר הכרה וכבוד בסיסיים, תצטרך לחפש אותם באנטארקטיקה.תגובת אן.אם.סי: "כל תקליט ש'מפסיק למכור' לאורך זמן מוצא מהקטלוג. השמדת יתרות מלאי נעשית לאחר שנכשלו נסיונות שיווקיים ואחרים להחזיקו על המדף. הנוהל הזה הוא רוטינה בתעשיית התקליטים בארץ ובעולם. לפנים משורת הדין יזמנו פנייה לאמנים שתקליטיהם גדשו את המחסן והצענו להם לקנות במחיר ייצור (כמה שקלים בלבד) איזו כמות שהם רוצים. פנייה זו נעשתה מחמת כבודם של האמנים, ללא תועלת מסחרית. חבל שגם צעד זה נתקל בביקורת". הכרזת העצמאות מי שתר אחר נקודת ציון מדויקת לפרוץ הרוק הנשי בישראל, יכול לאתר אותה ביום צאתו לרדיו של השיר "במקום הכי נמוך בתל­אביב" אי שם בשנת 82'. השינוי הדרמטי בדרך הביצוע של אסתר שמיר, שעד אז התאפיינה בשירה ענוגה ורכה, והעבירה הילוך לצרידות אגרסיבית, הוליד אינספור ספקולציות שמתרוצצות עד היום בפורומי מוזיקה באינטרנט. נטען כאילו לואי להב, המפיק המוזיקלי, פשוט התעלל פיזית ונפשית בשמיר, כדי להגיע לתוצאה המחוספסת, שהרי לא ייתכן שזמרת תוציא אנרגיות כאלה מעצמה באופן טבעי.שמיר, 20 שנה אחרי, מבהירה: "הכל שטויות, לא התעללויות ולא בטיח. לואי רצה להביא אותי אל המקום שבו הייתי כשכתבתי את השיר, המקום הכי נמוך בתל­אביב, ואני, מן הסתם, לא רציתי לחזור אליו. זה התבטא בתאורה, בעבודה עם דמיון מודרך, אבל בטח לא בהתעללות. הגורם המכריע היה ששרתי שש שעות רצוף, ועוד בערב. הייתי הרוגה ואז הופיעה הצרידות, שיצאה נכון. השיר הזה התקבל כמו סערה היסטרית. לא היתה חצי שעה ברדיו בלעדיו. אנשים הגיבו עליו מאוד חזק, בקטע של 'איך היא שרה', אבל צריך לזקוף את זה גם לזכות הטקסט, שהיה מאוד ישיר".